אבי הראל: אסון טיבוע אוניית המעפילים סטרומה

[בתמונה: תמונה המיוחסת לאוניה סטרומה שצולמה סמוך לאיסטנבול ב-1942. מקור התמונה והמעלה אותה לויקיפדיה אינו ידוע]

[לאוסף המאמרים על עולים ועליה, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

בתאריך 24 בפברואר 1942, הוטבעה בים השחור ספינת המעפילים סטרומה כשעל סיפונה היו 768 מעפילים[1]. רק אחד מן המעפילים, דויד סטוליאר[2], שרד.

היה זה האסון הגדול ביותר בכל 14 שנות מפעל ההעפלה; וסיום עגום וטרגי של ניסיון להציל יהודים מתוך אירופה הכבושה בידי הגרמנים, שהיו בעיצומו של רצח היהודים בכל רחבי היבשת.

[בתמונה: הספרה 2 מציינת את מקום טביעת הסטרומה. קרדיט: ארכיון המדינה]

סטרומה הייתה אונייה בולגרית שנבנתה בשנת 1867 בניוקאסל, אנגליה, כספינת נהר, וככזאת היו רוב הפלגותיה בנהר הדנובה. במהלך שנת 1941, ארגנו אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ברומניה, את הפלגת האוניה כדי לברוח מרומניה הפשיסטית, לאיסטנבול, מרחק של 14 שעות הפלגה בלבד. בתאריך 11 בדצמבר 1941, עלו על סיפון האוניה, שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה, 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים מבין יהודי רומניה. באונייה היו עשרה אנשי צוות, חלקם יהודים. הספינה עצמה הייתה במצב תחזוקה ירוד ביותר; והיא הוגבלה בשל כך לשאת עד 400 נוסעים בלבד.

כאמור, הספינה יצאה מנמל קונסטנצה ברומניה, ב- 11 בדצמבר 1941 בסיועה של גוררת, זאת בשל תקלה חמורה במנועה. לאחר מסע של כארבעה ימים בים, למרות שזמן השייט הרגיל בין קונסטנצה לאיסטנבול הינו כחצי יום בלבד, הגיעה הספינה לאיסטנבול. השלטונות הטורקיים סירבו להניח לנוסעי הספינה לרדת ממנה, על אף שהמצב בספינה היה בכי רע, ושרר בה מחסור במזון ובשתייה. יהודי איסטנבול העבירו לספינה מזון וסיוע נוסף, אך סיוע זה אזל במהרה והנוסעים סבלו קשות מקור, זוהמה ורעב.

בכל אותה העת שהספינה עגנה בטורקיה, התנהל משא ומתן בין הג'וינט והסוכנות היהודית לבין ממשלות טורקיה ובריטניה להתיר לנוסעים להיכנס לארץ ישראל או כהצעת פשרה, להניח להם לרדת לחוף למחנה פליטים שיוכן עבורם. הטורקים סירבו להתיר לנוסעים לרדת והבריטים לא היו מוכנים לקזז את מספר העולים מהספינה ממספר העולים המותר לפי חוקי הספר הלבן של 1939. במקביל התנהל משא ומתן נוסף, בין בריטניה לטורקיה ובו בריטניה לחצה להשיב את הספינה חזרה לרומניה, במטרה לחסום ניסיונות עלייה מהבלקן. הנציב העליון של בריטניה בארץ ישראל, הרולד מק-מייקל, הציג עמדה נוקשה ובלתי מתפשרת.

המעפילים על הספינה, חבלו במנועה בכדי למנוע את שילוחם חזרה לרומניה. לבסוף החליטו הטורקים לשים קץ לפרשה. בליל 23 בפברואר 1942 נקשרה סטרומה לספינת גרר טורקית שגררה אותה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, על מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה, עם מנוע מקולקל וללא עוגן. למחרת, בבוקר 24 בפברואר 1942, הוטבעה סטרומה על ידי טורפדו ששוגר מצוללת במי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה. פגיעת הטורפדו גרמה לנזק עצום לספינה, והיא שקעה חיש מהר למצולות. היו השערות שונות מי טיבע את סטרומה. היו שטענו שזה מעשה זדוני של צוללת גרמנית, או מפגש טרגי עם מוקש ימי.לימים נודע כי צוללת סובייטית, שזוהתה בסימון הטקטי כצוללת ShCh-213, שטובעה לאחר חצי שנה, היא אשר ירתה טורפדו על הספינה והטביעה אותה[3]. כאמור כל הנוסעים על סיפון הספינה וכן אנשי הצוות טבעו, למעט ניצול אחד שנאסף ע"י ספינת דייגים טורקית בבוקר.

[בתמונה: דגם הצוללת הסובייטית שהטביע את הסטרומה... התמונה היא נחלת הכלל]

טביעת האוניה עוררה כצפוי סערת רוחות ביישוב העברי בארץ ישראל. הוכרז על יום אבל וחצי יום של שביתה ממלאכה ועוצר. דגלים שחורים הונפו בכל מקום, והתקיימו עשרות רבות של עצרות אבל במקומות יישוב שונים[4].

בעקבות הטבעת הספינה פרסמו אנשי המחתרות כרוז, הנושא את תמונתו של הרולד מקמייקל, הנציב העליון באותה עת, בנוסח כרוזי המבוקשים שפורסמו בידי הבריטים באשר ללוחמי המחתרות עצמם וקבעו בלשון חריפה, כי הנציב העליון לפלשתינה (א"י), מבוקש בגין רצח כ- 800 פליטים יהודים במימי הים השחור באוניה סטרומה (ראו את הכרזה משמאל). בתאריך 8 באוגוסט 1944 ערכו אנשי מחתרת הלח"י ניסיון התנקשות בחייו של מקמייקל שראו בו את האחראי הישיר לסירוב לתת למעפילי הסטרומה להיכנס לארץ ישראל, אך הוא הצליח לשרוד את ההתנקשות.

[בתמונה: הכרזת המבוקש לנציב העליון, שפורסמה אחרי טביעת הסטרומה... התמונה היא נחלת הכלל]

אולם זה לא סוף הסיפור. רק בשנת 1961, במהלך משפטו של אייכמן בירושלים, התברר חלק אחר של הסיפור, כיצד יצאו היהודים מרומניה. על פי מסמך שהוכן בחקירה המשטרתית לקראת משפט אייכמן התברר, כי הגרמנים התלוננו כי הותר ל 700 יהודים לעזוב את רומניה לכיוון טורקיה וארץ ישראל. התלונה הוגשה לסגן הנשיא ושר החוץ הרומני אנטונסקו וזה האחרון הטיל את האשמה על ראש המשטרה החשאית הרומנית שהתיר ליהודים לצאת.

כ־60 שנה לאחר האסון, ביקש מוזיאון השואה האמריקאי לברר שאלות שנגעו לטביעתה של סטרומה, ובשיתוף מוזיאון יד ושם אורגנה משלחת למציאתה. צוללנים טורקיים הודיעו ביולי 2000, שבוע לפני יציאת המשלחת, כי מצאו שרידי אונייה לאחר מחקר של כ־3.5 שנים לאיתור מקום הטביעה. עם זאת קיימת מחלוקת אם השרידים שנמצאו הם אכן של האונייה סטרומה. ב-3 בספטמבר 2000 נערך טקס קרוב למקום הטביעה המשוער של האונייה ובו השתתפו שישים נציגים של משפחות הניספים[5].