ליאור נדיבי הוא מהנדס אווירונוטי, בוגר הטכניון, עם התמחות בנושאי הנעה רקטית ובליסטיקה חיצונית.

הוא שירת כקצין במעבדת הנשק של מז"פ במשטרת ישראל. משם, עבר למעבר הגבול באלנבי, שם נעזר בידע שלו בתחום "סימני כלים" ע"מ לזהות חותמות מזויפות ולהשוות פנים לצילומים בדרכונים.

תפקידו האחרון היה כרמ"ח זיהוי פלילי של מרחב ציון, שם טיפל בחקירת זירות עבירה מכל הסוגים ובמרבית אירועי הירי בכול מחוז ירושלים.

הוא ממקימי "העמותה לקידום תרבות הנשק בישראל" ותומך בזכותם של אזרחי ישראל ל"הגנה עצמית" וליכולת לקבל רישיון לנשק ע"מ לממש את הזכות הזאת.

*  *  *

כמעט בכל התייחסות לאיומי הטילים והרקטות, בעיקר הרקטות, שיש על מדינת ישראל, ההתייחסות היא ל"איום אסטרטגי", יש כאלה המחמירים וגורסים שמדובר ב"איום קיומי". האומנם זה המצב?

תחילה יש להבהיר את משמעות שני הביטויים הנ"ל:

• איום קיומי – איום שיש בכוחו להביא לסיום פעילותה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית. איום כזה יכול לכלול פלישה וכיבוש של המדינה, חלקה או כולה, פגיעה של מתקן גרעיני שישמיד את מרכז המדינה, פגיעה אחרת, קונבנציונאלית או בלתי קונבנציונאלית, שתגרום לאבדות רבות בנפש, עד כדי התמוטטות המרקם החברתי במדינה.
• איום אסטרטגי – הוא לאו דווקא איום קיומי, זה יכול להיות איום שמשבית את החיים התקינים במדינה לזמן ממושך, זאת יכולה להיות פגיעה אנושה במשאבים אסטרטגיים כגון שדות תעופה, תחנות כוח, בתי חולים וכדומה.

אז האם כמויות וסוגי הטילים שבידי האויבים הנוכחיים שלנו, חיזבאללה בצפון וחמאס בדרום, מהווים איום אחד מהשניים?

ניתן לפסול את ה"איום הקיומי" על הסף, אין בכוחם של שני הארגונים הללו, ביחד או לבד, להכריע את מדינת ישראל, זה ברור לנו וגם להם.

אבל מה לגבי ה"איום האסטרטגי"? לצורך הערכת האיום הזה, יש לנתח מה עומד מולנו מבחינת סוגים וכמויות של הטילים והרקטות השונות שמכוונות אלינו ושל אמצעי ההפעלה שלהם. ע"פ מחקר שביצעה קבוצת חוקרים בארה"ב ב- 2018 (ראו הכתבה למטה), היו אז מכוונים לעבר ישראל כ-130,000 טילים ורקטות מסוגים שונים, כולל רקטות "קטיושה", טילי גראד, זילזאל ואולי אפילו סקאד, אבל גם טילי יבשה-ים, כגון C-802 הסיני וה"יאחונט" הרוסי, וגם טילי נ"ט ונ"מ. כמה רקטות וטילי קרקע-קרקע יש בפועל? רק האויבים יודעים.

כאשר דנים בהיערכות של המדינה נגדם, שמים דגש בעיקר על היכולות ההגנתיות, מערכת "כיפת ברזל" שנותנת מענה לרקטות קצרות טווח, כגון "קסאם" ו"קטיושה", מערכת "שרביט קסמים", שנועדה לתת מענה לרקטות וטילים בעלי טווח בינוני וכנגד טילי שיוט ומל"טים, ומערכת ה"חץ", שנועדה לתת מענה לטילים בליסטיים רחוקי טווח, שככל הנראה לא נמצאים בידי הגורמים שהוזכרו לעיל.

החשש הוא שאויבי ישראל ינסו להערים על מערכות ההגנה הנ"ל בדרכים הבאות[1]:

1. הרוויה - ירי של טילים רבים בו זמנית מזירות שונות.
2. חדשנות טכנולוגית - הצטיידות בטילים בעלי ראשי קרב מתפצלים, בטילי שיוט, בחימוש אוטונומי, בנחילי כטב"מים תוקפים וכדומה.
3. אורך נשימה - הצטיידות בעשרות אלפי טילים, רקטות וכטב"מים המשוגרים במטחים מתמשכים לאורך ימי לחימה רבים.

סוגיית כמות אמצעי השיגור

סעיפים 1 ו-3 מובילים אותנו לנקודה חשובה; והיא כמות אמצעי השיגור שבידי האויבים. מספרם של אמצעי השיגור חשוב יותר ממספר הטילים והרקטות, כי הוא מכתיב את קצב השיגורים האמיתי ואת יכולת ה"הרוויה" של מערכי ההגנה. כמו כן, ככל שאמצעים אלה מאותרים ומושמדים, ל"אורך הנשימה" אין חשיבות כי השיגורים הופכים להיות "טפטוף" שמהווה מטרד ולא יותר מזה.

ההתעלמות, או התזכור בחצי פה, של היכולות ההתקפיות של המדינה

חיל האוויר פיתח יכולות של צייד משגרי טילים ורקטות, כנ"ל גם יש יכולות לחיל התותחנים. ישנן בצבא היבשה יחידות מיוחדות שתפקידן לחדור עמוק לשטח האויב, לאתר חוליות שיגור ולהשמידן על אמצעי השיגור שלהן. עד כמה שלל האמצעים הללו יהיה יעיל בהפחת כמות הטילים והרקטות? נדע אך ורק בזמן העימות הבא.

אבל מה לגבי "האיום האסטרטגי"?

ניתן להניח שככל שתתגבר המתיחות, הצבא ישכיל לפרוס מערכות הגנה על אזורים חיוניים כגון שדות תעופה, תחנות כוח ונקודות חשובות אחרות. בהתייחס לכך שרוב ה"מטרות" הפוטנציאליות רחוקות מנקודות השיגור, יהיה זמן מספיק לאתר שיגורים, ליירט את מרבית הטילים והרקטות ולסגור מעגל באמצעות השמדת המשגרים המאיימים.

איום נוסף הוא תקיפה באמצעות "נחילי" כטב"מים, כמו שנעשה בתקיפת שדות הנפט בסעודיה. הבעיה העיקרית עם כלים אלה היא שהם טסים נמוך, בנתיב לא קבוע, בשונה מרקטות בליסטיות, ולכן קשה לאתרם וליירטם. הפתרון הוא באמצעות מערכות מכ"ם מוטסות, שיש בידינו ומכסות אזורי שיגור פוטנציאליים, ובאמצעות מערכות Look down – shoot down במטוסי הקרב, שגם יש בידינו. ישראל כבר הוכיחה בעבר שיש ביכולתה ליירט כטב"מים, אפילו קטנים מאד, הן ע"י מטוסי קרב והן ע"י מסוקי קרב.

האם כל האמצעים הנ"ל ימנעו פגיעה באתרים אסטרטגיים? כנראה שבאופן מוחלט, לא, אבל האם יהיה ביכולתם למנוע שיתוק של המשק ושל החיים בישראל? ככל הנראה, כן.

כדי להכניס דברים לפרופורציה, יש להסתכל אחורה לעבר וללמוד מההיסטוריה. בזמן הקרב על בריטניה, הופצצה לונדון, ששטחה כ-1500 קמ"ר לעומת 22,000 קמ"ר שטח מדינת ישראל, עשרות פעמים באמצעות הפצצות ישירות, באמצעות מפציצים, ועקיפות, באמצעות טילי V-1 ו-V-2. רק להזכיר, כל אחד מהאמצעים האחרונים נשא ראש נפץ במשקל טונה, הרבה יותר ממשקל ראשי הנפץ של הרקטות והטילים שמכוונים נגדנו.

נקודה נוספת וחשובה, אם צה"ל אכן "יסיר את הכפפות" בעימות הבא ויחריב כל ישוב שממנו או מסביבתו יירו לעברנו רקטות, תהיה לכך השפעה מוראלית עמוקה על הצד השני, במיוחד אם ייגרמו להם אבדות כבדות בנפש, של לוחמים ובני משפחותיהם, הרס של רכושם, בתים, מפעלים ובע"ח, ואם ייפגעו אתרים אסטרטגיים אצלם, כגון תחנות כוח, מה שיגרום בצד השני להאפלה מדכאת.

אין דרך להעריך בדיוק מה תהיה השפעת פעולה כזאת, אבן כן ניתן להעריך שזה יגרום ליריב לחשוב האם לא עשה טעות[2] ובכך לקצר את התקופה בה ימשיך לירות לעברנו.

[לאוסף המאמרים בנושא המלחמה הבאה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא המלחמה הבאה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), המלחמה הבאה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/10/19.

[1] כי לא לעולם חוסן, תרחישי איום קיומיים על מדינת ישראל, אופיר וינטר, מזכר 198, המכון למחקרי ביטחון לאומי, דצמבר 2019. https://www.inss.org.il/he/wp-content/uploads/sites/2/2019/12/memo198_e.pdf

[2] נסראללה: אם הייתי יודע שיש סיכוי 1 ל-100 שחטיפת החיילים תוביל למלחמה, לא הייתי מבצע אותה.