עמדת הקונגרס קיבלה ביטוי בהצבעת הסנאט בפברואר 2021 – 3:97 – להקצאת מימון לפעילות שגרירות ארה״ב וקיבועה בירושלים. כמו כן, ביולי 2019 הצביע בית הנבחרים – 17:398 – נגד פעילות ה-BDS האנטי-ישראלית.

האתגר הישראלי

מ-1948 תומכים שני בתי הקונגרס האמריקני בשיטתיות בשיתופי פעולה בין ישראל וארה״ב, ואף יוזמים את הרחבתם בתחומי ביטחון, תעשייה, טכנולוגיה, מדע, חקלאות, חלל ועוד. הקונגרס מבטא את עמדת רוב הציבור האמריקני, ולעתים גם בניגוד לעמדת נשיאי ארה״ב.

עמדת הקונגרס קיבלה ביטוי בהצבעת הסנאט בפברואר 2021 – 3:97 – להקצאת מימון לפעילות שגרירות ארה״ב וקיבועה בירושלים. כמו כן, ביולי 2019 הצביע בית הנבחרים – 17:398 – נגד פעילות ה-BDS האנטי-ישראלית.

אך בין 17 תומכי ה-BDS היו צירות בית הנבחרים ברברה לי (דמוקרטית מקליפורניה) ובטי מק׳קולום (דמוקרטית ממינסוטה), הידועות בעוינותן לישראל, שהן יושבות הראש החדשות של שתי תתי-ועדות קריטיות ביותר לעתיד יחסי ישראל-ארה״ב: תת-הוועדה המתקצבת את סיוע החוץ השנתי ושתופי פעולה אזרחיים, ותת-הוועדה לתקציב הביטחון המתקצבת את שיתופי הפעולה הביטחוניים.

[בתמונה משמאל: חברת בית הנבחרים ברברה לי. עוינות ארוכת שנים לישראל. התמונה היא נחלת הכלל]

השתיים מייצגות מיעוט הולך ומתרחב בציבור האמריקני בכלל ובקרב צירי בית הנבחרים (במיוחד) והסנאטורים בפרט, ומהוות אתגר משמעותי לישראל ובעלי בריתה בארה״ב. הן מייצגות מיעוט הולך וגדל המתרחק ממורשת היסטורית, תרבותית, מוסרית ואזרחית בת 400 שנים, שראתה בתנ״ך מקור השראה, הזניקה את ארה״ב להנהגת העולם החופשי ומהווה את תשתית היחס המיוחד למדינה היהודית. ציבור זה אינו מודע לתרומה הייחודית של ישראל לביטחון, לטכנולוגיה ולתעשייה בארה״ב, ולעמידה המשותפת מול איומים ואתגרים המגמדים את הסוגייה הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה שרוב מנהיגי ערב רואים בפלסטינים אב-טיפוס לטרור ובוגדנות בין-ערביים, ומההשפעה השלילית שתהיה למדינה פלסטינית על יציבות האזור ואינטרס ארה״ב, ומתעלם מחינוך הפלסטיני לשנאה המבטא את החזון הפלסטיני ומהווה חממת-טרור. הוא אינו מכיר את ההשפעה החיובית של שליטת ישראל ברכסי יהודה ושומרון ורמת הגולן על יציבות האזור ואינטרס ארה״ב, ואינו ער לפער הבלתי ניתן לגישור בין תפיסת העולם המערבית לבין המציאות ההפכפכה, האלימה והבוגדנית במזרח התיכון.

כדי לבלום את הכרסום באהדת הציבור ונבחריו בשני בתי הקונגרס, על המסר הישראלי להדגיש את השפעת ישראל והמזרח התיכון על האיומים והאתגרים של ארה״ב ובעלות בריתה ולא על האינטרס הישראלי (אותו יש להדגיש בכנסת ישראל).

[בתמונה משמאל: חברת בית הנבחרים בטי מקולום. עוינות ארוכת שנים לישראל. התמונה היא נחלת הכלל]

משקל הקונגרס

הנשיא הוא אמנם ״מפקד-על״, אך רק ככל שהקונגרס מאשר ומתקצב. לנשיא אין סמכות מוחלטת באף תחום, ובניגוד לשיח הציבורי בישראל הוא אינו ״הממשל״, אלא אחד משלושת רשויות הממשל, השקולות בעוצמתן ונהנות מהפרדה מוחלטת ביניהן (הנשיא אינו מחוקק-על וגם חברי הקבינט אינם מחוקקים). בניגוד לתובנה המקובלת, חוקת ארה״ב מעניקה לרשות המחוקקת מעמד שווה-עוצמה לרשות המבצעת בכל תחומי המדיניות. בניגוד לרשויות מחוקקות בדמוקרטיות אחרות, המחוקק בארה״ב (הנבחר כל שנתיים לבית הנבחרים וכל שש שנים לסנאט) נהנה מהפרדה מוחלטת בין הרשויות, אינו נשלט על ידי הנשיא ומנהיגי המפלגה ושואב את עיקר עוצמתו מהבוחרים באזור הבחירה (כ-700,000 איש) ובמדינה, שבעיקר אליהם הוא מחויב.

435 צירי בית הנבחרים ו-100 הסנטורים מהווים את הבבואה הנאמנה ביותר של הציבור בארה״ב, מכהנים ברשות המחוקקת החזקה בעולם ומשפיעים באופן משמעותי על עיצוב מדיניות הפנים והחוץ של ארה״ב.

כדי למנוע דיקטטורה נשיאותית, החוקה מגבילה את כוח הנשיא, מבזרת עוצמה שלטונית, ומעודדת התגוששות חיובית בין הקונגרס והנשיא, במטרה להגיע לפשרות, להחלטות ולאחריות משותפות הן בין הנשיא לבין 535 חברי הרשות המחוקקת, והן בין הסנאט לבין בית הנבחרים.

[בתמונה: חותם הקונגרס. התמונה היא נחלת הכלל]

התיקון ה-22 לחוקה (מ-1951) מגביל את כהונת הנשיא לשתי כהונות, אך כהונת המחוקקים אינה מוגבלת. החוקה אף מעניקה למחוקקים את ״כוח הארנק״ (בעלי המאה) ואת הסמכות לפקח על פעילות הנשיא; לאשר או לדחות כ-1,300 מינויים בכירים (כולל שופטי בית המשפט העליון וחברי הקבינט); לאשרר או לדחות אמנות והסכמים בינלאומיים; להכריז על מלחמות ולסיימן; להטיל עיצומים על ישויות זרות (רוב העיצומים הינם ביוזמת הקונגרס); להקים או לבטל גופים של הרשות המבצעת; להדיח נשיא; להסיר וטו נשיאותי; וכמו כן לקצץ, להרחיב, להשעות, לבטל וליזום מדיניות פנים, חוץ וביטחון (כולל פיתוח ורכש מערכות נשק).

אמנם צירי בית הנבחרים (במיוחד) וסנאטורים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים, מכיוון שהם אלה העומדים בראש סדר העדיפויות של בוחריהם, אך הם יכולים לקבוע עובדות גם בתחומי חוץ וביטחון, כאשר הנסיבות והבוחרים (!) מחייבים את מעורבותם.

לדוגמא, ב-2017 וב-2012 הטיל הקונגרס עיצומים על רוסיה ומצרים למרות התנגדות הנשיאים טראמפ ואובמה; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן, ובכך איפשר את נסיגת ארה״ב ממנו ב-2018; ב-2014 (מבצע ׳צוק איתן׳) כפו מחוקקים דמוקרטים על אובמה מימון סוללות ׳כיפת ברזל׳ נוספות לישראל; ב-2012 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לממשלת ׳האחים המוסלמים׳ במצרים והטיל עיצומים על איראן, חרף התנגדות אובמה; ב-2011 כפו סנאטורים דמוקרטים על אובמה להטיל וטו על גינוי ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו״ם; ב-2009 סיכל מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט את כוונת אובמה לסגור את מתקן המעצר של טרוריסטים מוסלמים בגואנטנמו; מ-1999 הסנאט אינו מאשרר את האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים; בתקופת הנשיא בוש האב הקונגרס יזם הרחבה משמעותית של שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל חרף התנגדות הנשיא; ב-1986 הסיר הקונגרס וטו של הנשיא רייגן והטיל עיצומים קשים שזירזו את נפילת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה; ב-1984, 1976 ו-1973 הביא הקונגרס להפסקת המעורבות הצבאית של ארה״ב בניקרגואה, אנגולה ודרום-מזרח אסיה, למרות התנגדות רייגן, פורד וניקסון; ב-1973 הסיר הקונגרס וטו של ניקסון וחוקק את ״חוק סמכויות המלחמה״; ב-1974 חוקק הקונגרס את תיקון ״ג׳קסון-ואניק״ שפתח את שערי ברית המועצות לעליית למעלה ממיליון יהודים, למרות התנגדות חריפה של ניקסון וקיסינג’ר.

השורה התחתונה

עוצמת הרשות המחוקקת; תמיכתה השיטתית בהעשרת הקשרים בין ארה״ב לישראל; העובדה שהמחוקקים מחויבים לבוחרים ב-435 אזורי בחירה ו-100 מדינות (ולא לאידיאולוגיה ולמדיניות של הרשות המבצעת); הפוטנציאל העצום והבלתי ממונף הקיים בקונגרס להרחבת שיתוף הפעולה האזרחי והביטחוני בין ישראל לארה״ב ובין ישראל למדינות השונות בארה”ב; ומגמת הכרסום באהדת ישראל הניכרת בקרב הנבחרים; כל אלו מחייבים את ישראל לשדרג באופן דרמטי את הקצאת המשאבים לקשר השוטף עם גבעת הקפיטול, בדמות כוח אדם וזמן במימון המתגמד נוכח היקף הפוטנציאל.

האם ממשלת ישראל תשכיל להתמודד עם האתגר שמציב בפניה בעל ברית חיוני ושיטתי – הקונגרס האמריקני?