[מקור התמונה: פייסבוק]

ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית.  זהו מאמר דעה מפרי עטו.

[לבלוג של דורון מצא: מימרא - מחשבות בהירות על מציאות מורכבת, לחצו כאן]

*  *  *

מרצ נלחמת על שרידותה הפוליטית. כך, לפחות לפי הסקרים. רק כך ניתן להבין את האמירה של הורוביץ על תמיכתו במהלך העמדת ישראל לדין בבית המשפט לצדק בהאג.

הורוביץ הולך לקצוות העמוקים של מרצ - שם מרוחה החמאה של המפלגה. לכן, המהלך הזה או ההתבטאות הזו אינם רק עניין "מצבי". יש כאן השתקפות או אם תרצו נייר לקמוס למבנה הרעיוני של המפלגה הרבה יותר מכפי שזה נראה ממבט ראשון.

[מקור התמונה: פייסבוק]

כי מרצ היא מפלגה שאמנם החלה את דרכה כתנועה ציונית אבל ככל לא ברור האם היא נותרה כזו. יש על העניין הזה סימן שאלה.

בשנים האחרונות, היא מבטאת ללא ספקשיח קצוות; לא רק במובן הנשכח שקוראים לו הפלסטינים, אלא במובן האידיאולוגי ליברלי. האמת, שזה היה מבחינתה די קל; מאחר והשיח הליברלי השתלב יפה עם השיח הדמוקרטי; והשיח הדמוקרטי השתלב יפה עם שיח השחיתות; ושיח השחיתות השתלב יוצא מן הכלל עם השיח האנטי-נתניהו; וזה הפך את מרצ לעוד קול בתוך המחנה הפוליטי המבקש לערער את ההגמוניה הקיימת.

ואולם, מרצ איננה כחול לבן ואפילו לא יש עתיד. הא דוברת את שפת "השוקניזם" של חוגים שמשנתם החד-מימדית הרחיקה אותם ממעגלי המרכז אל קצוות רעיוניים, כלה שמתחככים עם שולי הרשימה הערבית המשותפת: אידיאולוגיה חילונית - ליברלית החותרת בגדול לרידוד תווי ההיכר של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, בואכה מדינת לאום אזרחית-פוליטית, שבה לרכיב התרבותי, אתני, לאומי יהודי יש משקל הולך ופוחת. זאת, כי זו הדרך היחידה לסנכרן בין תפיסת העולם האולטרה ליברלית החותרת לשוויון פוליטי מוחלט, לבין שאלת היחסים שבין יהודים וערבים/פלסטינים, במרחב שבין הים התיכון ובין נהר הירדן.

[להרחבת המושג: 'סנכרון', לחצו כאן]

הבעיה של מרצ היא שהמפלגה הזו דרדרה את מפלגת העבודה אל מחוזות השיח הליברלי [ועכשיו גם המגדרי]. מרגע שמפלגת העבודה ההיסטורית - זו של בן גוריון, אשכול, גולדה ורבין - הפכה ממפלגת מרכז ביטחוניסטית למפלגה הליברלית ולובשת השחורים של מירב מיכאלי היא כמעט ייתרה את הצורך ב'יחור', כלומר במקור - במרצ עצמה. עתה ניטש הקרב בין השוליים השמאליים של המפה בין שתי תנועות אחיות ולמעשה כמעט זהות: מרצ של הורוביץ והעבודה של מיכאלי; ובמאבק הזה מסמנת מרצ עוד יותר את קווי המובהקות האידיאולוגיים שלה.

זה כמובן נתפס כאם כל רע בעיני רבים וטובים (וגם קצת בעיני רבים ורעים); אבל, צריך לזכור: לקצוות יש תפקיד: לסמן את הגדרת המרכז שנמצא בתווך שביניהם, ומבחינה זו צריך להסתכל על תהליך שיוף הרעיונות והאדאולוגיה של מרצ כרע במיעוטו, שמאפשר לתת סימנים רעיוניים (רחמנא לצלן) במערכת הפוליטית הישראלית שכמעט התפרקה מכל סממן שכזה.