[בתמונה: 26 בינואר 1960, נס המשטרה החדש מוצג במסדר חגיגי בבסיס האימונים המשטרתי בשפרעם... מה השתנה? התמונה היא נחלת הכלל. הצלם: פריץ כהן - אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

מוטי קליינמן הוא בוגר האוניברסיטה העברית בהיסטוריה של ע"י וקרימינולוגיה, ומשפטים במרכז האקדמי ר"ג. מנהל חברה משפחתית לייעוץ בפיתוח תרופות, פעיל בקהילה וחובב ספר ואדם. גמלאי של משטרת ישראל.

*  *  *

עודד בוכנר, קצין משטרה וצבא בגמלאות (ראו תמונה למטה משמאל), מספר במאמר, באתר זה, על חוויותיו מקורס הכשרה משטרתי, שאליו הגיע, עם ערכים שרכש בצה"ל ("החופש להביע דעה").

לטעמי, מתאר בוכנר בכנות רבה את רשת המודיעין שהפעיל הפיקוד בקרב החניכים, את הבינוניות, ואת האיום שחש הפיקוד הוותיק לנוכח "הצנחת" קציני צה"ל לשורותיו.

דבריו של בוכנר עוררו בי זיכרון רחוק, שמאיר צד נוסף של אותה תקלה: תרבות ההשתקה והחנופה שהכשירה דורות של שוטרים ומפקדים; ושבגינה - ובשל חוסר הרצון להוציא כביסה מלוכלכת החוצה - קיצרתי את קורס השוטרים בשפרעם ליומיים בלבד.

לא סיימתי מעולם קורס שוטרים במשטרת ישראל, ושירתי בה כ-30 שנה. למעשה, הוסמכתי בתהליך המהיר ביותר שקרה במשטרת ישראל: קורס שוטרים בן יומיים, במקום 6 חודשים.

[בתמונה משמאל: עודד בוכנר. הוא בכנות רבה את רשת המודיעין שהפעיל הפיקוד בקרב החניכים, את הבינוניות, ואת האיום שחש הפיקוד הוותיק לנוכח "הצנחת" קציני צה"ל לשורותיו...]

בתחילת שנות ה-80 התגייסתי למשטרה, במסגרת תוכנית כלשהי לשיפור האיכות, שיזם מפכ"ל שאת שמו אינני זוכר. רציתי לעבוד עם נוער, כמו סטודנטים אידיאליסטים רבים, אני מניח. שלחו אותי "ללמוד את העבודה בסיור, ואח"כ נראה...".

לאחר חניכה נשלחתי לקורס שוטרים בשפרעם. ביום הראשון זומנתי במקביל גם לבסיס המילואים הצה"לי שלי, להליך טכני כלשהו, ולכן אישרו לי להתייצב בשפרעם ביום השני. כך עשיתי.

מיד עם הגעתי, נזף בי מפקד המחלקה, שכמובן לא ידע על האיחור המאושר, אבל שכח להתנצל אחרי שבירר. לא נורא. הפנו אותי לצריף מגורים מחלקתי גדול, ששימש בעברו כאורוות סוסים של שלטון המנדט הבריטי, ואחד השוטרים הזהיר אותי, שלא אשאיר כלום בחוץ, כי "גונבים כאן בלי הכרה".

[בתמונה: "גונבים כאן בלי הכרה"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Ganossi לאתר Pixabay]

אחה"צ הלכה המחלקה לשיעור הגנה עצמית. המדריך פתח והסביר, מדוע שוטר חייב לדעת להגן על עצמו, להתגבר על פושעים ולהשתלט עליהם. 3 שוטרים שהגיעו ממשמר החופים צחקקו, ואחד מהם פנה למדריך: "אנחנו לא הולכים מכות בים, יש לנו פטור". על כך ניסה המדריך להשיב בשאלה: "ומה יקרה אם תיתקלו בעבירה על החוף? בנמל? בדרך הביתה?" החוכמולוג הימי ענה בחיוך רחב: "נזמין משטרה". "ומה אם השוטר שיגיע יזדקק לעזרה, יקלע לתגרה?", הקשה המדריך. "נעזור לעבריינים להרביץ לו, כל המשטרה מאנאייק", השיב החתרן הבלתי נלאה, וכולם צחקו.

השיעור נמשך, כמובן. בדרך לארוחת הערב חלפתי על פני רחבת דשא. רפ"ק מבוגר עצר אותי, והורה לי לאסוף את בדלי הסיגריות שהיו מפוזרים בכל השטח הגדול ובגומות העצים. הוא גם הסביר: צריך להבריק את השטח לקראת ביקור של מישהו חשוב. הבעתי את הסתייגותי, באסרטיביות חדה אני מניח, והוא הניף את אצבעו כלפיי: "אם לא תאסוף אותם, אתה תלקק אותם עם הלשון, הבנת?" אז לא הבנתי, החלפנו פרטים, (כלומר מסרתי את שלי, לא טרחתי לברר את זהותו של איש האשכולות וחובב הנוי). הפקדתי את גורל הדשא בידיו, ונכנסתי לשירותי השוטרים, אולי כדי להתפנות מההלם.

התיאור הקרוב ומתחשב ביותר של השירותים שם, ממרחק הזמן, ועל מנת לא לסכן את מיצי הקיבה של 3 קוראיי, היה התחנה המרכזית בת"א. לכך יש להוסיף כתובות גרפיטי עם מיטב הלקסיקון העברייני, השמצות אישיות ומפורטות אודות מפקד ביה"ס, וקיבלתם מושג.

[בתמונה משמאל: גרפיטי בשירותים... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

בבוקר שלמחרת, התעוררה המחלקה לפעילות שוטפת: שטיפת רחבת הכניסה של המגורים, לקראת מסדר הבוקר. לשם כך הועבר צינור גומי בין המחלקות, וכנראה שהוא היה אביזר מאוד מבוקש, מכיוון ששני שוטרים רבו עליו, התגוששו על הכורכר, ומיד אח"כ שוכנעו להחליק את העניין, לשתף ולשטוף, ולא לדווח לפיקוד, מחשש הדחה.

בשיעור הראשון הודעתי למפקד הקורס, באמצעות הטפסים המקובלים, שאני עוזב. זומנתי לשיחה באותו יום בלשכת מפקד ביה"ס, עוד לקחו חלק בפגישה קצינת כ"א והרפ"ק חובב הנוי הזכור. כולם שמעו את מה שתואר כאן. לא טרחתי להסתיר את תחושותיי הפרטיות, אם כי השתדלתי לשמור על כבודם ואלמוניותם של יתר הכוכבים.

איש מנוכחים לא זיהה בעיה פנימית, כמובן. מישהו מהנוכחים אף שאל אותי, איך אסתדר בהמשך, עם השוטרים שעליהם הלשנתי. הם לא אהבו שטינקרים, ואני לא ידעתי שאני כזה. מפקד ביה"ס סיכם בהצהרה: אם אתה פורש, דע לך ששנינו לא נהיה ביחד במקום הזה לעולם. אתה לא תחזור לכאן בקדנציה שלי.

אם למישהו היה ספק, בסיומה של הפגישה, יצאתי משפרעם, וחזרתי לתחנה. כיבדתי את משאלתו של המפקד, אני חושב. מפקד המרחב הודיע לי, שקיבל מברק משפרעם, ובו הומלץ לשקול את המשך שירותי במשטרת ישראל, היות ואינני מסוגל לציית להוראות, ואינני לויאלי לחבריי ולמפקדיי. קלמן בורשטיין, זה היה שמו של הממ"ר, ששיתף אותי בלבטיו: הוא לא יכול לוותר על שירותי, כי נתוני הדפ"ר שלי (או קב"א, לא ממש זוכר), לא רעים, אבל הוא חייב לכבד את המברק הארוך והזועם שנפלט ממכשיר הטלפרינטר במשרדו. אז הוא שלח אותי בחזרה לתחנה, עם מזכר בכתב יד, שבו הוא מסמיך אותי כשוטר, עד שיפתח הקורס הבא, כמובן.

קורסים רבים נפתחו והסתיימו עד שפרשתי לגמלאות. האמת, שמעתי עוד כמה פעמים במהלך השנים, שאני לא ממושמע ומתקשה לקבל מרות, אבל הסתדרתי עם זה, כאמור, כ-30 שנה. לשפרעם לא חזרתי מעולם. המפקד ההוא עדיין מפחיד אותי...

[בתמונה: המכללה לקציני משטרה היום. התפאורה השתפרה. מה עם המהות? המקור: אתר המשטרה. שם הצלם אינו מוזכר]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]