[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לאוסף המאמרים על 'סנכרון', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות.
בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.
* * *
ב- 15 במרץ פרסם הרב שי פירון מאמר באתר N-12, תחת הכותרת: "תהיו ישראלים, אל תכריעו". הוא, בין היתר כותב:
"ישראל לא זקוקה למנהיג שיכריע בין הקצוות. היא זקוקה למנהיגות שיודעת את אומנות הריקוד, את התנועה הנכונה בין הקצוות. ישראל זקוקה למנהיג שיסלול את שביל הזהב של המדינה. שביל ישראל חדש שייחצב בין סלעי המחלוקת, בין הררי המילים, תהומות השנאה, פיתולי התועלות ומעיינות המניפולציה. מנהיגים-רקדנים, אומני ריקוד ההורה שיש בו שילוב של צעדי שמאל-ימין, יוכלו לא להכריע ולא להתפשר אלא לסלול דרך חדשה שתוציא אותנו ממשבר ארוך שנים....
[למאמר המלא של הרב שי פירון באתר N-12, לחצו כאן]
הרב פירון צודק!
הרב פירון צודק; וכמותו כתבתי גם אני במאמר: "דרושה הנהגה מפא”יניקית", על דרך הפשרה המפא"יניקית. חשוב לציין שהגישה המוצעת הזו, מנוגדת לחלוטין לכל מה שנלמד כיום בבתי הספר לניהול, למנהל ציבורי ולמנהיגות, דוגמת בית הספר ג׳ון קנדי בהרווארד. בציפייה למצוינות ניהולית מציבים מתחים; ומחנכים להתמודד עימם ולהכריע, לא לנוע ביניהם. אי ההכרעה מוצגת כ"חולשה", כ״בינוניות״, כ״עיגול פינות״ , כ״קומבינה״ וכ״עמימות״...
[למאמרו של האלוף גרשון הכהן: 'דרושה הנהגה מפא”יניקית', לחצו כאן]
[מקור התמונה: לע"ם. שם הצלם אינו מוזכר]
זה מה שציפו ג׳ון קרי וברק אובמה מבנימין נתניהו שיעשה: הם דחפו אותו אל ההכרעה בשאלת עתיד גבולות ישראל. תומס פרידמן הסביר אז במאמר, איך אחרי שגנרל ג'ון אלן (ראו תמונה משמאל) הציב בתכניתו, לכאורה, מענה לחרדות הביטחון של ישראל; הצליחו לדחוף את נתניהו אל הצומת, ששבה יאלץ להכריע בין דרך השלום לבין אידיאולוגיה קיצונית.
[בתמונה משמאל: גנרל גון אלן - מענה קבוע לחרדות? באמת? היא נחלת הכלל]
בהיגיון הזה דוחפים את הנהגת מדינת ישראל לכינון חוקה; כי איך יכולה מדינה להסתדר עם מרחבי חוק פתוחים לשיפוט, בהקשר משתנה. באותה מגמה מייחלים להכרעה בעניין הגבולות; כי איך יכולה מדינה להתנהל בלי גבול קבוע. מבקשים הכרעות עם צורה של סופיות. מבקשים שכל עבודת ההנהגה תהיה משולה, אחרי ההכרעות החשובות, לעבודה טכנית של נהג קטר על מסילה שהונחה מכבר.
דוד בן גוריון בחר בדרך שהיא בדיוק ההפך ממגמת ההחלטות אחת ולתמיד. הוא נמנע מכינון חוקה; והסביר, שלא הגון לקבוע מסגרת חוקתית על ידי 600,000 היהודים שהיו כאן בהקמת המדינה; כשעתידים להגיע מיליונים שיבקשו אולי כיוונים אחרים. באותה מגמה דחה בשנת 1951 הצעתו של אבא אבן - שהיה שגריר בארה״ב ובאו״ם - להביא להכרה בינלאומית בגבולות שביתת הנשק כגבול בינלאומי. בן גוריון הסביר: ״תהיה עוד מלחמה נכבוש עוד אז למה להתחייב?״. בקיצור: לא להכריע בשאלות קשות ולהתנהל בגמישות נסיבתית בדיוק לשם כך זקוקים להנהגה.
ההיגיון של הימנעות מהכרעות סופיות היה מקור ההתנגדות של יגאל אלון וחברים משמעותיים במפלגת העבודה להסכם קמפ דיויד של מנחם בגין מול סאדאת. בגין - כיהודי אירופאי נאור עם מורשת ז׳בוטינסקי - ביקש חוזה שלום מוצהר עם צורה של סופיות. לשם כך נדרש לנסיגה מלאה ולהחריב את כל יישובי פתחת ימית.
רוב מנהיגי מפלגת העבודה - כולל שמעון פרס ויצחק רבין - העדיפו הסכם אי לוחמה בלי שאיפה לחוזה עם הכרזת סופיות; לא רק מכיוון שהעדיפו לא לעקור יישובים, אלא גם מכיוון, שבתפיסת עולמם המהפכנית, מעולם לא האמינו בקוסמולוגיה של כינון מצבים סופיים, פשוט כי בעולם דינאמי המשתנה במהירות, פשוט אין כאלה!
[התמונה המקורית היא צילום מסך. הכרזה: 'ייצור ידע']
[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לאוסף המאמרים על 'סנכרון', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]
