[לאוסף המאמרים בנושא אי הוודאות והשלכותיה, לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.
* * *
איך אתם מתמודדים עם עמימות ואי וודאות?
- האם אתם מנסים לשלוט בעתיד? האם אתם מתכננים תכניות ביסודיות, ויוצרים בנוסף, גם תכניות לגיבוי; או שאתם פשוט 'זורמים' ו'מה שיבוא יבוא'?
- האם אתה מעדיפים הוראות ונהלים מפורשים; או שנוח לכם יותר להתמודד עניינים בתוך מסך ערפל, ללא בהירות רבה?
- האם אתם מחשיבים מאוד מסמכים, חוזים והצעות מחיר; או שהצהרה מילולית מספיקה לכם כדי להניח, שדברים ייעשו בדרך מסוימת?
ישנם אנשים רבים שעמימות ואי ודאות גורמים להם חרדה. אחרים, מכילים אותן בשלוות נפש ויודעים אף לנצל אותן לתועלתם. מסתבר, שההעדפה זו עשויה להיות מושפעת מהתרבות של הקבוצה / החברה ו/או המדינה שלכם.
את היחס שלנו, את יחסן של קבוצתנו ומדינתנו לעמימות ולאי הוודאות, אנו מכנים: מידת ה'הימנעות מאי וודאות' או מידת הסובלנות לעמימות...
[לאוסף המאמרים על 'קבוצות', לחצו כאן]
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי kalhh לאתר Pixabay]
ההתמודדות עם אי הוודאות
שאלות הקיום האנושי, החיים והמוות, קיומו או אי קיומו של כוח עליון, מידת היכולת של האדם להשפיע על גורלו, העסיקו ועדיין מעסיקים את המחשבה האנושית. החברות נבדלות במידה בה אי הוודאות משפיע על אורחות חייהם, ומכאן הבדלים באופן שהן פועלות כדי למתן אותה. היא עלולה לפגוע בתפקוד היום יומי של האדם בכול תחומי החיים.
בעידן הקדום היו מעלים קורבנות לשמש כדי להבטיח שתשוב לזרוח בבוקר המחרת. ההודים למשל משחדים את אליהם כל בוקר במינחה (פוג'ה) כדי להבטיח שיומם יהיה מוצלח, ורבים בעולם אינם מקבלים החלטות לפני היוועצות עם אצטגנינים, קוראים בקפה, בקלפים ומזלות, נושאים קמעות, מנשקים מזוזה או צלב - הכול כדי להקטין ככול האפשר את מפלס אי הוודאות בחיים.
[מקור התמונה משמאל: Photo by Marlon Trottmann from Pexels]
בעולם היחסים הבין לאומיים, ובמיוחד בעידן הגלובליזציה - המאופיין בריבוי תקשורת דיפלומטית, מסחר מפותח, תנועת כוח-אדם עצימה, חוצה גבולות, אנו מרבים להיתקל בהבדלים תרבותיים, המקשים על התקשורת ויוצרים אי הבנות בלתי נמנעים. אי ההבנות הללו קיימים גם בתוך מדינות בין קבוצות בעלות מאפיינים שונים.
מלבד הבדלים בשפה, קיימים הבדלים בערכי היסוד, בתפיסות עולם, ובכללי התנהגות, בין קבוצות וחברות שונות; המהווים מעין "תעודת זהות", או טביעת אצבע לאומית ייחודית. מחקרים מזהים סדרה של מימדי תרבות, המבטאים את אופי היחסים החברתיים הייחודיים לכול קבוצה - מדינה, שעל פיהם ניתן להשוות, באופן יחסי, בין קבוצות ובין מדינות: אינדיבידואליזם; קולקטיביזם; תפיסת הזמן; התייחסות לכוח ועוד; וגם 'הימנעות מאי וודאות' או מידת הסובלנות לעמימות...
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Nicu Buculei לאתר flickr]
הימנעות מאי ודאות - המשגה
(ויקיפדיה: הבדלים בין תרבותיים)
הימנעות מאי-ודאות (Uncertainty avoidance) היא מידת הסובלנות שלנו לעמימות:
- האופן שבו אנו מתמודדים עם מצבי סיכון ואי ודאות;
- המידה שבה אנו מעדיפים לצמצם או למנוע סיכונים, אמצעות תכנון והנחיות;
- עד כמה הארגון ומי שעובד בו יכול לחיות בתנאים של אי ודאות, עמימות, מצבים לא מוחלטים, מפתיעים ובלתי צפויים.
ההעדפות הללו הן, במקרים רבים, תלויות תרבות: הן תלויות באופן שבו גדלנו, התחנכו ועבדנו.
מטבע הדברים, לא ניתן לומר שכל האנשים בקבוצה, בחברה או במדינה נתונה, מחזיקים באותן העדפות; אבל, מגמות מסויימות נמצאו במחקרים ואוששו על ידי חוקרים בין תרבותיים לאורך השנים.
בחברה שבה ההימנעות נמוכה, האנשים סבלניים יותר לסיכונים ומכבדים דעות והתנהגויות שונות. בחברות הנמנעות מאי ודאות, חשובים יותר החוקים והכללים.
ניתן לסווג פרטים, קבוצות, חברות ומדינות לכאלה, שבהן ההימנעות מאי הוודאות היא נמוכה; ולכאלה שבהן ההימנעות מאי הוודאות היא גבוהה.
[להרחבת המושג: 'אי ודאות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
הימנעות נמוכה מאי ודאות (סובלנות גבוהה לעמימות)
בתרבויות שבהן ההימנעות מאי הוודאות היא נמוכה, אנשים מרגישים יותר בנוח עם אי ודאות, לקיחת סיכונים, היעדר תוכניות יסודיות לכל תרחיש אפשרי וכדומה. אנשים עשויים לפעול תחילה ולאחר מכן להמשיך לקבל מידע תומך (מה שמכונה: "סוף מחשבה במעשה תחילה"...).
מדינות, שבדרך כלל מסווגות כמונעות מאי-ודאות נמוכה כוללות את: ארה"ב, בריטניה, וגם את המדינות סקנדינביה.
הימנעות גבוהה מאי ודאות (סובלנות נמוכה לעמימות)
אם נסתכל על הצד הנגדי של הספקטרום, על הימנעות גבוהה מאי וודאות, נראה קהילות שמקפידות על הוראות מפורשות, תהליכים ברורים ומדיניות חד משמעית, במקום לשמור על מגוון תרחישים אפשריים מרובים. בחברות כאלה תהיה הקפדה מרובה שהכל פועל היטב, לפני שחרור מוצר לציבור.
מדינות רבות באמריקה הלטינית, ספרד, איטליה, פולין, אוקראינה ורוסיה מוגדרות בדר"כ כבעלות הימנעות גבוהה מאי וודאות.
[הכרזה: 'ייצור ידע']
הקביעה שמדינה נוטה לצד זה או אחר של המימד, אינה מוחלטת והיא נקבעת תמיד בהשוואה יחסית למדינות אחרות
כמו כל מימד, גם פה מדובר בספקטרום של מצבים והעדפות, המשתנים לפי הנושא ולפי התקופה. המפתח הוא בהבנה, מה אנו מעדיפים בנושא מסוים וכיד ההעדפה שלנו שונה (או דומה) להעדפות עמיתינו. ידע ומודעות אלה עשויים לעזור לנו לקדם את אתגרינו העתידיים; להאיץ את תהליכי השגתם ולהבין את הדרכים הטובות ביותר להגיע אליהם.
כך למשל ישראל יכולה להיחשב כבעלת הימנעות נמוכה מאי הוודאות בהשוואה למקסיקו; אך האמריקאים יראו אותנו כבעלי הימנעות גבוהה מאי וודאות בהשוואה אליהם.
כך גם מתנהל המשא ומתן העסקי העולמי. ככול שמדינה בעלת הימנעות גבוהה מאי וודאות, מנהלי המשא ומתן מטעמה יטו לתהליך ממושך, לאיסוף מידע רב ככול האפשר, טרם החלטה: קפדנות, הצמדות לפרוטוקול, לוח זמנים מדויק, פורמליות הדיונים, הצבת תנאים מגבילים בהסכם, לא להשאיר קצוות פתוחים (מה יקרה אם לא...), המעידים גם כן על נוקשות מסוימת ורצון להימנע מסיכונים חד צדדיים.
אני יכול להעיד על עצמי: בעבר ייצגתי חברות ישראליות בהודו; וניהלתי שם אין ספור משאים ומתנים עם כול שכבות העם. בשונה מרוב הישראלים, ההודים התאפיינו במשא ומתן ממושך: תילי תילים של סעיפים והתניות, נסיונות חוזרים להטיל את כל הסיכונים על הצד שכנגד ועשיית פשרות רק בסוף ורק בלית ברירה ובמינימום האפשרי, כשצריך כבר 'לסגור עניין'. המצב הזה חזר על עצמו שוב ושוב, גם עם ארגונים שנוהלו על ידי מנכ"לים בוגרי אוניברסיטאות במערב, והוא מאפיין מאוד את מדינות המזרח, בהשוואה למערב. ניתן לומר שההודים - מאופיינים ב'הימנעות גבוהה מאי וודאות' או במידה נמוכה של סובלנות לעמימות, הרבה יותר מהישראלים.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Matryx לאתר Pixabay]
האמונה הדתית היא אחת מהתופעות המאפיינות 'הימנעות גבוהה מאי וודאות'. לכן, מדינות בהן הדת תופסת מקום מרכזי בתרבות - כמו מדינות ערביות מוסלמיות - נוטות לנהל משא ומתן קשוח יותר ומיעוט בפשרות, כפי שהתנהל המשא ומתן האירני עם אירופה וארה"ב על הגרעין האירני. גם המלחמות בתוך האיסלם הן קיצוניות באכזריותם, ראו דאע"ש, סוריה, החו'תים, סודן וכדומה.
כך נראה גם המשא ומתן בין ישראל ושכנותיה. המו"מ של אנואר סאדאת על חוזה השלום עם ישראל - היה "עד לגרגיר החול האחרון", ויאסר ערפאת דחה את כול הצעות ישראל וארה"ב ליישוב הסכסוך.
לכל אורך הדרך, ישראל גילתה הימנעות נמוכה מאי הוודאות. היא לקחה על עצמה יותר סיכונים, החל מקבלת החלטות האו"ם על חלוקת הארץ, המשך בהסכם עם מצריים, ירדן, הסכמי אוסלו, המשא ומתן עם סוריה על רמת הגולן (למזלנו נעצר רגע לפני)... שלא לדבר על המו"מ עם הרשות הפלסטינית עם הצעות פשרניות כדי לסגור עניין. הישראלים בכלל נוטים לקחת סיכונים, מרבים להמר, רמת יזמות גבוהה ברמה עולמית (בהשוואה לרוב מדינות אירופה), ואפילו טיילי אקסטרים. זאת, למרות שקיימות בחברה הישראלית תת-קבוצות עם 'הימנעות גבוהה מאי וודאות', כמו הקהילה החרדית).
לכך יש לצרף אזהרה: אין בניתוח כאן כדי להצביע על "איזו תרבות היא טובה יותר מאחרת", שכן הכול יחסי ותלוי בקונטקסט. אבל מאפשר לזהות קו מחשבה והתנהגות צפויה ביחסים בין חברות אנושיות.
[לאוסף המאמרים בנושא אי הוודאות והשלכותיה, לחצו כאן]
