תקציר: הפעם באירועים של אפריל לפני: הרב עובדיה מברטנורא עולה לארץ ישראל; נפטר רבי יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך"; החל מבצע "נחשון"; נולד רבי משה בן מימון - הרמב"ם; פרשת "דיר יאסין"; מבצע "אביב נעורים"; ועוד…

[בתמונה: אפריל... מקור התמונה: Photo by Bich Tran from Pexels]

[לקובץ המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

עודכן ב- 1 באפריל 2024

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

‏הפעם באירועים של לפני: 

• הרב עובדיה מברטנורא עולה לארץ ישראל.
• נפטר רבי יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך".
• החל מבצע "נחשון".
• נולד רבי משה בן מימון - הרמב"ם.
• פרשת "דיר יאסין";
• מבצע "אביב נעורים";
• נפטר הרמב"ן (רבי משה בן נחמן).
• הוגרלו המגרשים של העיר תל אביב.
• נפתח בירושלים משפטו של אדולף אייכמן.
• נפתח מבצע "ענבי זעם".
• נוסד ארגון "השומר".
• נפטר אהוד מנור.
• פרשת "קו 300";
• "שיירת הדסה";
• הועלו בעכו לגרדום ארבעה מלוחמי האצ"ל.
• פרצו הפרעות הידועות בשם "סופות בנגב".

ועוד.

1.4.1485 הרב עובדיה מברטנורא עולה לארץ ישראל

ר' עובדיה מברטנורא נחשב כגדול פרשני המשנה. נולד בשנת 1450 באיטליה בעיר ששמה ברטנירו (ומכאן שמו). ר' עובדיה מברטנורא היה ציוני גדול ולכן בגיל 35 החליט לעלות לארץ ישראל. מסעו, שהיה דרך מצרים, ארך כשנתיים וחצי ולבסוף הגיע לירושלים שם נתקל בעוני רב של היהודים. באותם שנים שלטו בדלת העם קבוצת אישים שכונו בשם: "זקנים", והללו התעמרו באכזריות בעם כמוכסים בגביית מס מטעם השלטונות. מפאת התנהגותם שלא כהוגן, התדלדלה הקהילה היהודית בירושלים, כשרבים נוטשים את העיר

[בתמונה: תחריט עץ מהמאה ה-16 של העיר ברטנורו, שעל שמה נקרא רבי עובדיה. התמונה מאושרת לשימוש חופשי]

ר' עובדיה מברטנורא היה בעל אמצעים משלו, ולא נזקק לאותם בעלי שררה. בנוסף, שינה את כל היחס אל בני הקהילה כבר בעצם הופעתו במקום. מיד עם בואו התבשר על ידי אותם "זקנים" שפטור הוא מאותו מס קצוב לגולגולת בשנתו הראשונה למגוריו בעיר ירושלים.  ר' עובדיה מברטנורא התערב בכל תחומי הציבוריות הירושלמית והחל ביוזמות חדשות להעלות את קרנה של העיר. הוא ייסד קרנות צדקה וחסד, עם קשריו מחו"ל הביא נדיבי עם לעזור לבני ירושלים בתרומות הגונות, קבע בבתי הכנסת שיעורים תורניים ודרשות לקהילה ואף שימש כדוגמא אישית לכל, ולפי תיאורו: "נעשיתי קובר מתים בירושלים, כי לא ימצא בה נושאים מתים והולכי אחרי המיטה"

מאמציו נשאו פרי ותוך כמה שנים כבר מנה הישוב הירושלמי כמאתיים בעלי בתים. אפילו את מיסי המלך העביר למסלול הוגן יותר, כי עד אותה שעה היו משלמים מס גולגולת בשם: "ג'זיה" בתשלום של 400 דוקאטי. מס זה חולק בצורה שווה בין כל בני הקהילה, עניים ועשירים כאחד ועקב השתדלותו נקבע "מס פרוגרסיבי" (לפי גודל ההכנסה, כמו מס הכנסה כיום), עם 3 מדרגות מס: לעשירים, לבינוניים ולעניים.

מסיבה שאיננה ידועה נאלץ לעזוב את ירושלים לתקופה מסוימת לעיר האבות חברון, ולפי אחת ההשערות ידם של "הזקנים" היתה בדבר". אנו מוצאים באיגרותיו "בשנת ר"ו הלכתי לחברון וגרתי בה ימים רבים, עד אשר היתה ישיבתה חביבה אלי כמעט יותר מירושלים, להיות היהודים בה מעטים וטובים, ואינם כאנשי ירושלים".  אחרי תקופה מסוימת, בשנת תנ"ו חזר ר' עובדיה לירושלים, והחל לנהל את חיי היהודים בירושלים כפי תיאור תלמידו. הרדב"ז מכנהו: "ראש לכל רבני ירושלים, כל חכמי צרפת ספרד ואשכנז שבירושלים, היו יושבים לפניו כפופים לו".

ר' עובדיה היה דורש פעמים בחודש בדברי תורה שהחידוש היה שהעביר שיעורים אלו בעברית. מתוך האגרות שכתב ניתן ללמוד על מצבם של היהודים בארץ ישראל ככלל ובירושלים בפרט. בירושלים סיים ר' עובדיה מברטנורא לסיים את פירושו על המשנה , פירוש שנחשב עד היום לפירוש המרכזי של המשנה. שתים עשרה שנה חי ר' עובדיה מברטנורא בירושלים. הוא נפטר ונקבר בפאתי עיר דוד בירושלים, למרגלות הר הזיתים.

[בתמונה: אפריל... מקור התמונה: Photo by Nataliya Vaitkevich from Pexels]

3.4.1575 נפטר רבי יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך"

רבי יוסף קארו (ראו תמונה משמאל) נולד בספרד ובעקבות גירוש ספרד בשנת 1492 עזב עם משפחתו לתורכיה.

[בתמונה משמאל: דיוקן המיוחס לרבי יוסף קארו. התמונה היא נחלת הכלל]

כבר בגיל צעיר התגלה כעילוי. כשהיה בגיל 40 עלה לארץ והתיישב בצפת שם החלה פריחתה מחדש של היהדות בארץ ישראל ולאחר מספר שנים התמנה לרב העיר.

רבי יוסף קארו כתב ספרים רבים. החשוב והמפורסם שבהם הינו ספר "השולחן ערוך" בו קיבץ את כל ההלכות (בהתבסס בעיקר על דברי הרמב"ם). באופן טבעי ההלכות המופיעות בספר מתייחסות בעיקר ליהדות ספרד וכשהגיע ספר זה לאשכנז השלים רבי משה איסרליש (הרמ"א) את ההתאמה האשכנזית. ספר השולחן ערוך הינו ספר ההלכה החשוב ביותר וכל ההתדיינות ומערך השיפוט היהודי הלכתי נסמך בעיקר על ספר זה. רבי יוסף קארו שמר במשך כל חייו על אורח חיים צנוע וכך גם כשנפטר ונקבר בעיר צפת נרשם על קברו נוסח פשוט וצנוע: "פה נטמן ר"י קארו בעל המחבר של שולחן ערוך".

[בתמונה:  כריכת ה'שולחן ערוך'... התמונה היא נחלת הכלל]

6.4.1948 החל מבצע "נחשון"

מטרת מבצע נחשון היתה פתיחת הדרך לירושלים. השם מבצע "נחשון", מקורו בדמות התנ"כית נחשון בן עמינדב, אשר היה הראשון לקפוץ לים סוף כאשר בני ישראל יצאו ממצרים. מבצע "נחשון" היה גם חלוץ בכך שהיה המבצע הגדול הראשון של ה"הגנה" ומנה כח של כ-1,500 חיילים שאורגן במיוחד לצורך המבצע. שני מבצעים משמעותיים התקיימו בעקבות מבצע "נחשון": הראשון התקיים ברמלה ובו ה"הגנה" פוצצה את מפקדתו של חסן סלאמה מפקד צבא השחרור של המופתי חאג' אמין אל חוסייני (בנו של סלאמה היה עלי חסן סלמה שהיה ממארגני טבח הספורטאים במינכן ומאנשי ספטמבר השחור ואשר חוסל בידי אנשי המוסד). התקפה זו מנעה מכוחותיו של סלאמה לחבל בהכנות ה"הגנה" בשפלת החוף.

במבצע השני השתלטו כוחות ה"הגנה" על הקסטל, כפר ערבי שהיה על הדרך לירושלים וחסם את הכניסה לירושלים. מבצע "נחשון" עצמו החל ב-6 באפריל באזור לטרון, כאשר כוחות ה"הגנה" והפלמ"ח כבשו כפרים ערבים באיזור לטרון וכן בכניסה לשער הגיא (באב אל וואד), ובכך פינו את הדרך לירושלים. 60 משאיות של הפלמ"ח עלו לירושלים ועימם אספקה. ב- 7-8 באפריל החלו הערבים בהתקפות נגד, בעיקר באזור מוצא. הקרב על הקסטל היה אכזרי והכוחות היהודיים נהדפו לאחור. את התקפת הנגד של הערבים בקסטל הוביל מפקד הכנופיות הערביות באזור, עבד אל קדר אל-חוסייני אשר שב מדמשק כדי להילחם בקרב זה ונהרג על ידי כוחותינו. התברר כי היתה זו מכה קשה לערבים, הם נסוגו מהציר המוביל לירושלים והאספקה יכלה לעבור בחופשיות לירושלים. במסגרת המבצע עלו לירושלים חמש שיירות של אספקה וכוחות לוחמים. ב-20 באפריל שוב נחסמה הדרך לירושלים.

[בתמונה: מברק היציאה למבצע נחשון. התמונה באדיבות דובר צה"ל]

6.4.1133 נולד רבי משה בן מימון - הרמב"ם

הרמב"ם (רבי משה בן מימון) מי שנחשב לגדול פוסקי ההלכה בכל הזמנים ועליו נאמר "ממשה (רבינו) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה". משפחתו סבלה מרדיפות, היגרה למרוקו והתיישבה בעיר פאס ומשם לארץ ישראל. עקב המצב הקשה ששרר בארץ עבר הרמב"ם והשתקע במצרים.  הרמב"ם התפרנס ממקצוע הרפואה היות והיה נאמן לשיטתו שלא להתפרנס מלימוד תורה. היות ונודע כאחד מגדולי הרופאים, התמנה להיות רופאו האישי של מלך מצרים.  הרמב"ם כתב מספר ספרים ובהם "משנה תורה" שהינו ספר ההלכה החשוב ביותר ובו קיבץ את כל ההלכות לפי נושאים, וכן כתב את הספר "מורה נבוכים" בו גישר הרמב"ם בין הפילוסופיה היהודית לבין הפילוסופיה של אריסטו היווני. בנוסף, שלח הרמב"ם איגרות לתפוצות ישראל שהידועה שבהם היא "אגרת תימן", כדי לחזק את ידיהם, להמשיך לשמור את תורת ישראל ולהיזהר מנביאי שקר.

עצם כתיבתו של הרמב"ם את התורה שבע"פ כהלכות הביא למתנגדים רבים. הם טענו שהספר הוא יצירת הלכה מופשטת, המנותקת ממקורותיה - התלמוד . המתנגדים התנגדו גם לסמכות הבלעדית בפירוש ובפסיקה שנטל הרמב"ם לעצמו. מתנגדים קמו גם נגד השקפותיו בעניין תחיית המתים. ההתנגדות למורה נבוכים הייתה חריפה בהרבה - בעיקר בשל השוואתו לפילוסופיות אריסטו. במקומות מסוימים הוחרם הספר ואף נשרף. למרות ההתנגדויות, היו ספריו (בעיקר בהלכה) נפוצים בכל תפוצות ישראל. ספר ה"שולחן ערוך", מאבני יסוד ההלכה, מושתת ע"פ פסיקתו של הרמב"ם. היות ואת ספריו כתב בעברית, חידש הרמב"ם מספר מילים ובהם "מעבורת", "אומדן", "מניעה", "חבלן" ועוד. הרמב"ם נפטר במצרים אולם ביקש לא להיקבר שם.  לפי המסורת נמצא קבר הרמב"ם בטבריה.

[בתמונה: הרמב"ם. התמונה היא נחלת הכלל]

9.4.1948 פרשת "דיר יאסין"

הכפר דיר-יאסין שכן על גבעה ממערב לירושלים, בגובה 800 מטר מעל פני הים, ובמרחק של 700 מטר לערך מהשכונה היהודית גבעת-שאול. משלט דיר-יאסין חלש על השכונות היהודיות המערביות: גבעת-שאול, בית-הכרם, יפה-נוף וכן על הדרך לבית-וגן. כן חלש הכפר על קטע מהכביש המקשר את ירושלים עם תל-אביב. דיר-יאסין שימש מעבר לכוחות שנעו מן הכפרים הערביים עין-כרם ומלחה שבדרום, אל הכפרים קסטל וקולוניה, ששלטו על הכביש הראשי ירושלים-תל-אביב. ימים ספורים לפני ההתקפה על דיר-יאסין נמסר על נוכחות לוחמים זרים בכפר, ביניהם חיילים עירקיים ואנשי כנופיות. דיר-יאסין נכלל בכפרים הערביים שיש לתפוס במסגרת מבצע "נחשון" שהחל שלושה ימים קודם. ואמנם, בשעה שנערכו קרבות הדמים על הקסטל, זרמה אל שדה הקרב תגבורת ערבית, שעברה דרך דיר-יאסין ועזרה לגירוש הכוח היהודי שכבש את הקסטל.

משנודע למטה ה"הגנה" על התוכנית של האצ"ל לכבוש את דיר-יאסין, ביקש דוד שאלתיאל מפקד ההגנה בירושלים  ממרדכי קאופמן - "רענן", שהיה המפקד האצ"ל בירושלים, לתאם את מועד כיבוש הכפר עם ההתקפה החוזרת המתוכננת לכיבוש הקסטל. הקוד שניתן לפעולה היה "אחדות לוחמת" שבא לבטא את שיתוף הפעולה בין שלושת המחתרות (למרות שההגנה לא השתתפה בקרב היא תמכה בו ואף היתה שותפה בתכנון). בתדריך שלפני היציאה לקרב  אמר "רענן" כי מאחר שמדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין, יש להימנע מפגיעה בערבים שלא לצורך. במיוחד הזהיר שלא לפגוע בזקנים, נשים וטף. זאת ועוד, כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה שהיא. כדי למנוע קורבנות מיותרים, הוחלט כי את הפעולה יוביל משוריין מצויד ברמקול, אשר ייכנס לכפר לפני הפתיחה באש ובאמצעות הרמקול יודיעו לתושבים כי הכפר מוקף על-ידי אנשי אצ"ל והלח"י והתושבים נקראים לעזוב את הכפר לכיוון עין-כרם או להיכנע. בהמשך ההודעה נאמר כי הדרך לעין-כרם פתוחה ובטוחה.

[בתמונה: שרידי הכפר כחלק מבית החולים כפר שאול. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Eitan Bronstein, Zochrot. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

התוכנית היתה לתקוף את הכפר בשני ראשים: כח של שתי מחלקות אצ"ל, יתקוף מכיוון בית-הכרם, וכח של מחלקת לח"י יתקוף מכיוון גבעת-שאול. בשעה שתיים אחר חצות הוסעו לוחמי האצ"ל לנקודת ההתחלה  בבית-הכרם. הכח צעד לתוך הוואדי, שם התפצלו הכיתות, וכל כיתה עלתה לשטח הפעולה המיועד לה. יחידת לח"י נערכה בגבעת-שאול ומשם התקדמה לעבר היעד. חלק מן הכח התקדם מאחורי המשוריין שנשא את הרמקול ונסע בשביל המוביל למרכז הכפר. סמוך לשעה 5 לפנות בוקר הבחינו שומרי הכפר בתנועה חשודה. אחד מהם צעק בערבית "מחמוד". אחד מחיילי האצ"ל חשב שפונים אליו בסיסמה "אחדות" וענה בעברית את חלקה השני של הסיסמה "לוחמת". הערבי פתח באש ובעקבות כך החל ירי מכל הכיוונים. המשוריין נושא הרמקול התקדם במעלה השביל וכאשר הגיע למבואות הכפר נתקל בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך ונאלץ לעצור. הרמקול הופעל וההודעה שנמסרה בו נשמעה רק בכניסה לכפר, במרכז הכפר לא שמעו אותו. יתר היחידות פתחו בהסתערות, שהיתה מלווה בהתפוצצויות ויריות רבות כשהתנגדות הערבים היתה חזקה מאוד.

עם סיום הקרב, התברר כי מאות מבין תושבי הכפר נסוגו לעין-כרם, בנצלם את העובדה שהדרך לשם היתה פנויה. אלה שנותרו בכפר, נכנעו ונלקחו בשבי. השבויים, רובם נשים וילדים, הועלו על משאיות והועברו דרך רחובות ירושלים המערבית למזרח העיר, שם נמסרו לידי אחיהם הערבים. הידיעה על כיבוש דיר-יאסין פשטה בעיר, ויהודי ירושלים קיבלוה בסיפוק רב. השמחה היתה גדולה לא רק משום שעם הכיבוש יכלו תושבי השכונות המערביות לנשום לרווחה, אלא מעצם העובדה שהיוזמה עברה לידי היהודים.

כיבוש הכפר היווה השלמה לפריצת הדרך במסגרת מבצע "נחשון". הקרב בדיר יאסין הפך עם הזמן "לפרשת דיר יאסין" בו הואשמו כוחות האצ"ל הן על ידי הערבים והן על ידי ההגנה (מטעמים פוליטיים) בטבח הערבים. במחקרים שנעשו התברר שנהרגו כ-100 ערבים (בניגוד לידיעות על מאות שנהרגו). בדיעבד התברר שההגזמה במספרים היתה חלק מלוחמה פסיכולוגית ואף עזרה בבריחה של ערבים מהאיזור והקלה על שחרור הדרך לירושלים. לכוחותינו היו 5 הרוגים ו-32 פצועים.

[בתמונה: בית החולים כפר שאול (המבנים הנמוכים משמאל ועל הרכס) בצמוד לבתי שכונת הר נוף (המבנים הגבוהים מימין וקדימה). התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Effib. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

9.4.1973 מבצע "אביב נעורים"

כחלק מהכרזת מלחמת החורמה במחבלים בעיקר, לאחר רצח 11 הספורטאים במינכן, הוחלט על פגיעה בראשי המחבלים ששהו בבירות וכן בבסיסי המחבלים בעיר. לצורך כך הוקם כח שהיה מורכב מאנשי סיירת מטכ"ל, אנשי הקומנדו הימי וכן חיילים מחטיבת הצנחנים. כמהלך מקדים לקראת המבצע הגיעו אנשי המוסד וחלק ממפקדי הסיירת לביירות, שכרו מכוניות וחיכו לכח העיקרי על שפת הים. בראש המבצע עמד אהוד ברק (לימים הרמטכ"ל וראש הממשלה) אשר לפי פרסומים שונים התחפש לבחורה בלונדינית. כשהכוחות נחתו, הובילו אותם לנקודות היעד ובהם: המפקדה הראשית של אירגון החזית העממית, דירות המגורים של ראשי המחבלים, בתי מלאכה ומוסכים של המחבלים. במבצע נהרגו 2 מחיילינו  וכ-50 מחבלים, בהם שלושה מראשי אירגון המחבלים.

[בתמונה: דירתו של כמאל עדואן בבית הדירות בבירות לאחר פשיטת אנשי סיירת מטכ"ל במסגרת מבצע אביב נעורים. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי תא"ל ניר מאור מוזיאון ההעפלה וחיל הים. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

11.4.1279 נפטר הרמב"ן (רבי משה בן נחמן)

הרמב"ן היה מגדולי ישראל ומחשובי הפרשנים בימי הביניים. הוא נולד ופעל בספרד הנוצרית. כמו כן היה הרמב"ן רופא ופילוסוף, מנהיג דתי, יועץ למלך ומראשוני החכמים שעסקו בקבלה. בגיל 69 נאלץ בפקודת מלך ספרד להתייצב לוויכוח עם מומר נוצרי. בעקבות הוויכוח והספר שכתב על הוויכוח, נאלץ הרמב"ן להימלט מספרד, ובשנת 1267 החליט לעלות לארץ ישראל. בארץ ארגן את הקהילה היהודית בירושלים ובעכו שם ייסד ישיבה והשלים את פירושו הגדול לתורה. הטיף כל ימיו ליישוב ארץ ישראל (בספריו ובמכתביו הרבים) ולכן אף כלל את מצוות יישוב הארץ בין תרי"ג המצוות שבתורה.

[בתמונה: הרמב"ן. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Yuval Y. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

11.4.1909 הוגרלו המגרשים של העיר תל אביב

נוכח מצוקת הדיור והאמרת מחירי הבתים והשכירות בעיר יפו בשל הקצב המהיר בגידול האוכלוסייה בעקבות העלייה היהודית (יפו שימשה נמל קליטת העולים לא"י). וכן הרצון לבנות עיר עברית מתוכננת מבראשית כעיר מערבית מודרנית הוחלט על הקמת שכונה צפונית ליפו. גרעין המקימים, כלל 60 משפחות של סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים, שהתאגדו ביניהם ורכשו שטח קרקע מזרחית לשכונת נווה צדק.

בחול המועד פסח התאספו אנשי אגודת "אחוזת בית" וקיבלו החלטה שחלוקת המגרשים תהיה על פי הגרלה. יושב ראש האגודה אריה עקיבא וויס אסף משפת הים  60 צדפים לבנים ו  60 צדפים אפורים. על הצדפים הלבנים רשם את שמו המשתתפים ועל הצדפים האפורים רשם את מספרי החלקות ובצורה זו הגרילו אנשי העמותה את מגרשיהם.

11.4.1961 נפתח בירושלים משפטו של אדולף אייכמן

אדולף אייכמן (ראו תמונה משמאל) נולד בגרמניה וגדל באוסטריה, היה חבר במפלגה הנאצית משנת 1932. משנת 1939 היה מנהל המחלקה היהודית בגסטאפו ונחשב למומחה העיקרי לענייני יהודים.

[בתמונה משמאל: אדריכל השואה, אדולף אייכמן במדי SS. התמונה היא נחלת הכלל]

אייכמן השתתף ב"וועידת וואנזה" בה החליטו על מיסוד "הפתרון הסופי" ליהודים והיה מהבכירים אשר הפעילו את מנגנון ההשמדה הנאצי. לאחר סיום המלחמה הסתתר בגרמניה וברח בסיוע הכנסייה לארגנטינה וחי שם בזהות בדויה תחת השם ריקרדו קלמנט ברחוב גריבלדי. עקבותיו התגלו בסוף שנות החמישים והוא נלכד על ידי סוכני המוסד הישראלי במאי 1960 והובא למשפט בישראל בהתאם לחוק "עשיית דין בנאצים ובעוזריהם".

משפט אייכמן נפתח בירושלים בכ"ה בניסן תשכ"א (11- באפריל 1961). הוא נערך ב"בית העם" שבמרכז הבירה ובדין ישבו שלושה שופטים בראשות שופט בית המשפט העליון משה לנדוי. את התביעה ייצג היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר,אשר  פתח את נאומו במילים: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא ישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא". המשפט עצמו נמשך מספר חודשים, מאפריל ועד דצמבר 1961, ובמהלכו העידו יותר ממאה עדים. מטרת המשפט לא היתה רק משפטית אלא ליידע את הציבור בישראל ככלל ובפני הנוער בפרט את מה שאירע באירופה בתקופת השואה מידע אשר היה חסום בפניהם בתקופה המלחמה וששארית הפליטה סירבה לדבר על מה שעברו במחנות.

מבין העדויות הרבות שנשמעו זאת שהותירה רושם מיוחד היתה עדותו של הסופר יחיאל דינור (ק. צטניק). אשר הגדיר את מחנה אושוויץ כ- "פלנטה אחרת" מקום שלתושביו "לא היו שמות, לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי חוקים של העולם כאן ולא מתו". זמן קצר אחרי שהחל להעיד צנח דינור והתעלף, ועדותו הופסקה.

גזר דינו של אייכמן ניתן ב – 13 בדצמבר 1961. לפני מתן גזר הדין אמר הנאשם כי תקוותו לדין צדק נכזבה. "לא רציתי להרוג", אמר, "אשמתי היא רק צייתנותי, כניעתי לחובת השירות במלחמה". בית הדין דן את אייכמן למיתה. אייכמן עירער לפני בית המשפט העליון, אשר דחה את עירעורו בהרכב של חמישה שופטים. לאחר מכן פנה אייכמן לנשיא המדינה יצחק בן צבי בבקשת חנינה אך נשיא המדינה דחה את בקשתו, וב- 31 במאי 1962 הוצא אייכמן להורג בתלייה בכלא רמלה, גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים.

[בתמונה: משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד, לשמאלו רוברט סרווציוס. אייכמן יושב בתא הזכוכית. התמונה היא נחלת הכלל]

11.4.1996 נפתח מבצע "ענבי זעם"

בתקופה שקדמה למבצע ירו מחבלי החיזבאללה מטחי קטיושות בלתי פוסקים לעבר יישובי הצפון ובייחוד לקריית שמונה בכך הפרו את ההסכמות וההבנות שהיו עימם לאחר סיום מבצע "דין וחשבון" משנת 1993. יומיים לפני המבצע הפגיזו החיזבאללה ללא הפסק את היישובים וראש הממשלה שמעון פרס הורה לצה"ל להגיב. בתחילת המבצע תקף חיל האוויר מטרות נבחרות בעומק לבנון ובהמשך הופעלו כוחות תותחנים ושריון וכן ספינות של חיל הים. הפגזות אלו נמשכו מספר ימים שבמהלכם הופגזו מאות מטרות בלבנון ואולם החיזבאללה המשיך במטחי קטיושות.

לאחר ארבעה ימים התכנסה מועצת הביטחון וניסתה להחזיר את הבנות מבצע "דין וחשבון" ואולם ללא הצלחה. השיטה של החיזבאללה הייתה לירות מתוך יישובים אזרחיים מתוך תקווה שצה"ל לא יגיב (שיטה שעד היום המחבלים בעזה נוקטים, גם לאחר מבצע "עופרת יצוקה").

גם במלחמת לבנון השנייה ירו מחבלי החיזבאללה מתוך היישובים האזרחיים מה שהקשה מאד על כוחותינו בהשמדת המשגרים וגרם ובגלל הלחימה הסטרילית שלנו נגרמו לנו אבדות בנפש. בדרך כלל כוחותינו היו מבצעים ירי נקודתי ומדויק לעבר מקורות הירי ואולם ב-18 לאפריל פגעו כוחותינו בריכוז פליטים ליד הכפר קנה ונהרגו למעלה ממאה אזרחים ונפצעו עשרות רבות. ישראל מיהרה להתנצל ואולם החל לחץ בינלאומי להפסיק את המבצע. מועצת הביטחון התכנסה שוב וגינתה את ישראל תוך כדי דרישה מפורשת להפסיק את התקיפה הישראלית יומיים. ב-27 לאפריל הופסק המבצע ונחתם הסכם הבנות חדש בין לבנון סוריה וישראל. לימים טען שמעון פרס שמבצע זה היה הגורם להפסדו בבחירות לבנימין נתניהו עקב כך שערביי ישראל לא הצביעו עבורו בגלל התקרית בכפר קנה.

12.4.1909 נוסד ארגון "השומר"

אחד מהאידיאלים של אנשי העליה השנייה היה "כיבוש השמירה",  עד לאותה תקופה היתה השמירה על היישובים היהודים נתונה בידי מוכתרים ערבים שגרו בסביבת היישובים היהודים כששיטת השמירה היתה מה שמכונה כיום "פרוטקשן" כשהערבים מבטיחים ליהודים שלא יהיו גנבות במידה ויקבלו תשלום (כמובן שליהודים היה שווה לשלם "מס" זה). בשנת 1907 החליטו מספר אנשים להקים את ארגון "בר-גיורא" (על שמו של אחד ממפקדי הקנאים בירושלים בזמן המרד ברומאים) אשר מטרתו היתה לקבל את האחריות על השמירה.

לאחר שכנועים רבים הסכימו אנשי היישוב אילניה (סג'רה, בין צומת גולני לכפר תבור) לסמוך על הקבוצה. ביצועי הקבוצה וכן המחיר היה הוגן שישובים נוספים הסכימו לפעילותם כשראו שחברת השמירה גדלה הקימו בכפר תבור את ארגון "השומר". המופרסמים בין המקימים היו אלכסנדר זייד (לזכרו הפסל של שומר הרוכב על סוס ונמצא ליד קריית טבעון וצופה על עמק יזרעאל), יצחק בן צבי (הנשיא השני) , ישראל שוחט וישראל גלעדי. הארגון היה אירגון היררכי וממודר. כאשר היו סינונים קפדניים במיוחד לקבלה עליו. חברי האירגון עברו אימונים מגוונים. סיסמתו של הארגון הייתה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". למרות הקשים ועקב ההצלחה הצליחו אנשי השומר לקבל לידיהם אחריות על מספר רב של יישובים.

בנוסף הקימו אנשי השומר ישובים ובהם תל עדשים בעמק יזרעאל (היה מקום מגוריו של רפול ז"ל), תל-חי, וכפר גלעדי. כחלק מחוזי השמירה שלהם הם היתנו בכך שהחקלאים, אנשי היישובים יעסיקו רק עובדים עבריים. עיקר תרומתו של ארגון השומר היה הכך שהצליח להחדיר בתודעת היהודים שלסמוך יש רק על עצמנו (שלא כמו מספר מנהיגים בתקופתינו שהחליטו לתת את הבטחון שלנו בידי כל מיני מנגנונים אחרים!!) ארגון לאחר שהתפרק היה הבסיס לארגון ההגנה.

[בתמונה: תמונה קבוצתית של חברי ארגון "השומר" ב-1909. התמונה היא נחלת הכלל]

12.4.2005 נפטר אהוד מנור

אהוד מנור, מגדולי הפזמונאים הבולטים בארץ, נולד ב-1941 במושבה בנימינה, למד בבית הספר במושבה ובתיכון הריאלי בחיפה, ואחרי השירות בצבא למד באוניברסיטה העברית פסיכולוגיה וספרות אנגלית. ב-1962 התקבל למשרה זמנית כעורך מוסיקה בקול ישראל. עבודה זו שינתה את כיוון העיסוק שלו. אהוד מנור חיבר פזמונים למלחינים רבים ומגוונים כמשה וילנסקי, יוני רכטר, יאיר רוזנבלום, נחום היימן, יהודה פוליקר, אריאל זילבר וקורין אלאל וכן עבד עם נורית הירש וביחד הוציאו שירים ופזמונים רבים ובהם השיר שזיכה אותנו לראשונה בתחרות האירוויזיון ("אבניבי" בביצועו של יזהר כהן) שירים נוספים שכתב עם נורית הירש היו "בשנה הבאה", "הבתים שנגמרו ליד הים", "בן יפה נולד" ו "ללכת שבי אחרייך". שותפיו הבולטים ביותר ביצירה העברית ב-25 השנים האחרונות הם מתי כספי, בועז שרעבי וחנן יובל.

אחד משיריו המפורסמים היה "אחי הצעיר יהודה" שאותו כתב לזכרו של אחיו שנפל במלחמת ההתשה. מנור תירגם גם מחזות רבים לעברית. אהוד מנור אף זכה בפרס ישראל ובנימוקים להחלטה כתבו חברי הוועדה: "אהוד מנור כפזמונאי מייצג את ההוויה העכשווית. זה כשלושים שנה שהוא מבטא את רחשי לבנו במאות השירים שכתב עם מיטב המלחינים, לדורותיהם. האיש שהצהיר שאין לו ארץ אחרת הוא חתן פרס ישראל לשנת החמישים". כחודש לפני מותו הוחלט באוניברסיטת בר-אילן להעניק לו תואר ד"ר של כבוד "כאות הוקרה על פעילותו הפורה והברוכה (של מנור) בתחום הזמר העברי". בטקס עצמו כבר לא היה אהוד מנור בין החיים. רבים משיריו נכנסו לקלאסיקה של הזמר העברי והפכו לנכסי צאן ברזל.

12.4.1984 פרשת "קו 300"

קבוצה של ארבעה מחבלים פלסטינים בני 17 חטפה באיומי סכין אוטובוס של "אגד" בקו 300 שנסע מתל אביב לכיוון אשקלון על כביש החוף, ובו 25 נוסעים. בדרך שיחררו החוטפים אשה בהריון אשר הזעיקה את כוחות הבטחון. בבוקר שלמחרת עצרה יחידה של סיירת מטכ"ל את האוטובוס בצפון רצועת עזה, בקרבת מחנה הפליטים דיר אל בלאח. לאחר עצירת האוטובוס פרצו אנשי הסיירת לתוכו. על הפעולה פיקד קצין צנחנים וחי"ר ראשי תת- אלוף יצחק מרדכי. במהלך הפריצה וההשתלטות על האוטובוס, נהרגה החיילת אירית פורטוגז ונפצעו מספר נוסעים.

שניים מן המחבלים נהרגו במקום, ואילו שני הנותרים נתפסו והוכו על ידי החיילים על מנת להממם, מחשש שיפעילו מטען נפץ שהיה ברשותם. שני המחבלים נלקחו לחקירה בשדה סמוך ועל פי העדויות הראשוניות נראה איציק מרדכי כשהוא מכה את המחבלים על מנת לקבל מהם מידע. לאחר מכן הועברו המחבלים לידי השב"כ בראשות אהוד יתום. בדרך קיבל יתום הודעה מראש השב"כ דאז, אברהם שלום, להרוג את השניים. עיתון חדשות, בניגוד להוראת הצנזורה, פרסם את העובדות וכן את צילום המחבלים  בעודם בחיים. בעקבות כך, בהוראת בית המשפט, לאחר תביעת הצנזורה, נסגר העיתון למספר ימים.

בעקבות הפירסומים מינה שר הביטחון משה ארנס וועדת חקירה בראשות האלוף (מיל) זורע כשבוועדה ישב גם נציג השב"כ יוסי גינוסר. במהלך החקירה  ניסו אנשי השב"כ (באמצעות יוסי גינוסר) להעלים ראיות וכן לטפול את האשמה על  איציק מרדכי שהיה מפקד הכח שהשתלט על האוטובוס. בסופה של הפרשה אנשי השב"כ קיבלו חנינה גורפת ואיציק מרדכי זוכה מאשמה.

[בתמונה: הסקופ של 'חדשות' ש'פוצץ' את האירוע...]

13.4.1948 "שיירת הדסה"

עם החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, החלו פורעים ערביים לתקוף יהודים בכל רחבי הארץ, לרבות בירושלים. בית החולים הדסה שכן על הר הצופים שהיה באותה נקודת זמן מובלעת יהודית בלב אוכלוסייה ערבית עויינת. הערבים אף לא היססו לתקוף רכבים שנסעו לבית החולים. עקב כך התמעטה התנועה לכיוון בית החולים. היות ומלאי התרופות והמזון החל להיגמר, תוכננה שיירה גדולה שתביא עימה חולים, ציוד, רופאים ואספקה אל בית החולים הנצור. המפקד הבריטי באיזור  הבטיח מצידו כי הדרך בטוחה.

בעקבות כך יצאה השיירה ב-13 באפריל לפנות בוקר. כל אנשי השיירה היו יהודים ורובם לא היו חמושים. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה, חולים, מבקרים ואזרחים. במחצית הדרך, בשכונת שייח ג'ארח עלה הרכב המוביל על מוקש והשיירה הותקפה על ידי כנופיות ערביות. 5 רכבים הצליחו להימלט, אך 5 רכבים אחרים נתקעו ומטח כבד של אש מקלעים נורה לעברם. הירי גרם לדליפת בנזין מהרכבים, אותו ניצלו הערבים כדי להציתם באמצעות בקבוקי מולוטוב, כאשר הנוסעים עדיין בפנים.  הירי לא פסק גם לאחר שהניפו דגל לבן שמשמעותו כניעה.

במשך כל שעות ההתקפה, סירבו הכוחות הבריטים להתערב ולסייע בחילוץ השיירה. ניסיונות החילוץ שביצע הפלמ"ח החלו מאוחר מדי ובמהלך 7 שעות של התקפה נרצחו 78 יהודים מירי או משריפה. הנרצחים הובאו לקבר אחים בסנהדרייה.

[בתמונה: השיירה הפגועה... התמונה היא נחלת הכלל]

14.4.1947 הועלו בעכו לגרדום ארבעה מלוחמי האצ"ל

ארבעה מלוחמי האצ"ל דב גרונר, אליעזר קשאני, יחיאל דרזנר  ומרדכי אלקחי הועלו לגרדום בעכו. דב גרונר נתפס בעת הפעולה על משטרת רמת גן. ביום שלישי ה 23 באפריל 1946 התקרבה אל משטרת רמת גן מכונית צבאית ומתוכה יצאו כתריסר "אסירים ערבים" מלווים ב"חיילים בריטים". ה"אסירים" הוכנסו לתחנה וה"סמל הבריטי" האחראי על השיירה הודיע ליומנאי כי ה"ערבים" נתפסו בגניבה והם מובאים למאסר. בעוד היומנאי מברר כיצד לנהוג, שלפו ה"אסירים" ומלוויהם  אקדחים וכל השוטרים נצטוו להרים את ידיהם ולהיכנס אל תא המעצר.

תוך דקות השתלטה יחידת הפורצים על התחנה ולוחמי האצ"ל פרצו את מחסן. בינתיים נכנסה לבניין יחידת "הסבלים" בפיקודו של דב גרונר והחלה להטעין את הנשק על המשאית שחנתה מחוץ לבניין. הפעולה התגלתה והבריטים החלו לירות על אנשי האצ"ל. במהלך היריות נפצע דב גרונר ונתפס על ידי הבריטים. גרונר הועמד למשפט ונדון למוות.

לאחר המשפט הועבר דב גרונר לבית הכלא בעכו שם המתין לביצוע גזר הדין. בתאריך זה הועלה דב גרונר לגרדום יחד עם שלושה מאנשי האצ"ל יחאל דרזנר, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני אשר נתפסו באיזור פתח תקווה על ידי הבריטים כשיצאו לפעולת הלקאת קצינים בריטים. פעולות הלקאת הבריטים בוצעו ברחבי הארץ על ידי אנשי האצ"ל בתגובה להלקאת לוחם אצ"ל בתל אביב. מול משטרת רמת גן ברחוב ז'בוטיסקי נמצא ככר גרונר ובמרכזו פסל ובו  נראה אריה קטן הנלחם באריה גדול בבסיס הפסל חרותים שמם של אנשי האצ"ל שנפלו במלחמתם במנדט הבריטי

[התמונה באדיבות: קהילת יום בהיסטוריה בפייסבוק]

15.4.1881 פרצו הפרעות הידועות בשם "סופות בנגב"

סופות בנגב הוא כינוי שהעניקו סופרים עבריים לפרעות שפרצו  בפסח בשנת תרמ"א (1881)  בקהילות היהודיות בדרום רוסיה, באוקראינה ובאזורים אחרים ברוסיה, הדימוי נבע מכך שהפרעות (סופות) החלו בחלקה הדרומי של רוסיה (דרום=נגב).

הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני. התקשורת ופקידי הממשל רמזו על כך שידם של היהודים היתה ברצח הצאר, כרוזים רבים הופצו והסיתו את האוכלוסייה כנגד היהודים, בנוסף רמזו כרוזים אלו על השתלטות היהודים על עמדות המפתח ועוד אימרות אנטישמיות ידועות   הממשלה הרוסית עודדה את הפרעות בסיסמה "הכו ביהודים והצלתם את רוסיה", והצבא לא עזר ליהודים המוכים. סיבה נוספת היתה  כדי להסיח את דעת הקהל הכללית מהמשבר הפוליטי בעקבות הרצח. הפרעות נמשכו מספר חודשים ובמהלכם נרצחו מאות יהודים והושמד רכוש רב של למעלה מ-100 קהילות יהודיות.

בתמונה משמאל: יורשו של אלכסנדר השני שנרצח: אלכסנדר השלישי. התמונה היא נחלת הכלל]

דבר הפרעות הגיע למערב. דיפלומטים אמריקאים ואחרים דיווחו לממשלותיהם על ההתרחשויות ובעקבות כך התקיימו אסיפות מחאה בארצות הברית ובאירופה. כשהמפגינים קוראים לממשלותיהם להביע מחאתם בפני השלטון הרוסי ואכן מחאות אלו הועילו והשלטון הרוסי פעל לסיום המהומות.

אולם כמו שאומרים במקורות אין רע בלי טוב , בעקבות הפרעות של סופות בנגב החלה מגמה חיובית שבאה לידי ביטוי בהופעת תנועת חיבת ציון ששמה לה למטרה את רעיון השיבה לארץ האבות כיעד מרכזי שבאמצעותו ניתן יהיה לפתור את בעיות הקיום היהודי. כחלק ממגמה זו קמה תנועת הבילוי"ם – (בית יעקב לכו ונלכה). בנוסף החל גל הגירה גדול של יהודים למערב אירופה ולארצות הברית ולא פחות חשוב, פרעות אלו שמטו את הבסיס הרעיוני של המשכילים ברוסיה אשר האמינו שפתרון לבעיית היהודים הינו בשילובם בחברה הרוסית (משכילים אלו שכחו את נבואתו של בלעם הרשע "הן עם לבדד ישכון", שבמילים שלנו העולם לא בדיוק אוהב יהודים, כפי שהיה בפרעות אלו ובפרעות נוספים במהלך ההיסטוריה).

[בתמונה: ביוני 1882 הנהיג בלקינד קבוצה של 14 ביל"ויים שעלו ארצה, מאורע שציין את תחילת העלייה הראשונה. בהתחלה הם עבדו בחקלאות בבית ספר מקווה ישראל, והתגוררו בבית ששכרו במרכז פרדסי יפו. מאוחר יותר עברו לראשון לציון ומשם לגדרה – המושבה הבילויית הראשונה אותה הקימו במו ידיהם... התמונה היא נחלת הכלל]

18.4.1949 נפטר הרב מאיר בר-אילן

הרב מאיר ברלין (בר-אילן) (ראו תמונה משמאל) נולד בוולוז'ין, בנו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) מי שהיה ראש ישיבת וולוז'ין. עד גיל 14 הוא למד בוולוז'ין, בגיל 14 הוא התייתם מאביו, אבל עוד הספיק לספוג ממנו את תורתו והשפעתו, ממנו הוא קיבל את אהבת ארץ ישראל שלו בשנת 1905 היה נציגם של יהודי אושמינה בקונגרס הציוני ה7, והצטרף למתנגדים להצעת אוגנדה.

[תמונתו של הרב מאיר בר אילן משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אוניברסיטת בר אילן. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

בשנת 1910, הוא התישב בברלין ושם הוא יסד וערך שבועון עברי בשם "העברי" והצטרף לתנועת "המזרחי" ונעשה למזכיר התנועה. בזמן מלחמת העולם הראשונה נאלץ לעזוב את גרמניה ולכן עבר לארצות הברית ובשנת 1926 עלה לארץ ישראל והשתקע בירושלים. בארץ הוא מילא שורת תפקידים חשובים בתנועה הציונית העולמית בניהם ראש "מזרחי" העולמי. לאחר פרסום הספר הלבן השליש בשנת 1939 דרש להפסיק את שיתוף הפעולה עם הממשל הבריטי.

הרב ברלין פרסם מאות מאמרים על נושאים אקטואלים שונים ורעיונות על חגי ישראל, ערך את עיתון "הצופה " ואת "האנציקלופדיה התלמודית". הרב ברלין היה מיוזמי הקמת מפלגת המפד"ל, מפלגה דתית לאומית (שבבחירות האחרונות התאחדה עם מפלגת האיחוד הלאומי). על שמו נקראת אוניברסיטת בר-אילן והישוב החקלאי בית מאיר שבהרי ירושלים.

19.4.1903 "פרעות קישינב"

פרעות ופוגרומים ביהודים היו במשך מאות בשנים ובייחוד בתקופה של חג הפסח שבה העלילו על היהודים שהם נזקקים לדמם של ילדים נוצרים לצורך אפיית מצות. ואולם פרעות קישינב היו שונים היות ופרעות אלו אורגנו על ידי השלטון הצאר הרוסי וכל זאת כאמצעי עזר במלחמתו בניצני המהפכה הרוסית אשר נלחמה בשלטון הצאר מה גם שבין מנהיגי המהפכה היו יהודים רבים. מספר שבועות שלפני חג הפסח בשנת 1903 הפיץ השלטון באמצעות העיתונות המקומית סיפור על גופת ילד נוצרי שנרצח וכן על אשה נוצרייה שנמצאה מתה בבית חולים יהודי והאשמה היתה שהיהודים רצחו אותם לצורך אפיית המצות. פרסומים אלו עודדו את האוקראינים (שלא בדיוק נמנו על חובבי ציון) לביצוע פוגרום ביהודים. בשביעי של פסח לאחר גמר תפילות הנוצרים התפרצו הפורעים והתנפלו על היהודים ובשונה מפוגרומים אחרים בה הדגש היה על ביזת רכוש בפוגרום זה היתה כוונה ברורה לרצוח את היהודים.

לאחר יומיים של רצח, אונס וביזה נודע הדבר ליהודים בארצות הברית אשר אירגנו הפגנות המוניות כנגד השלטון הרוסי עד שלאחר מספר ימים נרגעו הרוחות. פרעות אלו היו אחד מהגורמים החזקים ביותר להגירת היהודים מאוקראינה לארצות הברית ולארץ ישראל (תופעה שאנו רואים גם כיום אצל יהודי צרפת אם כי בצורה צרה יותר).  מספר שבועות לאחר הפוגרום פרסם חיים נחמן ביאליק את שירו המפורסם ב"עיר ההריגה". שיר זה אשר מתאר את הזוועות וכן את חוסר האונים של היהודים היה אחד מהגורמים החשובים לבניית כוחות מגן יהודיים מקומיים.

[בתמונה: ראשי קהילת קישנוב בהלווית ספרי התורה שנשרפו באירועי פרעות קישנב. התמונה היא נחלת הכלל]

23.4.1720 נולד הגאון מווילנא

רבי אליהו מווילנא המכונה הגאון מווילנא (הגר"א – הגאון רבי אליהו) (ראו תמונה משמאל) נולד למשפחת רבנים ובגיל צעיר מאד הראה בקיאות מדהימה כשכבר בגיל שש וחצי נתן דרשות בבית הכנסת ובגיל 10 לא נמצא מורה שיכל ללמד אותו.

[התמונה משמאל, המיוחסת לגאון מווילנה היא נחלת הכלל]

מעבר ללימוד בתורה ובהלכה למד גם קבלה וניסה אף ליצור "גולם" ואולם נטש משימה עקב ההבנה שטוב לא ייצא מזה. רבי אליהו אף למד מדעים מדויקים כאלגברה, גיאומטריה וגם גיאוגרפיה. התעניינותו נבעה מהצורך להבין הלכות מסוימות שהדרך היחידה להבין אותם היא מתוך הבנת הנדסה, פיזיקה ומדעים נוספים.

מסופר עליו שיישן בקושי והיה מסתפק בארבעה נמנומים קלים במשך היממה וכשהיה מתעייף היה מכניס את רגליו בקערת מים. הגר"א הטיף לעלות לארץ ואף החל במסעו כשמסיבה בלתי ברורה חזר לווילנא ואולם הרבה מתלמידיו עלו לארץ (הרבה לפני שהרצל חשב על כך) והתיישבו בירושלים ובצפת.

כשהחלה תנועת החסידות מיסודו של הבעל שם טוב חשש הגר"א מתנועה זו וחשבה למסוכנת, הוא כל כך חשש מכך, עד שאפילו לא הסכים להיפגש ולשבת עם נציגים חסידיים. פעמיים נשלחו אליו משלחות בכדי לנסות ולשוחח איתו, אבל הוא פשוט סירב להקשיב להן. מה שהדאיג את הגר"א לא היה דווקא האספקט הקבלי של החסידות (אחרי הכול, הוא עצמו למד קבלה), אלא הפוטנציאל להעמדת משיח שקר נוסף (כמו שבתאי צבי) הוא דאג, שמא בסופו של דבר התנועה תטען, שהבעל שם טוב הוא המשיח (מה שמעולם לא קרה).

הגר"א היה תקיף מאד בהתנגדותו לחסידות עד כדי הטלת חרמות ושריפת ספרי חסידים ידוע גם המקרה בו רבי שניאור זלמן מלאדי  (מייסד חסידות חב"ד) ביקש להפגש עימו  ולהסביר לו את תורתו, ואף הגיע לשם כך לוילנה, אבל הגאון מוילנה סירב לראות את פניו מפני שראה בתנועה זו כת מסוכנת. בנוסף לאחר שהחלו להפיץ את ספרו של ר' שניאור זלמן  "התניא" נתן הגאון מוילנה הנחיה קשה מאד  "להודפם ולרודפם בכל מיני רדיפות עד מקום שיד ישראל מגעת". ואשר הביאה למקרים של הלשנה בפני השלטונות. בעקבות כך החלו השלטונות לאסור את מנהיגי חב"ד (הגר"א הוא אבי קבוצת "המתנגדים" שעד היום אנו רואים תוצאות של אותה מחלוקת שאנו מוצאים בציבור החרדי התנגדות עזה לשידוכים בין מתנגדים ובין חסידים).

30.4.1948 "מבצע חמץ"

למחרת אישור האומות המאוחדות על אישור תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל החלו הערבים שבעיר יפו שמדרומה לתל אביב במעשי התנכלות לתושביה היהודים של תל אביב פעולות אלו שיתקו חלקים ניכרים מתל אביב ופגעו בשגרת החיים השוטפת של העיר , בתי ספר, מוסדות ציבור וכן לנטישת חלק מהבתים. עיקר הפעילות היתה של ירי צלפים מהמגדל של מסגד חסן בק (נמצא כיום מול הדולפינריום ליד מלון דיויד אינטר קונטיננטל. (לפני מספר שנים אישרה העיריה לשפץ את המסגד ואף נבנו שני צריחי מגדלים). עקב כך החליטה מפקדת מחתרת האצ"ל בפיקודו של מנחם בגין על כיבוש יפו ובנוסף היה חשש שיפו תשמש כנמל לחדירת כוחות מצרים לכיבוש תל אביב. בחג פסח החלו כוחות האצ"ל במתקפה מכיוון צפון לכיבוש יפו ואולם נתקלו בהתנגדות הערבים באיזור מנשייה (רצועת המלונות בדרום תל אביב) גם למחרת נכשלו כוחות האצ"ל.

[בתמונה: תושבים בת"א מתחבאים מצלפים ערבים 25.2.1948. התמונה היא נחלת הכלל]

יומיים לאחר תחילת המבצע ועקב אי עמידה בתכנון הגיעו כוחות האצ"ל וההגנה הסכם שיתוף פעולה כשההגנה קיבלה פיקוד על המבצע כולו. במקביל המשיכו כוחות האצ"ל בכיבוש מנשייה למרות תמיכת הכוחות הבריטים בערבים. כשהושלם כיבושה של מנשייה החלה בריחה המונית של תושביה הערבים. הצבא הבריטי אף איים על ראש העיר ישראל רוקח שבמידה והאצ"ל לא יפסיק את התקפתו אזי תופגז העיר תל אביב. אנשי האצ"ל דחו את האולטימטום ולמחרת החלו הכוחות הבריטים בהפגזת מטה האצ"ל בבית הספר אליאנס. בתגובה איים האצ"ל בהפגזת ריכוזי בריטים ביפו ובארץ כולה לאחר חילופי האיומים ויתרו הבריטים על דרישתם בדבר פינוי מוחלט של מנשייה מאנשי האצ"ל. יומיים לאחר כיבוש מנשייה החלו כוחות ההגנה מחטיבת אלכסנדרוני במבצע "חמץ" שמטרתו היתה כיבוש הכפרים הערבים שבדרומה ובמזרחה של יפו (היה זה שיתוף פעולה הראשון בין כוחות ההגנה וכוחות האצ"ל שלאחר סיום תנועת המרי העברי המאוחדת) ובשביעי של פסח הופסקה הלחימה שלאחר שמפקד "כוחות ההצלה" הערבי באיזור נמלט מיפו דרך הים כשבועיים לאחר מכן הגישו מנהיגי העיר יפו את כתב הכניעה  וביפו הוכרז משטר צבאי שנוהל על ידי מפקדה משותפת לאצ"ל ולהגנה. במסגרת המבצע נכבשה גם משטרת בית דגן והדרך לתל אבי ממזרח ומדרום נפתחה.

[בתמונה: מפת מבצע חמץ. התמונה מובאת בשימוש הוגן]

בט"ו ניסן 70 נפלה מצדה בידי הרומאים

מצדה נמצאת בדרומו של ים המלח, צוק המצדה מתנשא לגובה ומוקף מכל עבריו בתהומות ולכן יונתן בנו של מתתיהו החשמונאי (חנוכה) החליט לבצר את המקום ובנה שם מצודה. מספר שנים לאחר מכן החליט הורדוס המלך לבנות במקום זה את אחד מארמונותיו גם כמקום יציאה לחופשה וגם כמקום אליו יוכל להימלט בשעת הצורך. לאחר מותו נשאר במקום חיל מצב רומאי. בשנת 66 לספירה נכבש המקום על ידי קבוצה של קנאים יהודיים (סיקריקים) אשר הצליחו במבצע שלא היה מבייש שום יחידה מובחרת ושלא דרך הרכבל אלא דרך "שביל הנחש (מצידו המזרחי של המצדה) חדרו למבצר. והיות והיה להם קצת "משעמם" החלו "להציק" הן לרומאים והן למתיישבים היהודים בעין גדי.

לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה נמלטו מספר קנאים מירושלים ובראשם אלעזר בן יאיר והתמקמו במצדה. בשנת 72 לספירה כיתרו כעשרת אלפים חיילים רומאים את מצדה על מנת לכובשה.  לצורך כך החלו הרומאים בבניית סוללת עפר למרגלות הצד המערבי על מנת שיוכלו לקרב את מכונות המלחמה שלהם (כיום באזור הסוללה נערך מיד פעם מופע אורקולי המספר את ההיסטוריה של מצדה, הגישה לאזור הסוללה היא מכיוון מערב מהעיר ערד (כביש ללא מוצא לים המלח)). המצור נמשך מספר חודשים ובמהלכו ניסו הרומאים מספר פעמים להבקיע את חומת המבצר. לאחר שהובקעה החומה בנו הנצורים חומת עץ ועפר מאולתרת, אבל אז נכחו לדעת כי אין להם תקווה.

משהבין אלעזר בן יאיר שאכן אבדה תקוותם הוא כינס בליל הסדר את כל התושבים ושכנע אותם שאסור להן ליפול בידי הרומאים אלא להתאבד. בשלב הראשון לא הייתה הענות גדולה ולכן נאם בפניהם בשנית. לאחר מכן כל 1000 הנפשות שהיו במצודה התאבדו למעט מספר נשים וילדים אשר סיפרו לרומאים את כל הקורות אותם.

אחד מהממצאים המעניינים ביותר שנמצאו בחפירות היה אוסף של חרסים ועליהם רשומים שמות של אנשים, לדעת החוקרים חרסים אלו הם חרסי הגורל שעל פיהם נקבע הסדר של התאבדות המשפחות. יגאל ידין מגדולי הארכיאולוגים (ביחוד במצדה) כותב בספרו שממצא זה הינו הממצא המרגש ביותר שאות חפר ומצא בכל ימי פעילותו הארכיאולוגית.

[בתמונה: אתר מצדה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Andrew Shiva. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

מצדה חקוקה היטב בתודעה היהודית תחת הסיסמא "שנית מצדה לא תיפול" ואכן כשהיה חשש בזמן מלחמת העולם השניה שהגרמנים והאיטלקים עלולים לכבוש את הארץ גובשה תוכנית בשם "מצדה" ובה הוחלט על התבצרות היהודים בהר הכרמל.

עבור מדינת ישראל המודרנית, מצדה מהווה סמל ליהודים שבחרו למות כאנשים חופשיים, מאשר להילקח לעבדות או להיהרג על ידי הרומאים. סמל ששימש כאידיאל ציוני. בתקופת כהונתו של משה דיין כרמטכ"ל הפכה מצדה לאתר השבעה של טירוני חילות שונים של צה"ל. לא רק חיל השריון התחיל להשביע על מצדה ולמרגלותיה; היו גם השבעות של יחידות אחרות, ביניהן חטיבת 'גבעתי' וטירוניות של חיל הנשים (ח"ן). לפי המתואר היו אלו טקסים מרשימים, מאות חיילים עולים בטור ארוך במעלה שביל הנחש ובדרך כלל מושבעים במסדר לילי, לאור לפידים וקוראים לעבר ההרים, שהחזירו אליהם את ההד: "שנית מצדה לא תיפול!".

להלן מספר קטעים מנאומו של אלעזר בן יאיר (כפי שמתאר יוסף בן מתיתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים": "על כן תמותנה נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי כן נגמול איש לרעהו חסד גיבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנושאנו את חירותנו אלי קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה כי יתעצבו הרומאים אל ליבם, אם לא יתפסונו חיים, ויבושו מתקוותם למצוא שלל. רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעדה אחרי מותנו, כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במוות מחיי עבדות, כאשר קיבלנו על עצמנו מראש". (לכל מי שמטייל באיזור מוכרים לו השמות: בקעת קנאים, מעלה יאיר, נחל אלעזר ועוד)

[לקובץ המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים: 'החודש לפני' של קובי ביטר.

מקורות והעשרה

• קובי ביטר (2020), קובי ביטר: אירועי החודש לפני…, ייצור ידע, 1/12/20.