[בתמונה: הגמל- חיה טהורה או טמאה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist  לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 באפריל 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

אחד הנושאים המרכזיים בפרשת שמיני, מופיע בפרק י"א, העוסק בשאלת בעלי חיים המותרים או האסורים באכילה, ובשאלת ההיטמאות על ידי נבלתם. במקום אחר דנו אודות הטעם של איסור אכילתם בעלי חיים מסוימים, ואת התרתם של האחרים [1].

לראשונה בספר ויקרא עולה בפרק זה המוטיב של קדושת העם וזיקתה לקדושת האל. מוטיב זה חוזר ומופיע בחלק נוסף של ספר ויקרא, בפרקים י"ז-כ"ו, הנחשבים לחטיבה מיוחדת בספר ויקרא. היו חוקרים שטענו [2], שפרק י"א בפרשתנו היה חלק מאותה חטיבת פרקים, ומסיבה לא ידועה נתלש ממקומו והוצב כאן. סברה זו, מסתמכת אולי על הדמיון בחתימת פרקנו :" לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל"[3], לבין החתימה הנוספת המצויה בפרק כ', כדלקמן:" וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, לַטְּמֵאָה, וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא, לַטָּהֹר; וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם, לְטַמֵּא.  וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי"[4].

[בתמונה: הגמל- חיה טהורה או טמאה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי blende12 לאתר Pixabay]

בספר דברים, פרק י"ד, ישנם מקבילות, למספר חלקים שקיימים בפרקנו בפרשת שמיני. כך למשל ספר דברים חוזר על הדינים בדבר המותר והאסור באכילת בהמות, דגים ועופות. הדימיון הענייני, הלשוני והסגנוני, לא מתיר ספק בדבר התלות של פרק י"א בספר ויקרא, לפרק י"ד בספר דברים, ויתכן שדמיון זה נובע ממקור אחד משותף.

נעבור לדון  עכשיו בגמל המוזכר ברשימת בעלי החיים האסורים באכילה. המקרא מתיר לאכול כל בהמה המפרסת פרסה, כלומר שיש בקצות גפיה פרסות. המייחד את בעלי חיים אלה, הוא התעבות קרנית בקצה האצבע, במקום ציפורניים וטפרים. התעבות זו היא הפרסה, שיכולה להגיע לעובי של מספר סנטימטרים. פרסות אלה מאפשרות הליכה או ריצה ממושכת, היות ובכך מצטמצם מספר האצבעות שיוצרות מגע עם הקרקע לאחד או שניים בלבד. בנוסף, פרסה זו צריכה להיות שסועה לשניים, לשון אחר, פרסה שסוע שיוצרת מגע בקרקע, המגע הוא בשתי אצבעות שכל אחד נושאת פרסה נפרדת. מבנה זה מאפשר טיפוס בשטחים הרריים, שכן מבנה הפרסה המחולק לשניים, מאפשר היאחזות מיטבית בסלעים חלקים ובשטחים קשים. סימן נוסף בבעלי החיים המותרים באכילה, היא העלאת גרה. בבעלי החיים מעלי הגרה, נגרר המזון מהקיבה העליונה ונלעס מחדש. הדבר מאפשר לבעלי חיים אלה, עיכול מהיר ויעיל מאוד של כמויות מזון גדולות מהצומח.

הגמל, הינו בעל חיים גדול, ממשפחת הגמליים. הגמל החד דבשתי, בוית לפני 4000 שנה לערך באזורנו[5]. ההשערה כי גמל זה מוצאו מהגמל הדו דבשתי, שהוא עצמו קרוב לגמל הבר החי באסיה המרכזית. על גב הגמל מצויה דבשת, שאיננה מכילה מים, אלא מלאי של שומן המשמש כמאגר אנרגיה. הוא מסוגל להתקיים בתנאי חום קיצוני, ללא שתייה עד שבעה ימים. לאחר אובדן של כעשרים אחוז ממשקל גופו, הוא יכול להשלים את ההפסד, שתיית 120 ליטר מים, לגמל שמשקלו 600 ק"ג, תוך עשר דקות, מבלי שהדבר יגרום לו נזק, בגלל מבנה תאי הדם האדומים שלו, השונים בגודלם ובמספרם בהשוואה לתאי הדם של האדם. תאי הדם של הגמל, מאופיינים בצורה סגלגלה, הם גמישים, חסרי גרעין ועמידים ללחץ אוסמטי גבוה, הנוצר מעלייה בריכוז המומסים בדם[6].

[בתמונה: הגמל - חיה טהורה או טמאה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Alexas_Fotos לאתר Pixabay]

מלבד תקופת האבות, אין הגמל נזכר בישראל אלא פעמיים, בימי דוד, ואצל שבי הגולה מבבל, כדלקמן:" וְעַל-הַגְּמַלִּים--אוֹבִיל, הַיִּשְׁמְעֵלִי", "גְּמַלֵּיהֶם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה; חֲמֹרִים--שֵׁשֶׁת אֲלָפִים, שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים"[7]. כך או אחרת, הגמל אסור באכילה היות והוא אמנם מעלה גרה, אולם על פי המקרא אין הוא מפריס פרסה. ברם, מי שראה פעם פרסה של גמל נוכח לדעת כי רגל הגמל סדוקה למעלה עד עצם הרגל, ויש לו לכאורה שתי פרסות. סדק זה נמשך אמנם גם כלפי מטה, אבל, דא עקא לא לאורך כל הרגל אלא מלפניה בלבד, ואילו מאחוריה אין הרגל סדוקה. מכאן אומר צבי דוד הופמן, בפרשנותו על אתר בפרקנו, כי המשמעות של פרסה איננו מפריס בגמל, הינה שאין לו פרסה שסוע לכל האורך, ולכן הוא אסור באכילה.

כיוון נוסף ומפתיע לקריטריון מבחין בין בעלי חיים מותרים או אסורים באכילה, הינו  גיבון החלב היוצא מהן[8]. הנחה שכזאת נמצאת כבר בחז"ל, ולפיה גון חלב בהמה טהורה בהיר יותר מגון חלב של בהמה טמאה, וכן שחלב של בהמה טהורה מתגבן בניגוד לחלב של בהמה טמאה:" שאמר מר, חלב טהור עומד, חלב טמא אינו עומד"[9].

מדד זה נמצא גם בספרו של אסף הרופא[10]: "חלב הבהמה אשר אינה מפרסת פרסה וגרה אינה מעלה, כל חלבה לא יוציא חמאה ולא יעשה שומן"[11]. מדד זה נקבע להלכה בדברי הרמב"ם, כדלקמן:" חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה"[12], ובעקבותיו הלכו כל הפוסקים עד ימינו אנו.

אם נחזור לדיון אודות הגמל, נקבת הגמל יכולה להפיק למעלה מ3000 ליטר חלב בשנה בתנאי מרעה טובים[13]. ישנם מחקרים הטוענים כי לחלב גמלים יש סגולות ריפוי נרחבות, נגד סכרת, מחלות מעיים, אולקוס, דלקות שונות ועוד. בשל כך הושקעו משאבים מחקריים וכלכליים רבים בכדי להגדיל את תנובת חלב הגמלים, ולפתח ממנו מוצרים שונים. ברם, כל הניסיונות לפתח גבינה מחלב גמלים לא צלחו. על פי המחקר שנעשה בארץ[14], הוברר כי תהליך ההקרשה בחלב נאקות איננו מגיע לידי סיום. ההצלחה לכאורה של ייצור גבינה מחלב נאקות שפורסם בעולם, נובע מערבוב של חלב מעמיד של בהמות טהורות(פרה, עז או כבש)[15].

[בתמונה: הגמל - חיה טהורה או טמאה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

אחרית דבר

פרק י"א בפרשת שמיני, עוסק בסימנים של בעלי החיים המותרים או האסורים באכילה, בשאלת ההיטמאות על ידי נבלתם. מקור מקראי נוסף העוסק בשאלות אלה מצוי בספר דברים פרק י"ד. לפי האמור, בהמה המותרת באכילה היא זו שמעלה גרה, מפריסת פרסה ושוסעת שסע.

אחד מבעלי החיים האסורים באכילה הוא הגמל, שחרף היותו מעלה גרה, ויש לו פרסה, הוא איננו שוסע שסע, כלומר שאין לו פרסה שסוע לכל האורך, ולכן הוא אסור באכילה. קריטריון נוסף המבחין בין בהמה טהורה לטמאה הוא גיבון החלב היוצא מהן. הבדל זה מצוי בספרות התלמודית, בספרו של אסף הרופא, וכך פסק הרמב"ם להלכה ושאר הפוסקים מזמנו ועד ימינו, כי חלב שאינו מתגבן הינו חלב של בהמה טמאה. במחקר מדעי מקיף שנערך בישראל, הוברר כי נתון זה שריר וקיים, וכל הפרסומים אודות ההצלחה בייצור גבינה מחלב גמלים, צלחו רק הודות להוספת מגבן של בהמות טהורות לחלב זה.

נספחים

(על פי מחקרו של פרופ' ראובן יגיל, התאמות הגמל לבית הגידול המדברי, אוניברסיטת בן גוריון, 2005).

עמידות תאי דם אדומים של גמל ושל אדם בתמיסות מלח בריכוזים שונים

ריכוז Nacl (ב%)	תאי דם אדומים של אדם	תאי דם אדומים של גמל
1.2% (תמיסה היפרטונית)	מצטמקים ונשברים	נותרים ללא שינוי
0.5% (תמיסה היפוטונית)	עוברים המוליזה. קרומיהם נקרעים	נותרים ללא שינוי

תמיסה בה ריכוז המומסים בסביבה נמוך יותר לעומת התא מכונה תמיסה היפוטונית, ותמיסה בה ריכוז המומסים גבוה יותר לעומת התא מכונה תמיסה היפרטונית.

תאי דם אדומים של גמל (ימין) ואדם:

[בתמונה: תאי דם אדומים של גמל (ימין) ואדם. הכרזה: ייצור ידע]

[לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת שמיני.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת שמיני באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 29/3/19.

[1] אבי הראל, אלמנט המסורת בכשרותם של בעלי החיים המותרים באכילה, ייצור ידע, מרץ 2019.

[2] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים:67 – 71.

[3] ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ז.

[4] שם, פרק כ', פסוקים: כ"ה – כ"ו.

[5] החי והצומח בארץ ישראל, כרך 12, עורך - עזריה אלון, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1988, עמודים: 242 – 243.

[6] על פי מחקרו של פרופ' ראובן יגיל, התאמות הגמל לבית הגידול המדברי, אוניברסיטת בן גוריון, 2005.

[7] דברי הימים א', פרק כ"ז, פסוק ל', עזרא, פרק ב', פסוק ס"ז, בהתאמה.

[8] זהר עמר, דוד אילוז ועוזי מרין, גיבון חלב: קריטריון כשרות להבחנה בין בעלי חיים טהורים לטמאים, בדד, תשס"ט, עמודים: 75 – 94. (להלן – עמר, גיבון חלב).

[9] בבלי, עבודה זרה, דף ל"ה, ע"ב.

[10] אסף הרופא בן ברכיהו חי במאה ה-6,היה רופא יהודי שחי בארץ ישראל באזור טבריה. מוכר בזכות ספר הרפואה העברי הקדום ביותר, שנשתמר עד ימינו, הקרוי על שמו.

[11] זיסמן מונטנר, מבוא לספר אסף הרופא, ירושלים, תשי"ח, עמוד 85.

[12] רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ג', הלכה י"ב.

[13] ראה הערה 1, עמוד 242.

[14] עמר, גיבון חלב, עמוד 12.

[15] שם, עמוד 13.