[לאוסף פרקי ספר תהילים, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]
אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.
* * *
פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח נקרא "למנצח שיר מזמור". השיר המזוהה עם הפסטיבל הזה עושה שימוש יפה מאוד בפסוק הראשון של המזמור: א לַמְנַצֵּחַ שִׁ֣יר מִזְמ֑וֹר הָרִ֥יעוּ לֵאלֹהִים כָּל־הָאָֽרֶץ׃ (ראו למטה).
הפסוקים הראשונים במזמור אכן פונים לכל האנשים להלל לזמר לכבוד אלוהים: ד כָּל־הָאָ֤רֶץ׀ יִשְׁתַּחֲו֣וּ לְךָ וִֽיזַמְּרוּ־לָ֑ךְ יְזַמְּר֖וּ שִׁמְךָ֣ סֶֽלָה׃
שוב חוזר הדיבור על כוחו העצום של האל ושליטתו בטבע: ו הָ֤פַךְ יָ֨ם׀ לְֽיַבָּשָׁ֗ה בַּנָּהָר יַֽעַבְר֣וּ בְרָ֑גֶל שָׁ֗ם נִשְׂמְחָה־בּֽוֹ׃
.
.
עד כאן – מזמור אוניברסלי לחלוטין. אבל בלי איזו ירידה על הגויים אי אפשר: ז מֹ֘שֵׁ֤ל בִּגְבוּרָת֨וֹ׀ עוֹלָ֗ם עֵינָיו בַּגּוֹיִ֣ם תִּצְפֶּ֑ינָה הַסּוֹרְרִ֓ים׀ אַל־֯יָרִימוּ לָ֣מוֹ סֶֽלָה ׃
אני חשבתי שעיניו צופות על כל העמים, אבל מסתבר שהן צופות במיוחד על הגויים. אם זה המצב – מדוע אנחנו נקראים העם הנבחר?
השלב הבא הוא דרישה מהעמים לברך את האלוהים שלנו, של ישראל, משום שהוא לא נותן לנו לפול (למוט רגלנו): ח בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַשְׁמִ֗יעוּ ק֣וֹל תְּהִלָּתֽוֹ ׃ ט הַשָּׂ֣ם נַפְשֵׁנוּ בַּֽחַיִּ֑ים וְלֹֽא־נָתַ֖ן לַמּ֣וֹט רַגְלֵֽנוּ׃
מסתבר שכל התלאות, הפוגרומים, האינקוויזיציה, החורבנות, הגלויות והשואה – זה הכל חלק מתהליך ידוע שבו אלוהים מזקק את עם ישראל לכסף טהור: י כִּֽי־בְחַנְתָּ֥נוּ אֱלֹהִ֑ים צְרַפְתָּ֗נוּ כִּצְרָף־כָּֽסֶף ׃ יא הֲבֵאתָ֥נוּ בַמְּצוּדָ֑ה שַׂ֖מְתָּ מוּעָקָ֣ה בְמָתְנֵֽינוּ ׃ יב הִרְכַּ֥בְתָּ אֱנ֗וֹשׁ לְרֹ֫אשֵׁ֥נוּ בָּֽאנוּ־בָאֵ֥שׁ וּבַמַּ֑יִם וַתּוֹצִיאֵ֗נוּ לָֽרְוָיָֽה ׃
לפתע, באמצע המזמור, זונח הכותב את לשון הרבים ומדבר בלשון היחיד. האם זה מקרה? האם הכותב מניח שהוא היחיד מייצג את הרבים? משהו כמו העם זה אני? ומה התמורה שאלוהים יקבל על הקטסטרופות הללו שאיכשהו תמיד נשאר מהן איזה קומץ יהודים שלא הושמדו?
כמובן – איזה קורבן עסיסי שיערב לחכו ולאפו: יג אָב֣וֹא בֵיתְךָ֣ בְעוֹל֑וֹת אֲשַׁלֵּ֖ם לְךָ֣ נְדָרָֽי ׃ יד אֲשֶׁר־פָּצ֥וּ שְׂפָתָ֑י וְדִבֶּר־פִּ֗י בַּצַּר־לִֽי ׃ טו עֹ֘ל֤וֹת מֵחִ֣ים אַעֲלֶה־לָּךְ עִם־קְטֹ֣רֶת אֵילִ֑ים אֶ֥עֱשֶֽׂה בָקָ֖ר עִם־עַתּוּדִ֣ים סֶֽלָה ׃
קיוויתי, שכדברי הנביאים, התוצאה תהייה שעם ישראל יהיה "לאור גויים" במובן של חברת מופת שצדק/ה משפט וחסד/חמלה (צמ"ח) הם במהותה, ולא ל"מרכז הטעם והריח", אבל כנראה שיש גישות אחרות. יותר קל להקים בית מקדש ולזבוח "עולות מיחים" מאשר להתרומם לרמה מוסרית גבוהה.
ולסיום,
היחיד שהשתלט על המזמור, מודה לאלוהים ששמע את תפילתו ונתן לו את חסדו, למרות שמדי פעם חשב מחשבות רעות.
לגבי ביצוע של המחשבות הרעות במציאות - אף מילה: טז לְכֽוּ־שִׁמְע֣וּ וַאֲסַפְּרָה כָּל־יִרְאֵ֣י אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֖ר עָשָׂ֣ה לְנַפְשִֽׁי ׃ יז אֵלָ֥יו פִּֽי־קָרָ֑אתִי וְרוֹמַ֗ם תַּ֣חַת לְשׁוֹנִֽי ׃ יח אָוֶן אִם־רָאִ֣יתִי בְלִבִּ֑י לֹ֖א יִשְׁמַ֣ע׀ אֲדֹנָֽי ׃ יט אָכֵן שָׁמַ֣ע אֱלֹהִ֑ים הִקְשִׁ֗יב בְּק֣וֹל תְּפִלָּתִֽי ׃ כ בָּר֥וּךְ אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הֵסִ֘יר תְּפִלָּתִ֥י וְחַסְדּ֗וֹ מֵאִתִּֽי ׃
המזמור הזה, המתחיל בקול תרועה חגיגי הקורא לכל הארץ לשיר מזמור לאלוהים מסתיים בתודה פרטית של אדם פרטי.