[מערכת Pantsir-S1 רוסית על זחלים. מקור התמונה: היצרן]

[לאוסף המאמרים על מערכות יירוט והגנה, לחצו כאן]

אלי בר און הוא כלכלן המתמחה בניתוח מערכות וחקר ביצועים.

*  *  *

יירוט רקטות, טילים, פגזים, פצצות, כטבמ"ים מתאבדים ועוד... זו המשימה החשובה של של גורמי הפיתוח והרכש הביטחוני בעשור הקרוב ויתכן שגם של העשור שלאחריו.

ישראל כמדינה המאוימת בעולם ע"י רקטות וטילים לרבות טילים מדויקים שמספרם גדל במהירות משקיעה רבות בתחום הזה ויחסית לגודל שלנו אנחנו משקיעים כנראה הרבה יותר מכל מדינה אחרת בעולם.

סביר כי גם המדינות המפותחות האחרות בעולם יאלצו ובמהרה להגביר מאוד את ההשקעות בתחום הזה; מאחר והמלחמה הנוכחית והעתידית תוכרע יותר באמצעות חימוש מסוכן מדויק וארוך טווח; ופחות באמצעות פלטפורמות יקרות כגון טנקים, מטוסים מאוישים יקרים וספינות קרב גדולות.

במלחמת העולם השנייה ובמלחמות הגדולות שהיו לאחריה עדיין לא היו קיימים האמצעים שהיו מסוגלים ליירט חימוש. היירוט התמקד במטוסים; בירי על רקטות V1 באמצעות תותחי נ"מ; ובהטייתן של הרקטות ממסלולן על ידי 'דחיפה' קלה של כנפי המטוס המגן.

[בתמונה: טיל V1 מובל לכן השיגור לקראת שילוחו לעבר בריטניה במלחמת העולם השנייה. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 146-1975-117-26 / Lysiak / CC-BY-SA 3.0]

כששנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם, המטוסים הגביהו טוס ושיגרו את החימוש ממרחק שהוא מעבר לטווח היעיל של התותחים, הוכנסו לשימוש במהלך השנים טילי נ"מ כגון הסאם 3,2, ו 6 הרוסיים. טילים אלה הופעלו בהצלחה ניכרת נגד מטוסי חיל האוויר שלנו במלחמת יום הכיפורים; ונכשלו כליל (כאשר חיל האוויר ייצר נגדם פתרונות) בהפעלתם נגד מטוסי חיל האוויר במלחמת לבנון הראשונה. אז, סוללות טילי הנ"מ הושמדו.

כן נרכשו טילי ההוק שיצאו משימוש וטילי והפטריוט האמריקאים שמצויים עדיין בשימוש של צה"ל (ראו הסרטון למטה). הטילים הנ"ל היו יקרים מאוד, לא היו מסוגלים ליירט טילים. התפעול והתחזוקה שלהם מסורבלים מאוד; והעיקר, עלות הטיל הייתה סבירה מאוד ביחס לעלות של המטוס אותו הוא יכול ליירט: כ- 5 עד 10 אחוז מעלות המטוס. כיום, עלות הטיל גבוה 10 מונים מעלות החימוש הזול.

.

מאחר וכתוצאה מאיום היירוט ופיתוח טילי טק"ק - לרבות טילי שיוט ומל"טים מתאבדים - טווח החימוש גדל בהתמדה, החל הפיתוח של טילים נגד חימוש. מאחר ועלות החימוש נמוכה מאוד, היה ברור כי מבחינת השיקול הכלכלי, הטילים המיירטים חייבים להיות זולים יותר. נדרש מעבר, מעלות רכש של כמיליון עד 3 מיליון דולר לטיל מיירט אחד; לעלות של עשרות אלפי דולרים בלבד.

מי שמקדימים את מדינות העולם בתחום הזה הם:

• חברת רפאל הישראלית, שפיתחה את מערכת כיפת ברזל. היא המערכת שמגינה עלינו בהצלחה נגד הרקטות בעיקר הרקטות שמשוגרות מעזה.
• ורוסיה, שפיתחה את מערכת הפנצ'ירs1 שכבר נרכשה בהיקף גדול ע"י מספר מדינות נוספות ומופעלת בסוריה כנגד כל מי שמשגר פצצות לעבר מטרות שם.

[מערכת כיפת ברזל של רפא"ל. מקור התמונה: אתר צה"ל]

אדגיש שוב: המערכות מופעלות נגד הפצצות והטילים ולא נגד המטוסים שמשגרים את החימוש ממרחק בטוח. יש לדעת כי למערכות הנ"ל כפנצ'יר וככיפת ברזל מגבלות מבניות, שנגזרות מהדרישה שטילי היירוט יהיו זולים; ולפיכך, קטנים. טילים בגודל של טילי אוויר אוויר. מגבלות כגון:

1, טווח היירוט של הטילים קצר. כך גם גובה היירוט. לכן לעיתים קרובות, היירוט מתבצע מעל השטח המיושב; ומסכן את התושבים.

2, בעיית המהירות הסופית של הטיל. הטיל הקטן נדרש לאנרגיה רבה מאוד - כדי להתגבר על כוח המשיכה של כדור הארץ ולטפס לגובה רב - גם כדי להשיג את המהירות הנדרשת ליירוט; וגם כדי לתמרן ולהתקרב לאיום. המהירות הסופית הזו קטנה משמעותית ביחס למהירות הטילים הגדולים והיקרים, למשל: טילי החץ. לכן הטילים מהסוג הנ"ל מתקשים ביירוט של טילים בליסטיים ארוכי טווח, טילים שהם משמעותית מהירים יותר מהטילים המיירטים.

3, עלות הטילים שהם מהטילים הזולים ביותר בתחום טילי היירוט עדיין גבוה משמעותית מהעלות של הפגזים, הרקטות קצרות טווח וגם חלק מהפצצות החכמות. המשמעות חייב שיהיה מחסור כרוני בטילים מיירטים, הם יעילים נגד מתקפה מוגבלת פחות נגד מתקפה נרחבת.

4, טיל קטן נושא כמות דלק קטנה. לכן, טווח היירוט שלו מוגבל לקילומטרים ספורים, גובה היירוט פחות מכך. לאמור, ההגנה בהגדרה היא רק על חלק מהשטח ומהתושבים.

במאמר הבא אשווה בין כיפת ברזל שלנו לפנצ'יר s1 הרוסי, הכל לפי פרסומים גלויים של העיתונות הבינלאומית והמצגת של החברה המפתחת.

[לאוסף המאמרים על מערכות יירוט והגנה, לחצו כאן]