[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Trixieliko לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת אחרי מות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשות אחרי מות – קדושים, קיימת חטיבה ספרותית עצמאית[1], העוסקת  בקובץ חוקים הקשור בין השאר בשאלת מקום הפולחן הדתי, המשכן או המקדש אשר אמור להיבנות במקום אשר יבחר ה'. היות והפועל ק.ד.ש מופיעה תדיר בחטיבה זו בפרשתנו,  יש חוקרים שכינו חטיבה זו בשם ספר הקדושה[2]. קובצי חוקים מקבילים לנאמר בספר ויקרא,  אנו מוצאים בספר שמות(פרקים: כ', כ"א, כ"ג), ובספר דברים(פרקים: י"ב – כ"ח).

קובץ ספר הקדושה עוסק גם בחוקים אזרחיים כדוגמת דיני עבדים, דיני שנת השמיטה ועוד. הקובץ מתהדר גם בלשון מקראית מיוחדת. הפתיחה הרווחת בו קודם הצגת החוק הוא זה:" אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז, בַּמַּחֲנֶה", "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם"[3], בעוד שהנוסחה הרווחת בדרך כלל בספר ויקרא היא איש כי, אדם כי או נפש כי. לגבי זמן חיבורו של רובד ספר הקדושה החוקרים חלוקים. יש הרואים בו את הגרעין הקדום של החוקה הכוהנית, אולם בשנים האחרונות ישנם חוקרים הטוענים כי המדובר בשכבה טקסטואלית מאוחרת ביצירה הכוהנית[4].

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי JessBaileyDesign לאתר Pixabay]

בדברינו הבאים נדון בפרק י"ז, העוסק בשחיטה מחוץ לאוהל מועד(פסוקים: ב' – ז'), כל הקרבה שחייבת להיות באוהל מועד(פסוקים: ח' – ט'), מצוות כיסוי הדם ואיסור אכילת דם(פסוקים: י' – י"ד), ולבסוף איסור אכילת נבלה או טרפה(פסוקים: ט"ו – ט"ז).

אם אנו עוברים ביעף על פסוקי הפרק ניווכח כי המחבר המקראי העמיד את איסור אכילת הדם כציר המרכזי שלו, איסור שבצידו עונש בלתי מידתי בעליל. אשר על כן, הנושא הכללי של הפרק יוגדר כך: איסור אכילת הדם שממנו נובעים שאר פרטי החוקים של הפרק. איסור אכילת הדם תופס מקום מרכזי בחשיבה של ספר היובלים (ראה תמונת כריכה משמאל), אולם המפתיע הוא שהוא מוזכר שם כאחד החטאים שגרמו למבול. לפי דעה זו, איסור אכילת דם שווה בחומרתו לרצח, ופועל יוצא מכך הינו איסור שחיטת בהמת חולין, ללא הקרבתה בחלקה על המזבח, כפי שהדבר מודגש בפרקנו. אין ספק שהחומרה הגדולה שבה תופס מחבר ספר היובלים את איסור אכילת הדם וכיסויו, שייך למחלוקת עם ההלכה הפרושית, המתירה שחיטת חולין, ומחייבת כיסוי דם רק של חיה ועוף ולא דם של בהמה[5].

בהמשך פרק י"ז, נאמר כי אדם הרוצה לשחוט שור עז או כבש, חייב להביאו לאוהל מועד: "אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז, בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה, לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה--דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לַיהוָה—אוֹתָם"[6].

המחבר המקראי מזכיר את שלושת סוגי הבהמה הללו, היות והם שימשו כקורבנות. כך או אחרת חוק מקראי זה נאמר במדבר סיני שעה שבני ישראל נעים ונוסעים כמחנה נייד הסמוך לאוהל מועד. מהות החוק האמור הוא – אדם שנמצא במקרה מחוץ למחנה ומבקש לשחוט בהמה מבין השלוש הללו לדוגמא, אין המרחק שבו הוא נמצא פוטר אותו מלהביא את הבהמה לחצר אוהל מועד.

[בתמונה: אדם הרוצה לשחוט שור עז או כבש, חייב להביאו לאוהל מועד... התמונה היא נחלת הכלל]

ברם, אם אדם שוחט בהמה ואיננו מגיע לחצר אוהל מועד, עליו נאמר כי דם הבהמה השחוטה, שנשפך מחוץ לאוהל מועד, שקול למעשה הדומה לרצח. הנופך הדרמטי שהמקרא נותן למעשה זה, נועד ככול הנראה להדגיש את החומרה שבהקרבת קורבן שלא כחוק. יש פרשנים האומרים שכל שפיכת דמה של בהמה שלא בחצר אוהל מועד שקולה לרצח. גישה זו מתבססת על הדרישה האלוהית להימנע מאכילת בשר קודם המבול:" וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה"[7] והתרתו הגורפת לאחר המבול:" כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל"[8]. ברם, איסור אכילת הדם נשאר בעינו בכל זמן. לפי התפיסה של פרקנו, אין די בכך שקיים איסור על אכילת הדם, אלא יש להקריב כל בהמה בכל מצב על המזבח. ומכיוון שהמקרא מייחס לאיש אשר שפך את דם הבהמה מחוץ לאוהל מועד, כשקול למעשה רצח, הרי מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, והוא נענש בעונש לא מדתי בעליל, כרת בידי שמיים. עונש הכרת הינו אופייני למקור הכוהני במקרא, והוא בדרך כלל מכוון לחטאים שעושה האדם כלפי שמיים, כדוגמת חילול שבת, אכילת חמץ בפסח וכדומה. המילה כרת משמעותה מוות בטרם עת, וקיימת מחלוקת בחז"ל באיזה גיל ביולוגי מדובר. לדעת רבה, עונש כרת חל על מי שמת מגיל חמישים עד שישים. לפי דעה אחרת כרת כוונתו מיתה בגיל חמישים[9]. כך או אחרת, עונש כרת כוונתו שהאדם לא חי את כל מכסת הימים שהוקצתה לו מראש:" לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד, עוּל יָמִים וְזָקֵן, אֲשֶׁר לֹא-יְמַלֵּא, אֶת-יָמָיו:  כִּי הַנַּעַר, בֶּן-מֵאָה שָׁנָה יָמוּת, וְהַחוֹטֶא, בֶּן-מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל"[10].

מדוע החמיר המקרא בחוק האמור בעונש לא מידתי? על פי הנאמר בהמשך פרקנו הסיבה היא כדלקמן: "וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:  חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם"[11]. החומרה של דין זה נובעת מהמאבק הבלתי מתפשר שמנהל המקרא כנגד עבודה זרה. כל בהמה שלא מביאים אותה לאוהל מועד, הרי היא נחשבת כמוקרבת לשעירים, ולא לה'. השעירים היו ככול הנראה אלילים בדמות שעירים שהיו נמצאים במרחב הפתוח ובמקומות שוממים:" וְרָבְצוּ-שָׁם צִיִּים, וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים; וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה, וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ-שָׁם"[12]. לפי זה ברור שמטרת הדין שנזכר בפרק י"ז הוא להרחיק את בני ישראל מעבודת אלילים. איסור השחיטה מחוץ לאוהל מועד הוא סוג של אמצעי בקרה ומניעה. רק באופן שכזה אפשר להבטיח כי השחיטה או הזביחה של שור עז או כבש יהיו לשם ה', ולא לשם עבודה זרה.

[בתמונה: "וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Daderot. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0]

אחרית דבר

פרק י"ז ואילך (עד פרק כ"ו), בפרשתנו, מוגדר בפי חוקרי המקרא כספר הקדושה. חטיבה ספרותית זו עומדת בפני עצמה, ועוסקת בשאלת מקום הפולחן, וגם בנושאים אזרחיים כדוגמת דיני עבדים. קובץ זה מאופיין בלשון ייחודית, ובפתיחות השונות של החוקים שנאמרו בו, רווחת הפתיחה של איש איש, במקום איש כי, אדם כי או נפש; כי לגבי זמנו של ספר הקדושה קיימת מחלוקת במחקר. יש הרואים בו את המקור הקדום ביותר של הרובד הכוהני במקרא, ויש הרואים בו את השכבה המאוחרת ביצירה הכוהנית.

הציר המרכזי בפרק י"ז נסוב על איסור אכילת דם, שעונש חמור בצידו. בנוסף, החוק המקראי בפרקנו אוסר על הקרבת שור כבש או עז, מחוץ לאוהל מועד. מדוע החוק המקראי מצווה על כך, ומדוע העונש על העובר על חוקים אלה הינו כרת, כלומר מוות בטרם עת?. התשובה לכך נאמרת בהמשך הפרק. החוק המקראי בפרק י"ז, בא למנוע הקרבת בהמות לעבודה זרה. כדי למנוע זאת, על האדם המקריב, להביא את בהמתו לחצר אוהל מועד. הבאה זו, כמו גם כיסוי הדם של הבהמה, הינה אמצעי בקרה ומניעה, במלחמתו של המקרא בפולחן האלילי.

[בתמונה: קרבן הברית הישנה - ציור מאת פיטר פול רובנס]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת אחרי מות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

מקורות והערות

[1] ויקרא, החל מפרק י"ז עד פרק כ"ו.

[2] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים: 114 – 120.  ראה - ישראל קנוהל. מקדש הדממה - עיון ברובדי היצירה הכוהנית שבתורה. ירושלים, מאגנס, תשנ"ג.

[3] ויקרא, פרק י"ז, פסוקים: ג', י', בהתאמה.

[4] ברוך שורץ. תורת הקדושה - עיונים בחוקה הכוהנית שבתורה. ירושלים, מאגנס, תשנ"ט.

[5] אבי הראל, דמותו של נח לפי ספר היובלים, ייצור ידע, אוקטובר 2019.

[6] ויקרא, פרק י"ז, פסוקים: ג' – ה'.

[7] בראשית, פרק א', פסוק כ"ט.

[8] שם, פרק ט', פסוק ג'.

[9] בבלי, מועד קטן, דף כ"ח, עמוד א'.

[10] ישעיהו, פרק ס"ה, פסוק כ'.

[11] ויקרא, פרק י"ז, פסוק ז'.

[12] ישעיהו, פרק י"ג, פסוק כ"א.