[בתמונה מימין: שריפת הספרים בגרמניה הנאצית, 1933, מתוך אתר יד ושם; בתמונה משמאל: היינריך היינה מתוך האתר JewAge. פורסם על ידי: Kirill Vaserman]

עודכן ב-26 במאי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

המדורות של ל"ג בעומר שנחגגות ברוב עם על פי לוח השנה העברי כל השנה, משכיחות אש מסוג אחר, אש של שנאת זרים ושריפת ספרים. ל"ג בעומר מצוין משני טעמים ידועים.

הראשון מדבר על הקשר בין מרד בר כוכבא ובין ל"ג בעומר. המורדים הדליקו משואות של אש על ראשי ההרים כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד. המדורות שמדליקים היום בל"ג בעומר הן זכר לאותן משואות.

השני קשור לדמותו של התנא ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י) (ראה תמונה משמאל למטה)

ל"ג בעומר הוא היום שבו על פי המסורת הוסמך רשב"י להיות רב, היום שבו התחתן והיום שבו נפטר. על-פי המסופר בספר הזוהר, ביום מותו של רבי שמעון בר יוחאי היה ביתו אפוף אש; ולזכר אותה אש נהגו להדליק מדורות ביום פטירתו - בל"ג בעומר, כפי שנאמר בספר הזוהר: "אותו יום (ל"ג בעומר) ביקש רבי שמעון בר יוחאי להסתלק מן העולם, והיה מסדר דבריו. נתכנסו החברים לביתו, והוא אמר להם: עתה שעת רצון היא, מילים קדושות שלא גיליתי עד עתה רצוני לגלותן… וכל אותו היום לא פסקה האש מן הבית, ולא היה איש אשר יקרב אליו - כי לא יכול, כי האור והאש היו מסביב לו. משיצאה מיטתו, פרחה באוויר, ואש הייתה לוהטת לפניה. והנה נשמע קול: עלו ובואו והתכנסו להילולה של רבי שמעון בר יוחאי." (תרגום מספר הזוהר, אידרא זוטא, דברים – פרשת האזינו, עמ' רצו).

[בעל הזכויות בתמונתו של רשב"י משמאל לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

ואם כבר באש עסקינן כדאי להתעכב על מדורות מסוג אחר, שבעיקר שרפו בהן ספרים, והיו אות ומופת של שנאת זרים יוקדת:

• השרפה הראשונה הידועה לנו בעת העתיקה היא שריפת הספרים במאה השלישית לפנה"ס, וחורבנה של הספרייה של אלכסנדריה.
• שריפה מפורסמת נוספת הייתה מדורת ההבלים של הנזיר הדומינקני ג'ירולמו סבונרולה, אשר הובערה ב-7 בפברואר 1497, במרכז העיר פירנצה. סבונרולה ואנשיו אספו מדלת לדלת מראות, קוסמטיקה, תמונות, ספרים אליליים, שולחנות הימורים, בגדים נאים, עבודותיהם של משוררים ויצירות אומנות. כל הדברים הללו הועלו על המוקד כאקט של לחימה בחפצים או אומנות שאינה מוסרית דיה.
• בימי הביניים, הועלה על המוקד התלמוד הבבלי, לאחר שנחשד בידי הכנסייה שהוא מטיל דופי ומטיל סרה באמונה הקתולית. הדבר קרה בשנת 1242, עת שרפו הצרפתים את התלמוד בפריז, ובשנים 1553 – 1554 ברומא, ובעקבותיה גם בוונציה ובערים אחרות באיטליה (המחקר כיום מטיל ספק לגבי האמינות של שריפת התלמוד בפריז, אולם לא הרחבנו כאן בסוגיה זו).

• בשנת 1521, ב"צו וורמס", הורה הקיסר הקתולי קרל החמישי על שריפת ספריו של מרטין לותר (ראה אותו בציורו של לוקאס קארנה משמאל) כדלקמן: "אנו רוצים כי כל ספריו של לותר ייפסלו וייאסרו בעולם כולו, ואנו גם רוצים כי יישרפו... בכך אנו דבקים בתקנה ובמנהג הראויים לכל שבח של הנוצרים הטובים מימי קדם, שציוו לשרוף ולהשמיד את ספריהם של הכופרים.( הר הצדפות של ליאונרדו והדיאט של וורמס - ראה מקורות).

[בתמונה משמאל: ציורו של לוקאס קארנה - מרטין לותר - Workshop of Lucas Cranach the Elder - Scan by Carol Gerten-Jackson - הוא נחלת הכלל]

• בשנת 1817, יזמו ארגוני סטודנטים גרמניים עצרת המונית בהר וארטבורג שבגרמניה לציון 300 שנה להופעתו של מרטין לותר. העצרת לוותה בתביעה לאיחוד גרמניה תוך הבעת עוינות כלפי עמים זרים וכלפי הקהילה היהודית. באותו מעמד העלו באש ספרים וחיבורים של סופרים שלא מצאו חן בעיניהם של אותם סטודנטים גרמניים (על כך נרחיב בהמשך).
• שריפת ספרים מפורסמת ומצמררת במאה שעברה, התרחשה אף היא בגרמניה. בליל 10 במאי 1933, שרפו סטודנטים ופרופסורים בכיכר בבל שבברלין (כיכר האופרה), בהוראתו של שר התעמולה גבלס ובליווי מוזיקלי של מקהלות SS ו-SA, למעלה מעשרים אלף ספרים שכתבו כמאתיים סופרים, אנשי מדע, פילוסופים, אנשי אמנות ועיתונאים, מתוכם כשני שליש יהודים, וכן קומוניסטים, ליברלים ומתנגדי שלטון (ראו התמונה למטה). הספרים נבזזו מספריות ומאוספים פרטיים, וכללו עבודות של תומס מאן, היינריך היינה, קרל מרקס, זיגמונד פרויד, אריך קסטנר ורבים אחרים. שרפת ספרים פומבית זו גררה גל של שרפות ספרים ברחבי גרמניה הנאצית.

[בתמונה משמאל: שריפת הספרים בגרמניה הנאצית, 1933. התמונה היא נחלת הכלל]

כאמור שרפות השנאה המפורסמות בעת החדשה התרחשו בטריטוריה גרמנית. השרפה של המאה ה19, אף זכתה לתגובה מפורסמת לא פחות, מחזהו של היינה - אלמנסוּר (Almansor) (ראה כריכת ספר משמאל).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של היינריך היינה אלמנסוּר (Almansor). אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

היינה (משורר, פובליציסט ומבקר ספרות גרמני, יהודי מומר, מגדולי השירה והספרות של גרמניה במאה ה-19, 1797 – 1856), כתב את המחזה בשנת 1821. המחזה מתרחש בגרנדה בשנת 1492, לאחר נפילת המעוז המוסלמי האחרון בספרד בידי הנוצרים בראשותם של המלכים הקתוליים פרדיננד ואיזבלה. הוא מגולל את סיפור אהבתם הטרגית של צעיר מוסלמי, אלמנסוּר, ואהובתו, זוליימה, שהתנצרה ושמה עתה דונה קלרה. אלמנסור, שברח מגרנדה למרוקו, חוזר לעירו לחפש את אהובתו. הוא נפגש עם שרידי המוסלמים ושומע מהם על מעשי הטבח והזוועה שעוללו הנוצרים במוסלמים. הניצולים המוסלמים, מספרים לאלמנסור כיצד התנצרו בכפייה חלק מטובי העיר המוסלמים כדי להציל את נפשם וכיצד רבים מבני העם הלכו בעקבותיהם.

אלמנסור אומר לידידו חסן כי: "שמעתי – ותדבק לשוני לחכי, כי חימֶנֶס (ראש האינקוויזיציה) השליך את הקוראן למדורה והעלה אותו באש בכיכר העיר". על כך משיב ידידו חסן, במשפט המפורסם הבא: "במקום שבו שורפים ספרים, בסוף ישרפו גם בני אדם".

מדוע התייחס היינה דווקא לסבלם של המוסלמים של ספרד? והאם התאריך שבו מתרחש המחזה, 1492, שנת גירוש ספרד הינה מקרית, או שייכת ללבטים של היינה המומר? על כך ניתנו תשובות רבות וסותרות במחקר, השוות התייחסות נפרדת.

ברם, מדוע היינה נסער עד עמקי נשמתו בגלל שריפת הספרים בתקופתו? ומה גרם לו להגיב בכתיבת מחזה שלם על כך? כאן התשובה פשוטה הרבה יותר.  שריפת הספרים בוארטבורג, קיבלה העצמה רבתי בדעת הקהל הגרמנית בעקבות השתתפותו של הפילוסוף יעקב פרידריך פְרִיז.

בשנת 1816, הוא פרסם מאמר בשם: "על הסכנה הנשקפת לרווחתם ולאופיים של הגרמנים מצד היהודים", ובה לא רק התנגד לשוויון זכויות ליהודים, אלא ראה בעצם נוכחותם בגרמניה סכנה חברתית ומוסרית. כדי להתמודד עם סכנה זו הציע שורה של צעדים מגבילים: איסור על הגירת יהודים לגרמניה; עידוד הגירת יהודים מגרמניה; איסור על נישואי תערובת בין יהודים לגרמנים נוצרים; איסור העסקת משרתים נוצרים (בדגש על משרתות) בבתי יהודים; וגם - לחייב את היהודים לשאת סימן היכר על בגדיהם (מה שאכן קרה כמאה שנים לאחר מכן בגרמניה).

כלומר, שריפת הספרים בווארטבורג לא הייתה התפרצות עממית של אנשים חסרי השכלה ותרבות, אלא מעשה מחושב של עילית אינטלקטואלית, שזכתה לתימוכין אקדמאים מרשימים. היינה בחושיו החדים חש את הסכנה האורבת לבני עמו הנרדפים, ובמחזהו אלמנסור, הוא מביע את חששותיו, ואולי אף מנסה להזהיר אותם מפני הבאות. למצער דבריו קיבלו תוקף של דברי נבואה, רק לאחר שהתבררה אכזריותם של הנאצים כנגד האנושות בכלל, וכנגד העם היהודי בפרט. 

[בתמונה: שריפת ספרים... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

האם מתרחשת כיום שריפת ספרים דיגיטלית?

יש הטוענים כי בעשור האחרון אנו עדים לתופעה של "שריפת ספרים דיגיטלית", שגרועה לא פחות משריפת ספרי נייר...

כך למשל טוען הסופר דייב רובין (Dave Rubin), מחבר הספר: "אל תשרוף את הספר הזה": לחשוב בעצמך בעידן של חוסר היגיון (Don't Burn This Book: Thinking for Yourself in an Age of Unreason):

"גרסה אחרת של שריפת ספרים דיגיטלית, מתרחשת בכל פעם שמישהו כותב דבר מה שאינו תקין פוליטית או שאינו מקובל על הנרטיב העכשווי של הזרם השמאלני־פרוגרסיבי. בדיעבד אנחנו רואים שריפת ספרים מודרנית, אפילו בהקשר לספר שלי: יש צבא שלם של טרולים, שמאורגן לפרסם חוות דעת שליליות באתרי רכישת הספרים ברשת כדי להניא אנשים מלרכוש אותו, וזה סוג של שריפת ספרים."

[תמונתו של דייב רובין משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Gage Skidmore. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

האם הוא צודק?

[לסדרת מאמרי ל"ג בעומר, לחצו כאן]

[לאוסף מאמרי ל"ג בעומר, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי ל"ג בעומר.

מקורות והעשרה

•  פנחס יחזקאלי (2018), ל"ג בעומר ואירועי מירון באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/4/18.
• אבינרי, ש. כשחסן אמר: במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם, הארץ, 24 בפברואר 2014.
•  גולד, ס. הר הצדפות של ליאונרדו והדיאט של וורמס, דביר, 2002, עמודים 279‏-281.
•  לוסין, י. היינה: החיים הכפולים, שוקן, 2000.
• פינקלשטיין, י.ט. היינריך היינה - חיים בסתירה - ביוגרפיה, רסלינג, 2010.