[התמונה היא צילום מסך. הכרזה - ייצור ידע]
[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
בין האזרחים הערבים בישראל, לבין היהודים, נוצרה אסימטריה בנקודת המוצא לשאלות הקיום הבסיסיות:
בהשפעת 'דת זכויות האדם' וסוכני ההשפעה שלה בישראל, החברה הישראלית היהודית נושלה משאיפותיה הלאומיות. שאיפות הדורות לגאולת ישראל - המוזכרת במגילת העצמאות - צומצמה להסדרת חברה אזרחית, במדינת חוק מתוקנת ומשגשגת.
בחברה הערבית, לעומת זאת, גייסו את דגלי זכויות האדם להנעת מאבק לאומי. בנקודת המפגש בין החברה הישראלית היהודית לבין הערבית, מניפים יחד אותם דגלי חברה אזרחית; אלא שבעוד שהיהודים מיקדו את הדיון בשאלת זכויות האזרח; הערבים - בניצול מתוחכם - מדברים על זכויות אזרחיות; אבל חותרים לתודעה לאומית ולמאבק לאומי.
כשפורצים אירועי הפרעות, היהודים - כמו האירופים והאמריקאים, שהתכנסו לשיח זכויות האדם - מסבירים את המוטיבציה למאבק בקיפוח ובמאבק על שוויון זכויות, אלא שזו התרמית הגדולה. בשם זכויות אזרח, הערבים מובילים מאבק לאומי כנגד מדינת ישראל.
בהיבטי זכויות האזרח של הערבים, טענותיהם לקיפוח מופרכות, במדדים רבים. הם יודעים עד כמה בעשור האחרון תחת שלטון נתניהו נוצרה תפנית לטובתם בהקצאת משאבי המדינה החל בהקצאת קרקעות. רוב קרקעות המדינה המשווקות בגליל בעשור האחרון מוכוונות ליישובים הערביים במחירים מופחתים במובהק מהמחירים ביישובים היהודיים. כמחצית מתלמידי רפואה בטכניון הם ערבים, וכך נראה כיום גם הסגל הרפואי בבתי החולים בישראל. היכן כאן הקיפוח?
במאזן הכולל, במבחן זכויות וחובות, שממלאים אזרחי ישראל, הערבים נהנים ממשוואה מיטיבה פי כמה בזיקת הגומלין שבין זכויות האזרח לחובותיו כלפי המדינה. במסגרת ההתייחסות הזו, שמסבירה את כל מוטיבציית המאבק הערבי בממדי הקיפוח, טמונים זרעי הכשלון בהתמודדות עם הפרעות. זה מה שמחולל עבור היהודים בישראל את מסך ההכחשה מלהכיר בפרעות כאיום קיומי החותר לחיסולה של מדינת ישראל.
[הכרזה: ייצור ידע]
אי היכולת של יהודים - להכיר במלוא היקף העוצמה הלאומית, שמניעה את פרעות האזרחים הערבים - קשור, במידה רבה, להבדל העמוק בין הנצרות לבין האיסלאם. מדינת ישראל המונהגת מראשית ימיה על ידי יהודים יוצאי אירופה, שבויה במטפיזיקה נוצרית. כך גם יהודי ארה״ב המזהים עצמם כמשתייכים לתרבות היהודית-נוצרית - Judeo-Christian orientation.
אמרתי פעם לפרופסור דוד הרטמן על הזדהותו כמשתייך לתרבות היהודית- נוצרית, שזו הסיבה שהם ימשיכו להיות נטע זר במזרח התיכון. אני לעומתו מזהה עצמי כמשתייך לתרבות היהודית- איסלאמית. זו גם התשתית להבנת המוסר התנ״כי. זו התשתית המטפיזית של כל יהודי ארצות האיסלאם.
הנצרות מראשית ימיה לא פנתה אל האומה והלאום אלא אל האדם היחיד. כפי שהסביר מישל פוקו על צמיחת הנצרות מתוך המרד היהודי ברומאים. למול היהודים - שמרדו באימפריה הרומית, מתוך שאיפה לחרות דתית ולאומית - הנצרות גיבשה לעצמה תעודת חסינות למול השלטונות, בהצגתה כממוקדת רק בישועתו הרוחנית של היחיד. מכאן גם הדיכוטומיה הבסיסית בה הפרידה הנצרות בין הממד הדתי לבין הממד הפוליטי: ״תנו לקיסר אשר לקיסר ולאלוהים אשר לאלוהים״. היהדות התנ״כית והאיסלאם מעולם לא קיבלו הפרדה כזו.
על רקע זה צמחה 'דת זכויות האדם', במיקוד ראשוני בישועה לאדם היחיד; ורק אחר כך במדרגה שניה, בטיפול בשאיפתו של האדם לזכות ההגדרה העצמית של הלאום. ביהדות ובאיסלאם, חרות האומה מצויה במדרגה הראשונה; ורק אחר כך חרות וזכויות היחיד. אי ההכרה של הפער הזה גורמת לאבחון שגוי של הסכסוך הישראלי פלסטיני מראשית ימיו, ומכאן צומח גם השיתוק הכרוני במערך ההסברה הישראלי. מי יכול להסביר את מצבו ואת מאבקיו כשהוא עצמו שרוי בסכסוך עמוק על זהותו ועל שאיפותיו?
[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]
הכל בגלל המתנחלים?
ושימו לב למנגינה משותפת בין איימן עודה, ואנשי חמאס: ״בכל אשמים בן גביר והמתנחלים״. הנרטיב של ערביי לוד: ״הכל התחיל לפני 15 שנה כשהגיעו לכאן המתנחלים״. כמו תמיד בעורמה ותחבולת תודעה, הערבים אלופי העולם. הנרטיב הזה הוא מנגינת קסם שפותחת דלתות - בבית הלבן וביהדות ארה״ב - והיא מסוכנת כי היא מחוללת בעם ישראל את האשליה שבאמת הכל בגלל קיצונים ימניים. כמו יהודיי גרמניה ויהודיי ארה״ב שראו בציונות איום, כאילו כל האנטישמיות תרגע אם הציונות תחדל להתעסק בקידום רעיונות הגאולה. ככה בקהילות רפורמיות בגרמניה; והניאולוגים באוסטרו-הונגריה, מחקו מסידורי התפילה כל אזכור לכמיהה לציון וירושלים.
לא במקרה חברי פרלמנט יהודיים באנגליה התנגדו להצהרת בלפור. הם רק ביקשו לשמור את פינת השלווה הקטנה שלהם. ככה גם האליטה הישראלית שמבקשת בכל מחיר גם במחיר השפלה לאומית, לשמר את אשליית תל אביב הקוסמופוליטית.
ניתן לראות המשך, לשיח הזכויות ובראיית הערבים כקרבן, את הנרטיב המתחזק ברשתות החברתיות, שהכל אשמת המתנחלים שהגיעו ללוד:
.
כך למשל צייץ ערן זינגר בטוויטר:
"אין שום הצדקה לתהות על הסיבה לנוכחות הגרעינים התורניים בלוד. אם לתנועה האסלאמית יש מוסדות וארגונים פעילים, כל אחד אחר יכול להפעיל אותם על פי דתו ואמונתו. אבל, וזה אבל חשוב: אם יהודים התיישבו בלוד או בכל מקום אחר, *רק כדי לגרום לערבים לעזוב*, ראוי לתהות מי שלח אותם ולהסביר את הרקע לפעילות שלהם. וכך גם לגבי התגבורות שהובאו ללוד בימים האחרונים: חובה על יהודים לסייע ליהודים שחייהם בסכנה. אף אחד לא שופט אותם ואיש לא מבקר אותם. אבל, מי שנכנס לעיר כדי לשפוך עוד בנזין למדורה, שלא יגלגל עיניים."
[לשיח המקורי של ערן זינגר בטוויטר, לחצו כאן]
תשובה מרתקת לערן זינגר ולדומיו נתנה לאורה לויאן בטוויטר: "חבר'ה, אני מבקשת להתכנס ולקבל החלטה מסודרת איפה מותר לבני הציונות הדתית לגור. כי מעבר לקו הירוק זה 'אפרטהייד', בערים המעורבות זה 'מתסיס' ובתל אביב זה 'שינוי צביון' אז אם אפשר רק להקיף בעיגול במפה שחס וחלילה לא נבעיר את השטח."...
[לציוץ של לאורה לויאן בטוויטר, לחצו כאן]
בטענת הערבים על המתנחלים בלוד יש הזמנה למבט חוקר שכדאי לרדת לעומקו
בצורה הכי פשטנית ומקוממת, לפחות במבט ראשון, יש בציונות הדתית סוג של מומנטום בו הם דומים לחברה הערבית. זה הדינמיקה של משפחות ברוכות ילדים; והמקום שבו הם מחוברים, בהתנהלות חייהם, להנעה דתית ולאומית.
יש הבדל מהותי בין משפחה גרעינית מערבית - אבא אמא ושניים עד שלושה ילדים - שנכנסים כולם למכונית משפחתית סטנדרטית- לבין משפחה בת יותר מחמישה ילדים. בביטוי המעשי הם חייבים לנסוע במכוניות אחרות.
בהקשר זה אני מבקש להביא שיח שהיה לי עם מירב בטיטו. בטיטו התעקשה על ההסבר הרדוקציוני שמעמיד את כל המניעים לפרעות הערבים על מדינת ישראל שלא מספיק השקיעה בחינוך. אני טענתי, לעומת זאת, שלא הכל מתחיל ונגמר בתשומות לחינוך. יש בכוח הנעורים עוצמות שאינן מתכנסות למסילת מערכת החינוך. זה עשוי להסביר גם את תופעת 'נוער הגבעות' שמגלמת פריקת עול של הורים ומחנכים. לא כל אחד יכול להשתלב במסלול של נער משקפופר שישתלב בעתיד ב- 8200 ובהיי טק. גם אני לא יכול.
להגנת עמדתה, טענה בטיטו בביטחון, שלילדים שלה זה לא יקרה. מה שכנראה מקשה עליה להבין אותי, זה אי ההבחנה בין הדינמיקה שמאפיינת מתבגרים במשפחות גדולות; לבין הדינמיקה של נער ונערה מתבגרים, במשפחה גרעינית קטנה ומטופחת היטב. רק דוגמה פשוטה: אני גדלתי במשפחה בת שמונה ילדים. לכל אחד מאחיי 11-7 ילדים, שהם יחד 56 נכדים. זה מתחיל להראות כמו חמולה. איזה משפחה חילונית מטופחת מגיעה למספרים כאלה?
ההבדל הזה מעצב את צורת גידולם של בני הציונות הדתית, באופן שמחולל מומנטום של כוחות חיים, שהערבים מיטיבים לזהות, ככוח שמאיים עליהם. יש בהם כוחות מאבק. למול בני המשפחות הקטנות בתל אביב רמת השרון, הם מרגישים נוח יותר. אלה, הולכים ומתכנסים למגדלי הדירות ברצועת החוף, מבלים שנים פוריות בין קליפורניה לברלין; ומותירים את מרחבי הארץ פרוצים להשתלטות הערבים ללא מאבק.
ידוע כי במשפחות המעניקות לילדיהם את כל התמיכה הכלכלית , כולל בקניית הדירה, כוח המאבק העצמי של הצעירים נחלש. משה דיין שהחליט בצוואתו לא להוריד כלום לילדיו, אמר להם ״כל אחד יקח מקלו ויעבור את ירדנו״ כמו יעקב שאמר ״במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות״. זו חווית חיים שמחייבת מיצוי עוצמות שאינן באות לביטוי, במקום שבו הכל מוענק בקלות. זהו כיום מקור החולשה של מדינות אירופה.
ובכן יש משהו באמירה: ״הכל בגלל המתנחלים״. הם מתעקשים לחיות בדינמיקה חברתית, שיכולה לעמוד כנגד מגמת ההשתלטות הערבית במרחבי מדינת ישראל.
לסיכום,
הסיכון הגדול ביותר הוא שיום אחרי שהסבב הזה יסתיים ינסו כולם לשוב למסלול המוכר והטוב כאילו לא אירע דבר. זו סגולת ההכחשה היהודית שסייעה להם לשרוד 2000 שנות גלות. ככה ביום אחרי סיום השואה יהודים הצליחו לשוב ל״חיים רגילים״ בגרמניה. וזה בדיוק מה שכל כך מפריע ליהודים בכינון מדינה ריבונית ומולדת. זה הדי. אן. אי, ההישרדותי שהתגבש בשנות הגולה וממש לא מתאים לאומה ריבונית.
הבעיה היא שמי שיבין במה מדובר יאטום אזניו ועיניו כי זה גורר שינוי רדיקאלי של כל השקפת העולם הישראלית שמבקשת כאן לא יותר ממקלט בטוח, לא יותר מעוד מדינה קטנה נחמדה שכיף לחיות בה.
כדי לקבל את תפיסת הקיום שאני מציע חייבים לשוב לקיום בתודעת מאבק, וזה ממש דוחה את היהודי הממוצע שמתקשה להתקיים בלי אשליית היציבות.
[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן]
