[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.
* * *
הדרישה - לאוטונומיה לאומנית של המיעוט הערבי בישראל - מעולם לא קיבלה זריקת עידוד חזקה יותר כפי שאנו חווים בימים אלה; ומדינת ישראל מגישה זאת בעצמה "על מגש של כסף".
מדרך הטבע, כול מיעוט אתני דתי לאומי, באשר הוא, שואף לשמר את זהותו בארץ ניכר. לעיתים, המדינה המארחת מוכנה לאפשר זאת בתנאים מסוימים; אם יש בכך יתרון ותרומה משמעותית, כמו גשר חיובי בין שני העמים. הבעיה מתעוררת, כאשר המיעוט מזדהה באופן מוחלט עם אויבה של המדינה המארחת ורואה עצמו חלק ממנו (מיעוט אירדנטי).
את נס הלאומיות הערבית והתביעה לאוטונומיה למיעוט הערבי בישראל, נשא האינטלקטואל עזמי בשארה שזכה להבנה ואף לתמיכה של ממש, בעיקר מצד חוגי האקדמיה של השמאל הליברלי האוניברסלי. אירועי ואדי ערה 2000 ומנוסתו של עזמי בשארה ב- 2007 , לאחר שנתפס בשיתוף פעולה עם האויב בעין, חידדה את הדילמה בישראל, בין השאיפה לראות את הפלסטינים אזרחי ישראל שותפים לבניין המדינה לטובת כול אזרחיה; ובין החשש מפני קיומו של גייס חמישי שכול מטרתו לממש את החזון המוסלמי-ערבי לחיסולה של הישות הציונית במזרח התיכון.
[להרחבה בנושא אירידנטיות - השייכות ללאום אחר, לחצו כאן] [לדוגמה של מרד של מיעוט אירדנטי - מרד הסודטים, לחצו כאן]
[הכרזה: ייצור ידע]
ה"היגיון" הישראלי מאמין, ששאיפתו של כל בן במיעוט הערבי הוא להשתלב בחיי המדינה היהודית הדמוקרטית והמודרנית, עם זכויות פרט שאין למצוא באף מדינה ערבית אחרת ביקום; ואכן, היו סימנים מעודדים לכך כאשר חל זינוק מרשים בהצטרפותם של אנשי השכלה ומעש ערביים, כמעט בכול תחומי החיים, שהגיעו לשיאם בעת מגפת הקורונה וזכו להכרה והוקרה גורפת;, לצד עליה משמעותית במוכנות נוער ערבי להצטרף לשרות לאומי, וגם שיח פוליטי נדיר עם השדרה הלאומית הערבית, לשיתוף בשלטון. האופטימיות הזו נגדעה באירועי רמאדן 2021.
כבר יותר מתחושה, זו ההכרה שהחמאס המיליטנטי ניצח בסבב הזה כמו בכול העימותים מאז פינוי הרצועה. הוא מתחזק בכול היבט; מול חולשה מתמשכת של ישראל, שמגלה חוסר הבנה משווע כיצד פועלת המחשבה הערבית תחת ההנחה הכוזבת ש"כולם בני אדם שווים שוחרי שלום שבסה"כ "כולם רוצים לחיות בשקט איש תחת גפנו". ולכך מתווספת הנטייה הישראלית לחפש קודם כול את האשמה בעצמם ולחשוב "מה אנחנו עושים לא בסדר, ואם רק היינו.. אז.. " ובנוסף לכך מאמצים ערכים כמו "איפוק והכלה הם עוצמה" שהם אולי השגיאה החמורה מכול, כי מה שנחשב בתרבות שלנו לתכונה עילאית- נתפסת בצד השני חולשה המזמינה תוקפנות גוברת.
החמאס הצליח לחבר את כול הפלסטינים באשר הם לחזון האולטימטיבי של הג'יהאד המוסלמי האוניברסלי, שלמרבה האימה גם זוכה לגיבוי בינלאומי בלתי נתפס. הם השכילו ליצור משוואה בין תוקף לנתקף, והטילו את האחריות ואת חובת ההוכחה על היהודים. מי היה מאמין שמגיש תכנית חשוב בטלוויזיה האמריקנית יאשים את ישראל ב"משחק לא הוגן" כי לה יש "כיפת ברזל" ולכן מספר חלליה קטן מדי בהשוואה לחמאס...
האלימות האכזרית שהפעילו ערביי ישראל בערים המעורבות - מארבי לינץ' בכבישים, השחתת רכוש יהודי וציבורי - מזכירים פרוגרומי עבר שחשבנו שפסו מהעולם לאחר הקמת מדינת היהודים; ואקורד הסיום (יש לקוות) הוא ההיענות ערביי ישראל לקריאת החמאס לשבות ולהפגין בכול האמצעים. בודדים בלבד העזו להתנגד לכך.
פורסם ("ידיעות" 19 מאי) שניתנה הנחיה לחיילים בבסיסים רבים בדרום ובצפון "לא לנוע עם מדים כדי לא להפוך מטרות לפגיעה מצד ערביי ישראל או בדווים בדרום". הנחיה כזו אינה אלא דרגת השפל הנמוכה ביותר של אובדן המשילות והריבונות, ההכרה באובדן כול אלמנט של הרתעה, וניצחון ברור של החמאס שצורב את התודעה בחברה הערבית בישראל.
אין לי דבר נגד הפלסטינאים בישראל, לאומנים נאמנים ברוח הקולקטיביזם והפאן ערביות בו שוכן ליבם; אך כאשר הקריאה "אל- אקצא בסכנה" מופרכת ככול שתהיה - שהרי רק ליהודים מוגבלת הזכות להתפלל במקדשם - מתערבבת בקריאות "אטבח אל -יהוד", ישראל בסכנה אמיתית. נכון שברמת היחיד יש גילויי אנושיות משני הצדדים, אך מה שמשפיע וגורף הכול, הוא קול ההמון המוסת. הקריאות לחזור לאחדות הגורל המשותף משני הצדדים היא חשובה, אך יש לעמוד על ההדדיות ולהימנע מנטילת אשמה שאינה במקומה; ושרק תחמיר את הסבב הבא. האירועים האחרונים לימדו אותנו, שראוי לאמץ את אימרת איש המזרח ש"אין לתת אמון – עד שמוכח אחרת" שאם לא כן, בעתיד הקרוב, תתממש האוטונומיה הערבית דה פקטו, כפי שקורה כבר היום בפזורה הבדווית בדרום.
[הכרזה: ייצור ידע]
[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]
