קובי ביטר: מנורת הזהב

[ציורי תנ"ך: המנורה במשכן. ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ', לחצו כאן]

עודכן ב- 19 ביוני 2024

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

זהו מאמר שני מתוך ארבעה, העוסקים במעשה המנורה. למאמרים האחרים, לחצו כאן:

* * *

פרשת בהעלותך, ראשי פרקים

1. מדוע סמוכה פרשת בהעלותך לפרשת נשא אותה קראנו בשבוע בעבר? על כך עונה רש"י. בפרשה הקודמת סופר על חנוכת המשכן שבו כל נשיא ונשיא של שבטי ישראל הקריב קורבן ואילו שבט לוי לא, לפיכך התקנא בהם אהרן ועל כך אומר לו הקב"ה: לך (לשבט לוי) יש תפקיד חשוב יותר והוא חובת ההדלקה של מנורת הזהב במשכן. המנורה הייתה בתוך ההיכל של המשכן (שבו היו בנוסף למנורה גם שולחן לחם הפנים וגם מזבח הקטורת). למנורה היו שבעה קנים, הנר האמצעי דלק כלפי מעלה ואילו הנרות בצדדים הונחו באלכסון בהטיה כלפי הנר המרכזי.

2. המנורה עצמה הייתה עשויה זהב טהור, מקשה אחת (ללא הלחמות), מגוש זהב שעובד בדרך נס לצורך עשיית המנורה. ישנה מחלוקת לגבי צורת המנורה, יש הסוברים שמהקנה המרכזי יצאו קנים ישרים בצורה אלכסונית ויש הסוברים שהצורה הייתה כפי שמופיע בסמל המדינה שנלקח מתבליט הקיים בשער טיטוס שברומא.

[לקובץ המאמרים על 'פָּרָשַׁת נָשֹׂא', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ', לחצו כאן]

[בתמונה: המנורה. איור מ- 1984. האמן: Jim Padgett. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Distant Shores Media/Sweet Publishing. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

3. שבט לוי הוכשר לעבודה במשכן. משפחתו של אהרן הכהן היא משפחת הכהנים, ואילו שאר בני השבט מכונים "בני שבט לוי". תפקידו של שבט לוי במשכן כפול: תפקיד של שמירה ותפקיד של שירה, כאשר כל אחד היה לו תפקיד משלו. בזמן ההליכה במדבר שבט לוי נשאו את חלקי המשכן. הלווים החלו בהכנות לעבודת המשכן בגיל עשרים וחמש ולמדו את התפקיד במשך חמש שנים (מה שנקרא חפיפה ארוכה) ועד גיל חמישים ממשיך הלוי בנשיאת המשכן בשעת המסע. לאחר גיל חמישים המשיך בשאר העבודות אבל לא בנשיאת הכלים על גבי כתפו. (מכאן ניתן ללמוד שמי שלא הצליח בתפקידו/לימודו במשך חמש שנים כדאי שיחפש מקצוע אחר).

[בתמונה משמאל: היצירה אהרן, לז'אק ברגה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ז'אק ברגה -קרן המלך בודואין, צילום: סטודיו פיליפ דה פורמנוי - פאסו דובל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

4. תפקיד נוסף לשבט לוי היה שמירה על המשכן ולאחר מכן המקדש. משעשע לקרוא את מה שכתוב במסכת מידות כיצד מפקד המשמר היה בודק האם כולם שומרים והאם אין "שבירת שמירה". וכך נאמר (ציטוט מלא, לקרוא ולהנות): "איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקין לפניו: שכל משמר שאינו עומד ואומר לו איש הר הבית, שלום עליך; ניכר שהוא ישן--חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו. והן אומרין, מה קול בעזרה--קול בן לוי לוקה, ובגדיו נשרפים, שישן לו על משמרו. רבי אליעזר בן יעקב אומר, פעם אחת מצאו את אחי אימא ישן, ושרפו את כסותו." (היום בוודאי היה החייל פונה לנציב קבילות חיילים ומתלונן על המפקד)

5. בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים חגגו את חג הפסח ואולם היו מספר אנשים אשר עקב היותם טמאים לא יכלו להצטרף לליל הסדר המשפחתי. היות ורצו לחגוג, באו לפני משה "וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה’ בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" הקב"ה בתשובתו מנחה את משה גם לגבי האנשים האלו וגם לגבי הדורות הבאים שאנשים טמאים או אנשים שנמצאים בדרך רחוקה מבית המקדש יכולים לעשות את הפסח בי"ד באייר, מה שנקרא "פסח שני", שגם אותו אוכלים עם מצה ומרור אבל רק יום אחד ולא שבעה ימים כמו בחג הפסח וכן אין איסור חמץ.

6. ה' מצווה את משה ליצור שתי חצוצרות אשר תפקידן היה להעביר הנחיות (הודעות) לבני ישראל, מה שנקרא מערכת כריזה, (היום היו משתמשים בדואר אלקטרוני או בהודעות SMS/WhatsApp). החצוצרות היו עשויות מכסף. אם תקעו בחצוצרה אחת אזי כל נשיאי השבטים היו צריכים להתייצב בפני משה. אם רצו להקהיל את כל הקהל תקעו בשתיהן. כמו כן היו סימנים מיוחדים לסוגים שונים של פעילויות כגון התארגנות לפירוק המחנה ויציאה למסע. בחג העצמאות אנו קוראים את הפרשייה הזאת "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם, מֵאֹיְבֵיכֶם".

[בתמונה: ציורי תנ"ך / חצוצרות הכסף / ציירה: אהובה קליין (c)]

7. "האספסוף" או בכינויו הנוסף "ערב רב" דהיינו אנשים שלא מבני ישראל שבזמן יציאת מצרים "תפסו טרמפ" והצטרפו אל בני ישראל, החטיאו את בני ישראל מספר פעמים במהלך השהות במדבר. אחת הפעמים מוזכרת בפרשתינו (פרשת המתאוננים מלשון קוטרים), "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת הַדָּגָה, אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים". כלומר, למרות שבמדבר היה להם לחם פלאי (המן) שירד כל יום מן השמים וכן שבפועל לא היה חסר להם בשר שהרי מקנה (עדרי בהמות, בקר, כבשים עיזים וכו') רב עלה עימם ממצרים, מה שזכרו המתאוננים זה את האוכל המעולה שהיה במצרים ולא את עבדות הפרך בה נמצאו. הקב"ה כועס על כך ומכריז באמצעות משה שבני ישראל יקבלו בשר עד שימאס להם, או בלשון הכתוב "וְנָתַן ה’ לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם" ואכן, למחרת בערב הגיעו להקות רבות של ציפור השלו ובני ישראל אכלו בתאווה ואז "הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף ה’, חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה’ בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד". המקום הזה נקרא בשם "קברות התאוה".

8. במהלך הדו שיח של משה עם הקב"ה, משה אומר לה' שהתפקיד גדול עליו ואין לו כח להתמודדויות הקבועות עם העם. "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי". בתגובה הקב"ה מציע למשה לבחור 70 איש מנכבדי העם אשר תפקידהם יהיה "וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". ואכן משה בוחר לו 70 איש. זהו הבסיס שעליו קם הסנהדרין שהיווה בית משפט גבוה לצדק (הרשות השופטת וכן הרשות המחוקקת)

9. בסוף הפרשה מוזכר המקרה בו מרים (אחות משה) דברה בגנות אשתו של משה (ציפורה בת יתרו המדייני) וכתגובה לדברים אלו לקתה במחלת הצרעת. כשרואה זאת משה הוא מתפלל לרפואת אחותו "אל נא רפא נא לה" שהיא תפילת הבקשה הקצרה ביותר. הטעם לכך הוא, שמשה לא רצה שבני ישראל יחשבו שהוא משקיע יותר ומבקש יותר עבור אחותו, במילים אחרות משה לא מנצל את קשרים (פרוטקציה) אצל הקב"ה.

[בתמונה משמאל: מרים המצורעת מנודה מהמחנה, ג'יימס טיסו, סוף המאה ה-19. התמונה היא נחלת הכלל]

"אמרי אמיר"

1. "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח' , ב') - למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות. במה גדולה הדלקת הנרות מקרבנות הנשיאים? במדרש רבה נאמר על כך: "הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות לעולם קיימין". אך עם זה עדיין קשה להבין, והלא בזמן שבית-המקדש אינו קיים ואין הקרבנות נוהגים הן גם המנורה אינה קיימת? ברם - אומר הרמב"ן - כאן הבטיח לו השם-יתברך לאהרן הכוהן, שעל-ידי בניו החשמונאים יתרחשו ניסים ונפלאות בחנוכה שניה, כאשר ידליקו את המנורה שמונה ימים בפך שמן של יום אחד, ותישאר לדורות מצווה של הדלקת-נרות - נרות החנוכה, שנוהגים אפילו בזמן שבית-המקדש אינו קיים. כלפי הנרות הללו נתכוון המדרש באמרו: "אבל הנרות לעולם קיימין".

2. "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל..." (י"א, ד', ט"ז) - מה למינוי הזקנים, חכמי תורה, סנהדרין הגדולה, אצל הדרישה לאוכל, לבשר? הרי ודאי דברי התורה שיפיצו לא יספקו את תאוותיהם של בני ישראל? ומאידך, וכי לא היה אפשר להגיז שלוים מבלי למנות את הזקנים? היד ה' תקצר?

אלא ללמדנו: אם בשעה גדולה זו של הכנות, ערב הכניסה לארץ, העם דורש בשר, סימן מובהק הוא שמצבו הרוחני לקוי מאוד, שסולם ערכיו חומרני. יש צורך בשינוי מהותי-נפשי. משל למה הדבר דומה? לטיפול שינים. ברפואת שינים קיימים סוגי טיפולים שונים, סתימה זמנית, סתימה קבועה וטיפול שורש. כברפואת הגוף הפרטי כך גם ברפואת הכלל - התיקון לליקוי רוחני פנימי אינו רק בסיפוק של הדרישה לבשר. סיפוק הבשר באורח זמני הוא פתרון דוגמת סתימת שן, פתרון חיצוני בלבד. בנוסף לזה יש צורך בטיפול שורש יסודי, לעסוק בפעולה חינוכית אישית רחבה ועמוקה יותר בציבור לכל רבדיו. פעילות פנימית מעמיקה זו תוכל להתבצע על ידי מינוי שבעים הזקנים והדרכתם בהוראת תורה וכל מידה נכונה, שתהא מקור ברכה והשפעה לציבור הרחב. (הרב נריה זצ"ל; ראו תמונה משמאל).

[בתמונה: משה צבי נריה, תמונה מנובמבר 1969. התמונה היא נחלת הכלל]