[התמונה המקורית היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]
[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.
* * *
באחד האתרים בהם משתתפים מרחבי עולם מנהלים שיח בענייני דיומא באמצעות שאלות ותשובות, נשאלה השאלה הבאה: "האם כיפת -ברזל היא דבר רע מפני שהיא קובעת נורמה לישראלים להמשיך לחיות תחת מתקפות רקטות? אם לישראל לא הייתה כיפת ברזל, היא הייתה מחריבה את החמאס" (תרגום):
“Is the iron dome a bad thing because it sets a norm for Israelis to live under rocket fire? If Israel didn't have it, it would destroy Hamas”.
אז קודם כל, אנחנו אסירי תודה לכיפת-ברזל, המיירטת את מרבית הטילים והרקטות, המשוגרים מרצועת עזה על ישראל, עד שכלל לא עולה בדעתנו לבחון שאלה כזאת, העולה דווקא מצידו של צופה חיצוני. ובכול זאת.
ללא ספק, היתרון הבולט של כיפת ברזל הוא, שהיא מיירטת את מרבית הרקטות המשוגרות ליישובינו; ובכך, מפחיתה באופן משמעותי את נזק הפוטנציאלי של הרס ופגיעות בנפש הקיים בהם. אך היא אינה מפחיתה במאומה את הצורך להיכנס למשטר כוננות, להגיע למקום מסתור תוך שניות, ולא מפחיתה מסף החרדה והאי וודאות של כול מי שחי שנים תחת איום ה"צבע- אדום".
חייבים להזכיר נשכחות, כיצד לפני 15 שנה שכנעו את הציבור שההתנתקות מהרצועה תגביר את ביטחון האזרחים, כפי שחיים רמון ומתן וילנאי אמרו בקולם "ואם הם רק יעזו- אז נכנס בהם בכול הכוח". המציאות היא כמובן שונה- הם העזו, ישראל לא הגיבה, העדיפה ליישם טקטיקה של "הכלה" ו "איפוק זה כוח", והתוצאה היא 15 שנים של חיים תחת טרור עזתי בלתי סביר, בלתי נתפס כאשר המעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון מפקירה מאות אלפי תושביה לחיות תחת איום טרור כזה.
.
אחד ההסברים לתופעה האנומלית הזו הוא הטיעון הנשמע בימים אלה בקול רם למדי כי הייתה זו מדיניות מכוונת של ממשלות ישראל לשמר את המצב בו רצועת עזה היא למעשה ישות מדינית עצמאית נפרדת מהרשות הפלסטינאית, באופן שאינו מאפשר לנהל משא ומתן עם שתי ישויות פלסטיניות שונות. כך נוצר מצב בו עצם קיומו של ארגון האחים המוסלמים ברצועה הוא כלי (עלה תאנה) בידי ממשלת ישראל לזרוע פיצול מתמשך במחנה הפלסטיני; ולהימנע מהמשך ניהול המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית, שגם לה יש סיבות טובות להימנע ממשא ומתן.
זה ההסבר הסביר לתופעה שישראל מעולם לא ניסתה ממש, מלבד מבצעים ספורדיים קצרי טווח, לממש את עליונותה הצבאית, כדי לשים סוף לאנומליה של החזקת מאות אלפי אזרחי המדינה כבני ערובה לאסטרטגיה זו. כיפת ברזל היא זו המאפשרת בעצם קיומה, להמשיך לנהל את האסטרטגיה הזו שאמנם יש בה מישום איום, אך היקף הרס וכמות הנפגעים בגוף- היא שולית באופן יחסי לנזק הפוטנציאלי.. שאלמלי כן, הייתה ישראל נדרשת לחסל את החמאס כבר מזמן!
יוצא אפוא, שכיפת ברזל חוסכת בחיי הישראלים, אך גם מרגילה אותם לחיות תחת איום הטרור העזתי כתופעת טבע בלתי נמנעת תקופה כול כל ממושכת; היא מאפשרת לממשלה להמשיך ולכפות פיצול בקרב הפלסטינים; אך גם משמרת את הנהגת החמאס מפני הכחדה; ומאפשרת לה להתל בנו כתוצאה מכך!
[הכרזה: 'ייצור ידע']
זה מפתיע? ממש לא!
זה ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה; שהוא בעצם ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת: זהו מושג אשר חוקר הביטחון הלאומי האמריקני, אדוארד לוטוואק (Luttwak), כותב עליו בספרו אסטרטגיה של מלחמה ושלום (The Logic of War and Peace). לוטוואק (2002, ע' 35) טוען כי בתחום האסטרטגיה כולה, לא יתכן כי דרך פעולה מסוימת תימשך עד אין סוף. תמיד תהיה קיימת נטייה שהפעולה תהפוך להיפוכה, אלא אם כן יתבטל ההיגיון האסטרטגי כולו בשל שינוי הנסיבות (למשל, בשל הכרעה).
ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה מעוות כל פעולה הגיונית, וגורם שוב ושוב להיפוך של הפכים (לוטוואק, 2002, ע' 84). הוא יקבע את תוצאות העימות בין אם הצדדים יפנימו אותו וינצלו אותו, ובין אם לאו (שם, ע' 34)...
[להרחבה בנושא: 'ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, לחצו כאן]
[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, לחצו כאן]
מלחמת לבנון השניה היא דוגמא למאבק נגד טרוריסטים כאשר ישראל סופגת ירי מסיבי של טילים ללא הגנה. מחוסר ברירה ישראל נגררה לפעילות קרקעית – לא בכל הכוח – אך גרמה לסיום המלחמה עם הרגשה של החמצה. ההיסוס לפעולה קרקעית בתחילת המערכה והגבלת הכוח הקרקעי ואי השגת הכרעה יצרה רושם של כישלון. במשך הזמן נוכחו לדעת שהפעולה יצרה הרתעה לטווח ארוך. המלחמה בין אזרביז'אן וארמניה מראה שהיום, כאשר יש שליטה אוירית, ניתן לבצע פעולה קרקעית ללא אבידות על ידי שימוש רחב עם רחפנים ומל"טים. הבעייה שצה"ל כמו כל צבא מימסדי הוא סופר שמרן. חייל שמיועד להפעלת רחפנים עובר אימון של דוקטרינה מימי הפלמ"ח. שנה וחצי זוחל על קוצים ועושה מסעות ארוכים כדי שיוכל להגיע מתל אביב עד גבול עזה בהתגנבות יחידים. זמן זה נגרע מהאימון שלו בהפעלת רחפנים או מל"טים. אני עשיתי טירונות ב 1958 ואז עדיין היו לנו פגיונות על הרובים. מאז השימוש היחידי של הפגיונות היה להטיל על הטירון שמירה נוספת עם נמצאה נקודת חלודה על הפגיון. גדעון שניר צודק, אין מוצא מהמצב הנוכחי ללא פעולה קרקעית. אך צריך לחשוב מחוץ לקופסא. אולי היום עם טכנולוגיה חדשנית – בחסות שליטה אווירית מוחלטת- אפשר יהיה לבצע פעולה עם מינימום אבדות ואפילו ללא פגיעה באזרחים תמימים.