[בתמונה: חיילים אמריקנים באפגניסטן. התמונה היא צילום מסך]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

לפעמים נמאס לארה"ב נמאס להיות השוטר של העולם, זו שכולם נזעקים לדרוש את התערבותה בסכסוכים מדממים אי שם, או לרדוף אחר ארגוני טרור ולהענישם; ולאחר שטובי בניה מקיזים את דמם, עוד קמים עליה "שוחרי שלום" צדקניים, בקריאות להעמדה לדין בשל פשעי מלחמה.

על כן היא מנסה - לא תמיד בהצלחה - להשיב הביתה את כוחותיה הצבאיים, הפזורים היום בעיקר במזרח התיכון כמו בעירק ובסוריה. עכשיו, המשימה הגדולה ביותר שלה היא הנסיגה מאפגניסטן. לאחריה, היא מתכוונת להסתפק בהטפה למען שיווין וזכויות אדם.

[בתמונה: חיילים אמריקנים באפגניסטן. התמונה היא צילום מסך]

בעקבות פיגועי הטרור ב- 11 ספטמבר 2001, אסרה ארה"ב (בסיוע כוחות נאט"ו) מלחמה על אפגניסטן שהואשמה במתן חסות וסיוע לארגון הטרור האיסלמי אל-קאעידה, במסגרתה כבשה את אפגניסטן והפילה את שלטון הטאליבן שעבר למלחמת גרילה נגד הכובש התורן של אפגניסטן. המלחמה הסתיימה  ב-28  דצמ' 2014 כשהיא מותירה אחריה למעלה 2400 הרוגים ויותר מ 15 אלף פצועים לארה"ב לבדה. יחד עם זאת, הטאליבן (ה"תלמידים" בשפת פשטן), ארגון טרור מוסלמי סוני שהשליט באפגניסטן משטר הלכה איסלאמי נוקשה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ממשיך לשרוד ומאיים על השלטון האפגני המרכזי, שאלמלי התמיכה האמריקנית, ספק אם מסוגל להתמודד עם כוחות הטאליבן הנעזרים בתמיכתה של פקיסטן השכנה.

המעורבות הצבאית האמריקאית באפגניסטן היא הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקאית המודרנית. יותר ממלחמת העולם השנייה, מלחמת ווייטנאם, הפלישה לעיראק והמלחמה נגד דאע"ש. מלחמות אלה גרמו לאבדות כבדות: עיראק 5,000 הרוגים; וייטנאם 58,000 הרוגים - ולמשקעים חברתיים קשים מאד בארה"ב.

נאמן להבטחות הבחירות שלו, כשהוא מואס בהשקעות עתק שבוזבזו לריק בתחזוקת אפגניסטן, החליט דונלד טראמפ להוציא את הכוחות הצבאיים ולהשאיר לממשל האפגני ויריבו הטאליבן להתמודד בעצמם על עתידה של המדינה.

בתיווכה של ארה"ב, נחתם הסכם שלום משולש (פב'  2020), לפיו פינוי הכוחות הזרים יעשה בהדרגה תוך שנה וחצי, באופן שיאפשר לכוחות המקומיים לנהל משא ומתן על עיצוב פני המדינה. אך בהיעדר מוכנות אמיתית לשלום, או מפת דרכים מוסכמת, המשא ומתן מקרטע בעוד הטליבן המיליטנטי מרחיב את שליטתו בעיקר באזורי הכפר.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 905513 לאתר Pixabay].

[בתמונה: חיילים אמריקנים באפגניסטן. התמונה היא צילום מסך]

תקריות אש אלימות מתרחשות לבקרים, שמעטים בלבד מגיעים לידיעת התקשורת העולמית. כך למשל הופצצה ב- 8 במאי קבוצת תלמידות באחת השכונות בקאבול, בה נהרגו כ- 80 ונפצעו 150. שבוע לאחר מכן, בעיצומה של הפסקת אש לרגל חג עיד אל-פיטר, הרגה פצצה נוספת 12 מתפללים ואת האימאם במסגד בקאבול. עובדי ציבור רבים, פעילים חברתיים, עיתונאים - ובמיוחד נשים - נרצחים מדי יום, וקיים חשש סביר לשובה של מלחמת האזרחים העקובה מדם זו שהביאה את הטאליבן לשלטון לאחר הנסיגה הסובייטית ב -1989. לטאליבן סיכוי רב לניצחון גם הפעם.

בניסיון להיפרד מאפגניסטן כשזו שלמה ומסודרת, חודשים ספורים ממועד הנסיגה האחרון, פועלת  ארה"ב נואשות לחדש את השיחות המשולשות עם קאבול והטאליבן בוועידת שלום, ולעודד משקיעים  זרים המהססים להגיע לקאבול עקב ההידרדרות הביטחונית, ומשבר הכלכלי הצפוי בעקבות השלמת הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן.  

[בתמונה: הטליבאן - בדרך לניצחון... התמונה היא צילום מסך]

תובנות

המודל הזה של השתלטות צבאית זרה על מדינה אחרת מסיבות כאלה ואחרות, אפילו מתוך כוונות טובות כמו התערבות בסכסוך מקומי, או פעילות עונשין נגד ארגוני טרור בין לאומיים, מסתכם במקרים רבים לרעתו של הכובש, גם אם קיימת הצדקה, הסכמה ותמיכה בינלאומית לפעולה זו. כך קרה לצרפת בהודו- סין, לאמריקנים בווייטנאם וקוריאה, וקרוב לוודאי גם בעירק, ועתה, בדומה לקודמיהם הרוסים גם באפגניסטן, וכן- כך קרה גם לישראל בלבנון ורצועת עזה (בעיקר בשל היעדר תמיכה מספקת מצד כוחות מקומיים, והתנגדות  מבית בשל חוסר תכלית וריבוי  נפגעים).

במקרה של אפגניסטן, עם הכישלון הצפוי של שיחות השלום בין ממשל קבול והטליבן, והניצחון הצפוי של הטאליבן, החשש הוא שהמדינה השסועה הזו תיסוג שנים לאחור, ויסגיר אותה לשלטון דתי מוסלמי דיקטטורי קיצוני. המודל של התערבות כוחות מערביים במשטרים מוסלמיים במזרח התיכון הוא בעייתי עוד יותר. בעידן "התנגשות בין ציוויליזציות", כאשר האיסלם הדתי מהדק את אחיזתו האלימה בחברה האזרחית, כפי  ISSI, הטליבן, אל- קאעידה, ארגונים רדיקלים אחרים כמו האחים המוסלמים, הג'יהאד המוסלמי, בוקו –חראם  באפריקה, החמאס, חיזבאללה, משמרות המהפכה האירניים ודומיהם, צריכים להיות מקור לדאגה למדינות המערב, כי לפעילותם של ארגונים אלה קיים פוטנציאל זליגה בסגנון  9 /11 לארצות המערב, ברוח הדוקטרינה של הג'יהאד האיסלמי האוניברסלי.

במיוחד, כאשר ניכר שהמערב התעייף מהמאמץ העקר - להביא לדמוקרטיזציה של המזרח וההתערבות הכושלת בסכסוכים  אתניים  ודתיים לא להם - והוא מתבצר מאחורי חומות ערכי תרבותו; ומשם, נוזף מדי פעם באחרים בגין הפרת זכויות-אדם האולטימטיביות המקובלות במערב. הרפיון או הזלזול של מדינות המערב בחומרתו של המאבק "הציוויליזציוני" הזה, מתבטא גם בנכונות לקלוט נחילי מהגרים, גם כאשר חזון הרב תרבותיות מתנפץ נוכח היעדר כול סימן מצד המהגרים להיטמע בתרבות המערב, הנראה יותר ככוונה להשלטת אוטונומיה אם לא השריעה. המערב, החי את הרגע, מוכן להעביר את הבעיה לכתפי דורות הבאים, עם צעידה עיוורת לכיוון של מלחמת אזרחים, והפעם - על אדמתם.

[להרחבת המושג: 'רב תרבותיות', לחצו כאן]

[בתמונה: הכנסת אורחים שתעלה ביוקר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Robfoto לאתר Pixabay]

ניצנים של שינוי: דנמרק מתעוררת

יחד עם זאת- אנו עדים בימים אלה ממש לשינוי מסוים כאשר דנמרק הקטנה מתעוררת מחלום הבלהות, כמדינה הראשונה באירופה שאישרה חוק המאפשר לה להתחיל להחזיר פליטים מסוריה, ע"י ביטול אישורי התושבות בטענה כי דמשק ואזורים סמוכים לה – הם בטוחים. והמסרבים נשלחים למחנות גירוש. נכון לעכשיו האיחוד האירופאי מפגין זעזוע נוכח הפרה בוטה של תקנות האיחוד בתחום ההגירה - בדומה להונגריה למשל - אך יתכן וסדק מתהווה בתפיסת אירופה המערבית בנושא בעל משמעות קיומית לעתידה.

.

מכאן, לאירועי רמדאן 2021 בישראל. המאמץ של החמאס הרדיקלי (שלוחת "האחים המוסלמים") להשתלט על הגדה המערבית, דומה לזה המתחולל באפגניסטן בין ממשל קבול - המייצג איסלם מתון שפניו לעתיד- ובין הטאליבן הנטוע בעבר וכופה את חוקי השריעה על נתיניו. יש להניח שאלמלי מדיניות הפרדה, שישראל נוקטת בה משיקולים אסטרטגיים הייחודיים לה, לא הייתה ישראל פועלת לשימור שלטון החמאס ברצועה כפי שעשתה עד כה במהלך 15 השנים האחרונות. מכאן חשיבותו הרבה של המהלך החשוב שביצע דונלד טראמפ בחיבור ישראל למדינות המפרץ המתונות, המאפשר לבודד במידה מסוימת את הכוחות הרדיקלים, ולעודד את המתונים בעולם המוסלמי.

ברור שלא ניתן ואין מקום להשוות את מצבה של ישראל לזה של אף מדינה מערבית אחרת בעולם, אך יש מקום לעשות חשיבה מחודשת באפקטיביות של אסטרטגיית השימור של החמאס ולחלץ את מאות אלפי  אזרחי הדרום מהחיים הבלתי אפשריים תקופה כול כך ממושכת תחת איום  "צבע אדום.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2015), רב תרבותיות: קריסתה של אשליה, ייצור ידע, 27/1/15.