[תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 12019 לאתר Pixabay]
[לקובץ המאמרים על פרשת פינחס, לחצו כאן]
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
בפרשת פינחס, בפרק כ"ז, מספר המקרא אודות החלפתו של משה והסמכתו של יהושע כיורשו.
החלפתו של משה והכתרת יהושע מופיעה גם בתחילת פרשת וילך בספר דברים, שם מסופר על כך שמשה מעביר את הנהגת העם ליהושע.
בפרשה זו מוזכרות שני מסורות שונות במינויו של יהושע. האופי של המקור השני אודות המינוי של יהושע, עומד בסתירה מוחלטת למקור הראשון, בו נאמר כי יהושע התמנה לתפקידו במעמד פומבי לעיני כל העם. המקור השני מדבר על מינוי פרטי וחשאי שרק יהושע, משה והאל נוכחים בו. לשני הגרסאות הללו נוספת גרסה נוספת של פרשתנו, בה מסופר כי משה ביקש מהאל מנהיג שיבוא תחתיו והאל הציע את יהושע. ההסמכה בפרשתנו של יהושע להנהגה נעשתה בטקס פולחני, משה סמך עליו את ידיו לפני אלעזר הכהן וכל העדה ונתן עליו מהודו, ועל כך הרחבנו במקום אחר[1].
[לקובץ המאמרים על פרשת וילך, לחצו כאן]
[בתמונה: היורש... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
נחזור לפרשתנו. הפסוקים להלן משמשים רקע והקדמה לסיפור הסמכת יהושע: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם: הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן"[2]. על פי האמור, משה מצווה לעלות על הר העברים כדי שיוכל להביט על הארץ המובטחת, שבגלל חטאו לא יזכה להיכנס בשעריה. במילים אחרות הוראה זו שניתנה למשה באה לרמוז ששעתו הגיעה, שעה שהאל מעטר אותה בשני מוטיבים. האחד – הוא מזמין את משה לצפות בארץ כנען, שקרובה אליו, ובכך הוא מגשים את ההבטחה להביא את בני ישראל עם משה, לשערי ארץ כנען. והשני – האמירה אודות מותו של משה בסמוך למותו של אהרון אחיו, מראה כי הם אינם בני אלמוות, ודינם ללכת בדרך כל בשר לבית עולמם.
בעקבות זאת, מבקש משה בהמשך הדברים, שה' ימנה אדם ראוי שיחליף אותו: " יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה, אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה"[3].
משה משתמש במושג הייחודי אלהי הרוחות לכל בשר, שהוא תואר של האל. תואר זה מופיע בשתי פרשיות בספר במדבר. אצלנו ובפרשת קורח:" וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, אֵל, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר: הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף"[4]. משמעותו המילולית היא – האל של הנשמות בכל גוף, ובלשון מובנת יותר – האל של הבריות[5]. מטבע הדברים שביטוי חריג מופיע בשני מקומות, בדרך כלל ניתן להקיש ביניהם אודות משמעותו, אולם כאן אין אפשרות פרשנית שכזו היות והמדובר בשני מקרים שאין בהם מכנה משותף כלל.
בפרשת קורח, הביטוי אל אלוהי הרוחות, כוונתו שהאל נותן באדם את רוחו בעת לידתו ונוטל אותה ממנו במותו. רעיון שכזה אנו מוצאים בספרי הנבואה כדלקמן:" כֹּה-אָמַר הָאֵל יְהוָה, בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ, וְצֶאֱצָאֶיהָ; נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" , " מַשָּׂא דְבַר-יְהוָה, עַל-יִשְׂרָאֵל: נְאֻם-יְהוָה, נֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וְיֹצֵר רוּחַ-אָדָם, בְּקִרְבּוֹ"[6]. לשון אחר, משה ואהרון מתכוונים לומר בביטוי זה בפרשת קורח כי היות וה', נותן חיים לכל אדם וקובע גם את זמן מותו, אין צורך שזעמו בגלל המרד של קורח יגרום למותם של לא מעורבים בו. יתכן שהשימוש בביטוי זה בפרשתנו, היא העובדה שקודם לכן ביקש משה מהאל כי ימנה אדם ראוי כמחליפו, איש אשר רוח בו. המשותף במושג אל אלוהי הרוחות בשני מקומות אלה, הוא כנראה זה – פנייה לאל בתואר מיוחד ונשגב.
[להרחבה על פרשת קורח, לחצו כאן]
משה ממשיך בתיאור מחליפו, במילים אלו:" אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם"[7]. המדובר בביטוי שמציין את מנהיגותו הצבאית של יהושע, כפי שאנו גם מוצאים בספר שמואל: "...וַיֵּצֵא וַיָּבֹא, לִפְנֵי הָעָם", "וְכָל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, אֹהֵב אֶת-דָּוִד: כִּי-הוּא יוֹצֵא וָבָא, לִפְנֵיהֶם"[8]. היות והמדובר בביטוי מיוחד, חז"ל דרשו אותו באופן הבא:" לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות והם באים לבסוף"[9], כלומר, מנהיג העם לאחר משה חייב להיות בעל יכולות של הנהגה צבאית, שתמציתה שהוא יעמוד בראש הגייסות.
ולבסוף, משה דורש כי מחליפו יהיה: "איש אשר רוח בו"[10]. ביטוי זה יכול להתפרש במספר מובנים. האחד – רוח של חכמה, לפי האמור בספר דברים: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה..."[11].
השני – רוח של נבואה. פירוש זה נסמך על המקרה של הזקנים שבקבלם מרוחו של משה החלו להתנבא: "וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ"[12], אולם פרשנות זו בעייתית היות ויהושע לא היה נביא. קודם הסמכתו למנהיג הוא שימש כשר הצבא :" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק"[13], ובמקביל הוא נשא במשרה של משרתו של משה:" וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו..."[14].
השלישי – איש שיש בו חכמה וכשרון, בדומה על מה שנאמר על בצלאל:" וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה."[15]. אם הכוונה כאן לכשרון טבעי, אזי לגבי יהושע הוא מתקשר ומתייחס לא לחכמה שלמד, אלא לכשרון הטבעי שלו כמנהיג וכמצביא בשדה הקרב.
הרביעי – המילה רוח יכולה להיות מילה נרדפת לאומץ, כפי שנאמר בספר יהושע:" וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה, וְכָל-מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל-הַיָּם, אֵת אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת-מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַד-עברנו (עָבְרָם); וַיִּמַּס לְבָבָם, וְלֹא-הָיָה בָם עוֹד רוּחַ, מִפְּנֵי, בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל."[16]. יהושע אכן גילה אומץ לב בשדה הקרב במלחמתו כנגד עמלק, וגם כשעמד יחד עם כלב בן יפונה, כנגד עשרת המרגלים וכנגד כל העם שהאמינו להם. יתכן שדווקא שני הפירושים האחרונים הם ההולמים ביותר את דרישתו של משה ממחליפו, וקשה להכריע איזה מהם נכון יותר.
אחרית דבר
בפרשת פינחס, בפרק כ"ז, מסופר כי משה כמנהיג העם אמור לסיים את תפקידו. כאשר משה שומע זאת, הוא מבקש מהאל כי למחליפו יהיו מספר תכונות מפתח, שיכול לעמוד בהנהגת העם מהפן האזרחי והצבאי גם יחד. לאחר שמשה נוקב בדרישותיו, האל נוקב בשמו של יהושע כמחליפו של משה...
יהושע ניחן על פי המספר המקראי בסל הדרישות למנהיג בעת הזאת, ובעיקר בהיותו מצביא, היות והוא אמור להכניס את בני ישראל לארץ כנען, תוך לחימה כנגד שבעת העמים השוכנים בה. יהושע הוא מצביא עם כשרון טבעי לכך, ובעל אומץ אישי מוכח. אשר על כן בחירתו לא נתקלת בהתנגדותו של משה, שסומך את ידיו על יהושע מחליפו כסימן של החלפת הסמכות ממנו אל יהושע בכל המישורים.
[לקובץ המאמרים על פרשת פינחס, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
[1] אבי הראל, מינוי יהושע ליורשו של משה, ייצור ידע, ספטמבר 2018.
[2] במדבר, פרק כ"ז, פסוקים: י"ב – י"ד.
[3] שם, פסוקים: ט"ז – י"ז.
[4] שם, פרק ט"ז, פסוק כ"ב.
[5] עולם התנ"ך, במדבר, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1977, עמודים: 169 – 170.
[6] ישעיה, פרק מ"ב, פסוק ה' ; זכריה, פרק י"ב, פסוק א', בהתאמה.
[7] במדבר, פרק כ"ז, פסוק י"ז.
[8] שמואל א', פרק י"ח, פסוק י"ג, ופסוק ט"ז בהתאמה.
[9] ספרי, במדבר, קל"ט.
[10] במדבר, פרק כ"ז, פסוק י"ח.
[11] דברים, פרק ל"ד, פסוק ט'.
[12] במדבר, פרק י"א, פסוק י"ז.
[13] שמות, פרק י"ז, פסוק ט'.
[14] במדבר, פרק י"א ,פסוק כ"ח.
[15] שמות, פרק ל"ה ,פסוק ל"א.
[16] יהושע, פרק ה', פסוק א'.
פרשת פינחס עוסקת בדמותו של פינחס, במפקד נוסף בערבות מואב, בחלוקת הארץ בגורל, בחוק הירושה של בנות צלופחד, בסמיכתו של יהושע למנהיג, ובסוגי קרבנות שונים.
