הצג פוסט

[בתמונה: היה זה וינסטון צ'רצ'יל כשר המושבות, שחתם על 'הספר הלבןם' הראשון, שסימן את תחילת התנערות בריטניה מהצהרת בלפור... מקור התמונה: AP והיא נחלת הכלל]

עודכן ב- 3 ביולי 2024

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

‏הפעם באירועים של יולי לפני: 

• פרסום 'הספר הלבן' הראשון;
• 'מבצע יונתן' ('מבצע אנטבה') לחילוץ בני ערובה;

1.7.1922 פורסם 'הספר הלבן' הראשון

הספר הלבן הראשן פורסם על ידי על ידי ווינסטון צ'רצ'יל שהיה שר המושבות הבריטי. הספר הלבן (White Paper)  הראשון שפורסם הודיע על כוונת הבריטים לקיים את התחייבויותיהם להקמת בית לאומי יהודי בא"י כיהודים היושבים בארץ בזכות ולא בחסד.

אולם יחד עם זאת, וכדי להפיג את המתיחות בין הערבים והיהודים, העניק 'הספר הלבן' פרשנות מצומצמת יחסית למחויבות הבריטית כלפי היהודים (בהצהרת בלפור); בכך, שבריטניה הודיעה כי היא מכירה גם בזכויותיהם של הערבים; ותדאג, שלא כל א"י תיהפך לבית לאומי ליהודים, אלא רק חלק ממנה. הוחלט כי עבר הירדן המזרחי - שהיה עד עתה חלק מהמנדט הבריטי בא"י לא ייכלל בתחומו של הבית הלאומי. בנוסף, הוגבלה כמות אישורי הכניסה לארץ, על מנת לא לפגוע בפרנסת הערבים. הספר הלבן הראשון - שבעקבותיו הופיעו עוד ספרים לבנים - היה תחילת נסיגת הבריטים מהתחייבויותיהם ליהודים והטיית עמדתה לכיוון הפרו ערבי.

[בתמונה: הבריטים נסוגים מהצהרת בלפור... תמונה זו היא נחלת הכלל]

4.7.1934 - נפטר חיים נחמן ביאליק המשורר הלאומי של מדינת ישראל

חיים נחמן ביאליק ביאליק נולד באוקראינה ובגיל שבע התייתם מאביו ונשלח אל סבו, שם למד בחדר ובגיל צעיר פרסם את שירו "אל הציפור". בגיל שבע-עשרה נסע ביאליק לישיבת וולוז'ין שברוסיה. הוא השקיע עצמו בלימוד התלמוד אך הושפע מרעיונות ההשכלה והציונות שרווחו אז בעולם היהודי.

לאחר שהחליט לעזוב את הישיבה, נסע לאודסה, שם התגורר זמן מועט אך חזר לשם לאחר שמונה שנים וגר שם כ- 20 שנה. באודסה יסד ביאליק הוצאת ספרים, כתב שירים, ספורים ואגדות. עקב בקיאותו הרבה בתלמוד ובאוצר הספרות היהודית ערך גם את ספר ההגדה (יחד עם רבניצקי) וכתב משלים רבים.

[בתמונה משמאל: חיים נחמן ביאליק. הקובץ הועלה לויקיפדיה על ידי אברהם סוסקין, אוסף התצלומים הלאומי, והוא נחלת הכלל]

בשנת 1924 עבר ביאליק לגור דרך קבע בארץ ישראל ובנה את ביתו בתל-אביב, תוך שהוא תורם להפיכתה למרכז תרבותי וספרותי. עקב זיקתו למסורת ולדת הנהיג ביאליק בבית "אהל שם" את מסורת "עונג שבת" - מפגשי תרבות של אמנים וסופרים שהפכו למסורת בעיר תל אביב (עד לפני כמה שנים). ביאליק מת בווינה ב- כ"א בתמוז תרצ"ד (1934) לאחר ניתוח שנכשל. בהלוויתו השתתף כמעט כל הישוב היהודי בארץ שלווהו מביתו ברחוב הנקרא על שמו, עד בית העלמין שברחוב טרומפלדור בתל אביב. על שמו רחובות רבים בערי ישראל.

[בתמונה: בית בו התגורר ביאליק באודסה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי תСергій Криниця (Haidamac). קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בשבת, יט' סיון, נפרד ביאליק לפני צאתו לחו"ל, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם", וכך הוא. אמר:

מתוך האתר http://benyehuda.org/bialik/lastwords.html:

"הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "אשר קרך בדרך" ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים". כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.

הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש והיה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מליונים" המרמים התנדפו כעשן.

סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר.

ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה...?

והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל-אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."

(לחשוב שכל זה נאמר לפני עשרות שנים, ??!! (ולא בעיתונות העכשווית וכנאמר "מה שהיה הוא שיהיה"...)

[לאוסף המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, לחצו כאן]

4.7.1976 'מבצע יונתן' ('מבצע אנטבה') לחילוץ בני ערובה

מטוס אייר פרנס ובו 268 נוסעים שהיה בדרכו מפריז לישראל, נחטף ב- 26 ביוני על ידי 4 טרוריסטים ערבים מארגונו של וודיע חדאד וכן שני גרמניים שעלו למטוס לאחר חניית ביניים באתונה. המטוס הונחת על ידי החוטפים באוגנדה, שם זכו לשיתוף פעולה מלא מצד האוגנדים ומנהיגם אידי אמין (שקיבל את כל הכשרתו הצבאית בישראל). לאחר הנחיתה הפרידו החוטפים בין הנוסעים היהודים והישראלים (106) ושיחררו את הנוסעים הזרים, כשאנשי צוות המטוס גילו אחריות ומנהיגות ונשארו עם החטופים. החוטפים הציגו אולטימאטום, שבו דרשו בתוך 48 שעות לשחרר את חבריהם המחבלים הכלואים בישראל ובמדינות אחרות בעולם.

[תמונתו של אידי אמין משמאל באדיבות אתר המרכז למורשת המודיעין]

ישראל הודיעה על נכונותה לנהל משא ומתן עם המחבלים לשחרור בני הערובה ובמקביל החל איסוף מידע על מנת לבצע פעולה צבאית. תכנון המבצע הוטל על יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל אשר במהירות ארגן את אנשיו והציג את תוכנית החילוץ בפני הדרג הצבאי והאזרחי. את האור הירוק למבצע החילוץ, נתנה הממשלה רק לאחר שהכוח היה כבר בטיסה מעל אתיופיה, בדרכו אל היעד. הכוח שנחת באנטבה היה מורכב ממספר כוחות בפקודו של תת אלוף דן שומרון: כוח בפיקודו של אל"מ מתן וילנאי השתלט על שדה התעופה, כוח בפיקודו של סא"ל יוני נתניהו ז"ל מפקד סיירת מטכ"ל, חיסל את המחבלים בטרמינל ופינה את בני הערובה למטוס הפינוי. הגישה לטרמינל הישן בו היו בני הערובה נעשתה על יד מכונית מרצדס שחורה אשר נתנה את הרושם לחיילים האוגנדים שהנשיא אידי אמין הגיע. בצורה זו הרוויחו הכוחות זמן יקר והתקרבו מאד לטרמינל. כוח בפיקודו של אל"מ אורי שגיא טיהר את מסלול ההמראה עבור מטוס החטופים, כוח בפיקודו של רס"ן שאול מופז (לימים הרמטכ"ל ושר הביטחון) טיהר את סביבת הטרמינל מחיילים אוגנדים

בפעולה נהרג מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו מאש שנורתה אליו ממגדל השמירה ואשר בזמן התרגולים היה חשש ממגדל זה. בנוסף נפצע קשה חייל הסיירת וכן נהרגו שלושה מבני הערובה. הנוסעת דורה בלוך אשר נלקחה יומיים קודם לכן לבית החולים בקמפלה בירת אוגנדה נרצחה בפקודתו של אידי אמין לאחר הפעולה. שם הקוד המקורי של המבצע היה "כדור הרעם" ואשר שונה ל"מבצע יונתן" על שמו של יוני נתניהו. כמו כל פרשה, גם בנושא זה התעורר לאחר שנים ויכוח על חלקו של יוני במבצע בין סגנו של יוני, מוקי בצר לבין משפחת נתניהו. הפעולה ארכה 51 דקות, והיוותה מכה רצינית לטרור הבינלאומי. מבצע "אנטבה" העלה את קרנו של צה"ל, שימש כמקור השראה לכתיבת ספרים והפקת סרטים, והפך לפרק לימודי ועיוני באקדמיות צבאיות בכל העולם.

[בתמונה: לוחמי צה"ל עם שובם ממבצע אנטבה. התמונה: דובר צה"ל]

4.7.1946 הפוגרום ביהודי העיר הפולנית בקילצ'ה

באדיבות האתר של מכללת ספיר – שער הנגב

פוגרום שהתרחש בעיר קילצ'ה בפולין ב-4 ביולי 1946. לקילצ'ה חזרו כמאתיים ניצולי שואה יהודים שחיו בה בעבר. רובם התרכזו בבניין אחד . ערב הפוגרום נפוצו שמועות, שיהודים חוטפים ילדים נוצרים על מנת להשתמש בדם שלהם לצרכי פולחן. הסיפור האמיתי: ילד בן 9 עזב את העיר על מנת לבקר חברים בכפר הסמוך, אך לא הודיע על כך להוריו. החיפושים אחריו נמשכו יומיים. כאשר הוא חזר, על מנת למנוע את כעס הוריו, הוא סיפר שאדם מקילצ'ה נעל אותו במשך יומיים במרתף ביתו. הורי הילד מיד הגישו תלונה במשטרה שיהודי חטף את ילדם.

מכאן התגלגלו השמועות במהירות, שיהודים חוטפים ורוצחים ילדים פולנים. מיד החלו הפגנות אנטישמיות מחוץ למבנה בו שכנו היהודים ושוטרים פרצו לתוכו והחלו לירות ביהודים לכל עבר תוך ביזת דירותיהם. היהודים שנמלטו מהבניין הותקפו ברחוב על ידי ההמון המוסת. נהרגו למעלה מ-40 יהודים בידי המון משולהב, וכ-80 נפצעו.

פוגרום קילצ'ה הוא דוגמא ליחס לו זכו יהודים ששבו לבתיהם בפולין. לפוגרום הייתה השפעה טראומתית על היהודים שרצו לחזור לבתיהם. אחת התוצאות הקשות הייתה מנוסה אדירה של כמאה אלף איש שיצאו מפולין והצטרפו לתנועת הבריחה שהפכה כעת תנועה המונית. רובם הגיעו למרכזי העקורים בגרמניה ובאוסטריה. הפוגרום הדגיש את התובנה שפולין אינה יכולה לשמש בית ליהודים.

[בתמונה: האנדרטה החדשה על קבר 42 הנרצחים. כל שהיה ידוע על אחד הקורבנות (האחרון ברשימה) הוא המספר שנתנו לו הנאצים – "B-2969 אושוויץ"... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי יאיר ליברמן. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

10.7.1882 - תחילת עלייתה לארץ של תנועת ביל"ו

את התנועה הקים ישראל בלקינד (דודו של נעמן בלקינד חבר מחתרת ניל"י אשר נתלה בדמשק על ידי התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה, יחד עם יוסף לישנסקי; ראו תמונה משמאל). לאחר פרעות "סופות בנגב" שבוצעו ביהודים ברחבי רוסיה, כינס בלקינד בביתו (ב-א' שבט תרמ"ב (1882) קבוצה של יהודים צעירים משכילים וביחד הם הקימו את הקבוצה המאורגנת הראשונה ששמה לה מטרה לקדם את ההתיישבות בארץ ישראל.

[בתמונה משמאל: ישראל בלקינד. התמונה היא נחלת הכלל]

במקור נקראה התנועה דאבי"ו ראשי תבות לפסוק מספר שמות (פרק י"ד פסוק ט"ו) " דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ ". בלקינד שינה את השם לביל"ו על פי הכתוב בספר ישעיהו (פרק ב' פסוק ה') "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה, בְּאוֹר ה’" הוא הסביר את שינוי השם בכך שמטרת הקבוצה השתנתה "במקום לשכנע אחרים ללכת לארץ ישראל (דַּבֵּר אֶל) החלטנו לעבור לשם בעצמנו (לְכוּ וְנֵלְכָה) ".

עיקרי תקנון התנועה היו: יישוב הארץ, עבודת אדמה, לימוד השימוש בנשק, דיבור עברי ואיסור קניין פרטי במושבות הביל"ויים (רעיון הקומונה אשר לימים התפתח ממנה הקיבוץ). קבוצה ראשונה של ביל"ויים עלתה לארץ בי"ט תמוז תרמ"ב. חבריה חיפשו עבודה, חלקם הוכשרו לעבודה חקלאית במקוה ישראל, וחלקם למדו מלאכה בירושלים.  ביל"ויים אחדים התקבלו על תנאי למושבת הברון, ראשון לציון. לאחר שנתיים עלו ראשוני המתיישבים לאדמות שנרכשו מן הכפר הערבי קטרה והקימו את המושבה גדרה. המתיישבים סבלו מעוני ומקשיים רבים ונתמכו על ידי תנועת "חובבי ציון".

הם סירבו אידיאולוגית להיעזר בתמיכת הברון, שתבע כפיפות לפקידיו. בית הספר שנוסד ב-1896 התנהל על טהרת העברית והקפיד על חינוך דתי. עליית הביל"ויים היתה תחילתה של העלייה הראשונה והם אלו שהיוו את הבסיס הראשוני להתיישבות היהודים בארץ ישראל. למרות שבמבט לאחור היתה תרומת הביל"ויים חשובה, הרי שרק עשרות בודדות של עולים הגיעו לארץ במסגרתה. תנועת הביל"ויים הסתיימה בכישלון, רק מעטים נשארו בארץ והתנועה חדלה להתקיים.

[בתמונה: ביוני 1882 הנהיג בלקינד קבוצה של 14 ביל"ויים שעלו ארצה, מאורע שציין את תחילת העלייה הראשונה. בהתחלה הם עבדו בחקלאות בבית ספר מקווה ישראל, והתגוררו בבית ששכרו במרכז פרדסי יפו. מאוחר יותר עברו לראשון לציון ומשם לגדרה – המושבה הבילויית הראשונה אותה הקימו במו ידיהם... התמונה היא נחלת הכלל]

10.7.1948 תחילת 'מבצע דני

לאחר פתיחת מלחמת השחרור בה' באייר תש"ח סוכם עם המצרים על הפוגה בקרבות. כאשר התקרב מועד ההפוגה תכנן המטכ"ל את אחד המבצעים הגדולים של מלחמת הקוממיות, מבצע "דני". ( על שמו של דני מס מפקד הל"ה שנרצחו בדרכם לעזרת נצורי גוש עציון). היה זה המבצע הגדול ביותר שבוצע עד אז על ידי צה"ל שהוקם מספר שבועות קודם לכן. מטרת המבצע הייתה בשלב הראשון הרחקת הכוחות הערבים  מהשטחים המזרחיים של גוש דן על ידי כיבוש כל שרשרת הכפרים הערביים מראש העין בצפון ועד לערים לוד ורמלה, ובשלב השני כיבוש מובלעת לטרון ורמאללה על מנת לשפר את הנגישות לירושלים ולהשתלט על שדה התעופה.

משימות הכוח היו כיבוש הכפרים רנטייה (היום רינתיה) והכפר הגרמני וילהלמה (היום בני עטרות), הכפרים דיר טאריף (היום בית עריף), קולה (היום גבעת כח) ואום מזרעה (היום העיר אל עד), כאשר גדודים נוספים כובשים את ראש העין ומגדל צדק במסגרת "מבצע בתק" והודפים את הכוחות העירקים שהיו במקום. בהמשך חדרו כוחות צה"ל אל הערים לוד ורמלה וגרשו משם את כוחות הלגיון הירדני. מספר רב של תושבים ערבים ברחו מזרחה והקימו מחנות פליטים הקיימים עד היום באיזור שבין ירושלים וחברון.

[בתמונה: משה דיין במבצע דני... אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

12.7.2006  נחטפו שני חיילי צה"ל אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל ופרצה מלחמת לבנון השנייה

להלן לקוח מתוך ההקדמה לדו"ח וינוגרד (ראו כריכה משמאל) שהוקם לאחר לחץ ציבורי כדי לבדוק את התנהלות הצבא והממשלה במלחמה, המוכנות, תהליכי קבלת ההחלטות ועוד.  לדו"ח המלא, לחצו כאן]

ביום 12 ביולי 2006 , בשעה 9:00 בבוקר, תקפו לוחמי חזבאללה סיור של צה"ל בגבול הצפון, הרגו שלושה, פצעו שניים וחטפו שניים - אודי גולדווסר ואלדד רגב. טנק שהוכנס ללבנון במטרה לסכל את החטיפה עלה על מטען, וארבעה לוחמים בו נהרגו. חייל בכוח החילוץ נהרג אף הוא. סיכום האירוע מבחינת צה"ל היה: שמונה הרוגים, שני פצועים ושני חטופים, וזאת רק זמן קצר אחרי אירוע ליד כרם שלום, בו נחטף החייל גלעד שליט.

[בתמונה משמאל: כריכת כרך א' של דוח וועדת וינוגרד. התמונה היא נחלת הכלל]

בשעה 22:30 באותו לילה, אחרי ישיבה של כשעתיים, החליטה ממשלת ישראל, פה אחד, לצאת למה שהפך למלחמת לבנון השנייה. הממשלה לא רצתה במלחמה, לא התכוונה לצאת אליה, ולא ידעה שהיא יוצאת למלחמה. רק ביום 25 במרץ 2007 החליטה הממשלה לקרוא למערכה הצבאית של קיץ 2006 'מלחמה'. יחד עם זאת, זו הייתה משמעות ההחלטה של 12 ביולי.

במשך 34 ימים, מיום 12 ביולי עד יום 14 באוגוסט 2006 , נמשכה המלחמה. במהלכה הנחיתו כוחות צה"ל (ובמיוחד חיל האוויר) מכות-אש קשות וכואבות על חזבאללה ולבנון, כוחות צה"ל תקפו את מוצבי האויב לאורך הגבול עם לבנון, והתקיימו פשיטות קרקעיות של כוחות צה"ל ומהלך קרקעי נרחב ביומיים האחרונים מדרום לליטני. כל הפעולות בוצעו על פי החלטות הדרג המדיני, בשיתוף מחשבה ופעולה עם הדרג הצבאי - כפי שימצא את ביטויו המפורט בדו"ח זה. במקביל לפעולות צה"ל המטיר חזבאללה אלפי רקטות מסוגים שונים על צפון המדינה. רבים מתושבי הצפון, אלה שלא נטשו את מקומות מגוריהם ונדדו למרכז הארץ ודרומה, ישבו במקלטים ברוב תקופת המלחמה. צה"ל הצליח במידה רבה לגבור על הרקטות מטווח בינוני וארוך, אך לא עלה בידו לצמצם את ירי הרקטות מטווח קצר (הקטיושות).

[בתמונה: חיילים מחטיבת הנח"ל צועדים בחזרה מלבנון לאחר הפסקת האש. ניהול מלחמה שלומיאלי גבתה מחיר יקר... התמונה היא נחלת הכלל]

ב -34 ימי הלחימה נהרגו בישראל מאה שישים וארבעה אנשים, מאה ותשעה עשר מהם היו חיילים וארבעים וחמישה - אזרחים. כמו כן נפצעו רבים. שלושים ושלושה מן הלוחמים נהרגו ביומיים האחרונים, במהלך המבצע הקרקעי. קרוב ל- 4000 רקטות נפלו על הצפון. נזקים כלכליים כבדים נגרמו לישראל. היקף הנזקים והאבידות לחזבאללה מן המלחמה היה כבד מאד. נהרגו מאות מלוחמיו ונפגעו היכולות האסטרטגיות שלו. מרכזו ברובע הדאחיה בביירות נחרב. גם אזרחים למען השלמות אנו מביאים במסגרת פרק זה גם דברים שאמרנו בפרק ההקדמה של הדו"ח החלקי, שנודעת להם משמעות גם לדו"ח זה. לבנוניים רבים נפגעו ונגרמו נזקים כבדים בלבנון. לא ברורה ההשפעה לאורך זמן של המלחמה על מעמדו של חזבאללה בלבנון ובעולם הערבי.בתקופה הראשונה של המלחמה הייתה בישראל תמיכה רחבה בממשלה ובמהלכיה. ככל שעבר הזמן, הלכה והתגברה הביקורת.

יום 9 באוגוסט 2006 אישר הקבינט את המהלך הקרקעי הרחב בדרום לבנון, שהוצג בפניו על ידי צה"ל. ראש הממשלה ושר הביטחון הוסמכו לקבוע אם ומתי מהלך זה יבוצע. המהלך הותנע ביום 11 באוגוסט, פחות מ-12 שעות לפני שהתקבלה במועצת הביטחון החלטה 1701 , שהסדירה הפסקת אש. ב 13- באוגוסט החליטה הממשלה לקבל את החלטת מועצת הביטחון 1701 . ב- 14 באוגוסט בשעה שמונה בבוקר נכנסה הפסקת האש לתוקפה ונשמרה בהקפדה. ראש הממשלה הציג בכנסת את החלטת הממשלה. המלחמה הסתיימה כ- 53 שעות לאחר שנתקבלה החלטה 1701 במועצת הביטחון. החלטה 1701 , והתהליכים שאפשרו אותה, כללו כמה הישגים חשובים לישראל. חזבאללה אינו יושב עוד ממש על הגבול, ויכולתו ליזום פגיעה ישירה בחיילים או ביישובי הצפון פחתה משמעותית. צבא לבנון נערך לאורך הגבול עם ישראל ובדרום לבנון כולה, וכוח רב-לאומי נמצא בדרום לבנון. אין לדעת אם ההחלטה, והתהליכים שהזינו אותה, עשויים להיות פתח להתפתחויות חיוביות נוספות באזור.

יחד עם זאת - מלחמה ממושכת שישראל יזמה, הסתיימה בלי שישראל ניצחה בה מבחינה צבאית. רק בשלב מאוחר העבירה ישראל את המלחמה לשטח האויב. ירי הרקטות על העורף נמשך כל המלחמה, עד הרגע האחרון ממש, והופסק רק בשל הפסקת האש. מרקם החיים באזור, שהיה תחת איום הרקטות, שובש באופן רציני, ומספר גדול של תושבים - כולל מספר קטן, אך משמעותי, של אנשי הרשויות המקומיות, שתפקידם היה לעמוד בפרץ - עזבו את בתיהם. ארגון מעין-צבאי, בן אלפי לוחמים, הצליח לעמוד במשך שבועות ארוכים בפני הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, שנהנה מעליונות אווירית מוחלטת ומיתרונות גדולים בגודל ובטכנולוגיה. היו לכך השלכות מרחיקות לכת בעינינו אנו, כמו גם בעיני אויבינו, שכנינו וידידינו באזור ובעולם. על רקע זה, לא קשה להבין את עוצמתם של גלי המחאה שהתעוררו בעקבות המלחמה.

[בתמונה: בית סמוך לבית החולים רמב"ם בחיפה שנפגע מפגיעת טיל. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי פיוטר פליטר צלם ביה"ח רמב"ם. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

המבקרים והמוחים הונעו על ידי מניעים שונים, מקורות הביקורת שלהם היו שונים, וכך גם תביעותיהם המהותיות. חלק מן המוחים ביקשו את התפטרותם של מי שהם ראו כאחראים העיקריים לתוצאות המלחמה - ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אחרים ביקשו הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. חלקם העלו את שתי התביעות כאחת. חלק התרכזו במחדלי הדרג המדיני הבכיר. אחרים התריעו על כשלי הצבא והלחימה. אחרים התרכזו בליקויי הטיפול בעורף. המבקרים היו חלוקים גם לגבי הביקורת על המלחמה עצמה: חלק מחה על עצם היציאה למלחמה. רבים אחרים בירכו על החלטה לפתוח במלחמה, אך מחו על שלא נוהלה כך שהביאה לניצחון מהיר, ברור ומובהק. חלק סבר כי היה נכון להפסיקה לאחר זמן קצר, אחרים סברו כי היה צריך להמשיך בה עד לניצחון.

הרמטכ"ל דן חלוץ (ראו תמונה משמאל) הכריז כי "ניצחנו בנקודות", אולם אחרי סדרת פגישות עם אלופי צה"ל במילואים, הודיע על עריכת שורה של תחקירים. שר הביטחון עמיר פרץ מינה ועדת בדיקה בראשות הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל.) אמנון ליפקין-שחק לבחון את התנהלות הצבא.

[תמונתו של רב אלוף דן חלוץ באדיבות דובר צה"ל]

ראש הממשלה דבק בדעה כי, בעיקרו של דבר, נוהלה המלחמה כהלכה והניבה תוצאות חיוביות, וביקש לאפשר לממשלה ולצבא לתקן ליקויים שהתגלו, אלא שההליך הפוליטי הרגיל לא הצליח להביא להכרעה. צעדי המחאה של קבוצות שונות, לרבות חיילי מילואים, בתמיכת חלק מחברי הכנסת מהאופוזיציה והקואליציה, הבהירו כי קשה יהיה להמשיך ב"עסקים כרגיל". בנוסף, התגלו סימנים של טראומה חברתית ואבדן אמון בשלטון ואף בצבא. הממשלה הכירה בכך כי חקירה "חיצונית" חייבת להתקיים, והעדיפה הקמת ועדת בדיקה ממשלתית, בראשות שופט, על פני הקמת ועדת חקירה ממלכתית. משהתפטרה ועדת ליפקין-שחק, הוסמכה ועדת הבדיקה הממשלתית לבחון את התנהלות הדרג המדיני והמערכת הביטחונית גם יחד.

[בתמונה: צה"ל מפציץ משגר רקטות. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה מפליקר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

16.7.1995 – נפטר מרדכי גור ("מוטה") הרמטכ"ל העשירי של צה"ל

במלחמת העצמאות שירת מרדכי (מוטה) גור (ראו תמונה משמאל) בחטיבת הנגב ולאחר הקמת המדינה עבר לנח"ל (נוער חלוצי לוחם). בהמשך התנדב לצנחנים שהיו בפיקודו של אריאל (אריק) שרון.

[תמונתו של הרמטכ"ל מוטב גור, משמאל: דובר צה"ל]

בתקופה זו של פעילות הפדאיון (מחבלים) פיקד על מספר רב של פעולות התגמול כשבאחד מהם, בחאן יונס, נפצע וקיבל צל"ש. בזמן מלחמת קדש (מבצע סיני) היה מפקד הגדוד שצנח במיתלה (פעולה שעד היום קיים וויכוח האם היה בה צורך). אגב, זוהי הצניחה הקרבית היחידה שבוצעה אי פעם בישראל ואשר משתתפיה זכו לרקע אדום לכנפי הצניחה. בשנת 1966 קיבל פיקוד על חטיבת המילואים של הצנחנים. במלחמת ששת הימים נלחם עם החטיבה באיזור ירושלים אשרב קרב קשה כבשה את בית הספר לשוטרים ואת גבעת התחמושת ושיחררה את העיר המזרחית, לרבות הר הבית והכותל המערבי. בקרב זה התפרסמה קריאתו המפורסמת "כוחות תלמיד,כאן תלמיד. הר הבית בידינו".(!!!)

בשנת 1969 מונה למפקד פיקוד צפון תפקיד שעשה בשנית גם בשנת 1974. לאחר פרסום מסקנות וועדת אגרנט שבה אולץ הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) לפרוש, מונה לרמטכ"ל. לאחר שהשתחרר הצטרף למפלגת העבודה ונבחר לכנסת. בין תפקידיו היה שר הבריאות וסגן שר הבטחון. במקביל לפעילותו הצבאית והציבורית התפרסם מוטה גור כסופר והידועים בספריו: "הר הבית בידינו" בה תיאר את השתלשלות המלחמה וכן "עזית הכלבה הצנחנית" בה העביר לילדי ישראל מחוויות הצנחנים במטרה להנחיל ציונות, ערכים ומוטיבציה. מוטה היה מוערך על כל גווני הקשת הפוליטית.

[בתמונה: מח"ט הצנחנים במלחמת ששת הימים, מוטה גור (נשען על הקיר שני מלמטה) עם הרב הצבאי גורן ולוחמים. צילום: במחנה, באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון]

27.7.1955 – הופל מטוס אל-על בשמי בולגריה

בתאריך זה הופל מטוס אל על בבולגריה. החקירה הראתה שהמטוס לא התרסק עקב תקלה טכנית אלא הופל במכוון בידי כוחות הביטחון הבולגריים. לחוקרים התברר שהיה כאן למעשה רצח מכוון של 58 אזרחים חפים מפשע בידי הצבא הבולגרי. התברר שהמטוס הופל על ידי שני צמדי מיג 15 של חיל האוויר הבולגרי. בחקירה התברר שטייסי הקרב הבולגריים הורו למטוס האזרחי של "אל על" להמשיך לטוס אל בסיס אויר צבאי מערבית לסופיה. כאשר פנה המטוס לבסיס הצבאי התחילו מטוסי הקרב לירות על המטוס. המטוס התפוצץ באוויר ושרידיו התרסקו על אדמת בולגריה. במטוס היו חמישים ואחת נוסעים ושבעה אנשי צוות. לא היו ניצולים.

לפני שהגיעה וועדת הבדיקה עבדו אלפי חיילים ואיכרים בולגריים על גוף המטוס וסילקו מהמקום את כל הגופות או חלקים מגוף המטוס ואת החפצים האישיים של המתים. הבולגרים עשו הכל כדי לסלק עקבות והוכחות מרשיעות ליירוט המטוס. השלטונות הסבירו זאת כטעות בזיהוי  וטענו שחשבו שמטוס הנוסעים הוא מטוס ביון אמריקאי. במהלך השנים התברר ששניים מטייסי הקרב היו טייסים רוסים והחלו שמועות שונות ובהם שהרוסים חשבו שיש סוכן מוסד במטוס אשר נושא עימו מידע סודי והיות ולא רצו שהסוכן והמידע שבידו יגיע לישראל החליטו להשמיד את המטוס. ישראל פנתה לבית הדין הבינלאומי בהאג. המשפט נמשך מספר שנים. כל משפחה של קורבן האסון קיבלה לבסוף 3000 דולר. קורבנות האסון קבורים בקבר אחים בבית הקברות שבקריית שאול.

[בתמונה: 4X-AKC, Lockheed Constellation L-149 of El Al, probably at Idlewild Airport (JFK). With the kind help of Marvin G. Goldman. מטוס דומה למטוס שהופל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי J M G Gradidge Collection via John Wegg. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

27.7.2005 – החלה תוכנית ההתנתקות החד צדדית מחבל עזה וארבעה יישובים בשומרון

בתאריך זה החל פינוי היישובים מגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות. מטרת תוכנית זאת אשר הובלה על ידי ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון וקבוצת יועצים מקורבים ("פורום החווה"), היתה "לקחת את עתידינו בידינו" לאחר שהגיעו למסקנה ש"אין עם מי לדבר". עד לתוכנית זו ניסו ממשלות ישראל בסיוע הממשל האמריקאי להגיע להבנות עם הרשות הפלשתינאית במסגרת התוכנית  "מפת הדרכים" אשר בשלבים  ולאחר סידרה של צעדים בוני אמון היו מביאים לידי הקמת מדינה פלשתינאית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. ואולם, הרשות הפלשתינאית סירבה ולכן הוגדרה תוכנית ההתנתקות חד צדדית. עיקרי תוכנית זו היו:

עקירת כל הישובים בגוש קטיף ובצפון רצועת עזה וכן ארבעה יישובים בצפון השומרון, יציאת צה"ל מאזורים אלו וכל זאת כדי שאזורים אלו ייצאו מהגדרת "שטח כבוש", זאת בהנחה שכאשר תהיה פעילויות טרור מתוך הרצועה ידינו לא יהיו כבולות לפעול כראות עינינו (!!!) ונוכל לעצור את ירי הקסאמים לעבר היישובים הישראלים (!!!). ביצוע התוכנית הופקד בידי הצבא אשר יחד עם שאר כוחות הבטחון- משמר הגבול והמשטרה, החל בהכנות לביצוע המשימה תחת הכותרת "בנחישות וברגישות" כולל אימונים אשר כללו תרחישים שונים, החל בפינוי שקט ועד לפינוי אלים ביותר. במקביל, הוקמה מנהלת ההתנתקות אשר תפקידה היה לדאוג למשפחות המפונים "ביום שאחרי" ואף חוקק חוק "פינוי פיצוי", אשר היה אמור להבטיח את עתידם הכלכלי של המפונים. למרות מספר התנגדויות של חברי כנסת וכן של מרכז תנועת הליכוד, הצליחו שרון ויועציו  להעביר תוכנית זו בממשלה ובכנסת תוך כדי גיבוי רחב של אנשי התקשורת. ידועה אמרתו של הכתב אמנון אברמוביץ שיש לנהוג בשרון כמו ב"אתרוג". לימים פורסם ספרם של עופר שלח ורביב דרוקר "בומרנג" ובו טענו שתוכנית ההתנתקות "נולדה" כדי להוריד את הלחץ ממשפחת שרון אשר נחקרה בנושאים כלכליים שונים.

[בתצלום: סוף אירועי ההתנתקות מגוש קטיף, קיץ 2005; תמונה חופשית שהועלתה על ידי Linava לאתר flickr]

מתנגדי הפינוי ניסו בכל דרך דמוקרטית למנוע את ההתנתקות על ידי קיום הפגנות, הקמת שרשרת אנושית מהגוש ועד לירושלים, שכנוע אנשים בשיחות אישיות פנים אל פנים ועוד. רבים מתושבי הגוש האמינו שגזרת הפינוי לא תתבצע ואף המשיכו בשגרת החיים שכללה גם מטר מרגמות יומית. הפינוי בוצע על ידי כח רב של חיילים ושוטרים אשר כמעט בכל המקרים לא נתקל בהתנגדות, דבר שנזקף לזכותם של המפונים ושל כוחות הביטחון, כשהתושבים נוטשים את בתיהם בדממה ובעצב, ומוסעים למספר מקומות בארץ.

החשש מפני מלחמת אחים וכן החשש מפני סרוב פקודה המוני התבדה וברוב המקומות לאחר שירת התקווה משותפת למפנים ולמתפנים וקיפול דגל הלאום נעזבו היישובים.  ככלל, מנהלת ההתנתקות נכשלה בביצוע משימתה ועד היום , שנים אחרי, מספר רב של משפחות עדין לא הגיעו למקום הקבע שלהן ומספר רב של אנשים עדיין מובטלים. כיום, במבט לאחור, נראה שמטרת השקט הביטחוני וניתוק פיזי מרצועת עזה לא בוצע. החמאס השתלט על ההנהגה ורקטות קאסם החלו משוגרות מישובי צפון הרצועה שפונו על ידינו והחלו נוחתות בשדרות, באשקלון ובישובים נוספים בנגב המערבי. גם מבצע "עופרת יצוקה" , "עמוד ענן"  , "צוק איתן" לא פתרו בעיה זו .  ונקווה שהסבב האחרון – מבצע "שומרי החומות" יחזיק מעמד.

[התמונה: התנתקות... האם היא יכולה לחזור? - צילום: משה מילנר - ארכיון לע"מ. הכרזה: ייצור ידע]

28.7.1885 נפטר משה מונטיפיורי

[בתמונה משמאל: דיוקן של מונטיפיורי מ-1881. היוצר: Henry Weigall. שמן על קנבס. התמונה היא נחלת הכלל]

על משה מונטיפיורי ניתן לכתוב ספר שלם. עיקר פועלו היה בתמיכה ביהודים ככלל וביהודי ארץ ישראל בפרט. משה מונטיפיורי ביסס את התיישבות היהודים מחוץ לחומות העיר העתיקה תמך בהם על ידי מתן תשתיות לפרנסה ולא על ידי נתינת כספים,דאג למנוע פוגרומים ופרעות ביהודים ועוד ועוד. אך נראה לי שכדי לתמצת את פעילותיו מספיק שאביא ככתבו ובלשונו את שירו הידוע של חיים חפר והמושר על ידי יהורם גאון:

וכשהיה השר מונטיפיורי בן שמונים, אז באו לביתו המלאכים הלבנים

עמדו על מיטתו וכך אמרו אליו: הקדוש ברוך הוא רוצה אותך אליו...

וכך ענה השר מונטיפיורי בדיוק: סלחו לי רבותיי, אך באמת אני עסוק

כי יש הרבה צרות לאחינו בעולם הנה פוגרום ברוסיה, איך לא אבוא אצלם?

כי מי אם לא אני יעזור פה לכולם?

*

וכשהיה השר מונטיפיורי בן תשעים אמרו לו: תעלה, כי שם למעלה מבקשים

שאל אותם השר: תגידו, איך אוכל איך עלילת הדם בדמשק תבוטל

הלא צריך ללכת לפחה הנבזה, ל'גיד לו תתבייש ואיך מרשים כזה דבר

ואם צריך לשים לו ביד איזה בקשיש מן מתנה גדולה, אך שאיש לא ירגיש

אז מי אם לא אני לטורקי אז יגיש?

*

וכשהיה השר מונטיפיורי בן מאה אמר: מספיק לי די, הנשמה שלי שבעה

הלכו מיליונים לירות ופרנקים ובישליק אבל ליהודים זה אף פעם לא מספיק

אמרו לו: כבודו, רק יבוא ויסתכל צריך לבנות עוד חדר לקבר של רחל

להגביה את הכותל המערבי, לנווה שאננים יהודים יש להביא

ומי אם לא אתה, יא מורי, יא לבבי

*

וכשהיה השר בן מאה ועוד שנה נישקוהו מלאכים בנשיקה אחרונה

וכך אתה העיניים עצם הוא בבוקשו רק אבן ירושלמית מתחת לראשו

עטוף טלית של משי ונח בתוך ארון גמר השר משה את מסעו האחרון

אך יש עוד אנשים המוכנים להישבע שלפעמים בלילה כשחושך בסביבה

ראו את מונטיפיורי על יד המרכבה

*

והוא עלה למרכבה ו"דיו" לסוסים אמר

ופה מתן בסתר ושמה נדבה

פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה

ולכל היהודים שמחה וגאווה

וכל הכבוד לשר, וכל הכבוד לשר!

29.7.1947 – תליית שני קצינים בריטים על ידי האצ"ל

ב-16 ביוני 1947, ניתן גזר-הדין של עונש מוות בתלייה לאבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, אשר נתפסו לאחר הפריצה לכלא עכו. כדי לנסות ולהציל אותם, נתנה מפקדת האצ"ל פקודה לחטוף קצינים בריטים כבני ערובה ואולם הממשלה הבריטית התעלמה מאזהרות האצ"ל  וב-8 ביולי אושר גזר הדין. כמה ימים לאחר מכן תפסה יחידה של האצ"ל בנתניה שני סרג'נטים בריטיים בשעה שיצאו מאחד מבתי הקפה. הסרג'נטים הוכנסו למכונית שחיכתה בקרבת מקום ונלקחו למקום מחבוא שהוכן במיוחד למטרה זו.

מיד בהיוודע דבר החטיפה, הוטל עוצר על נתניה וסביבתה והוחל בחיפושים מבית לבית. גם כוחות ההגנה אשר חששו מתגובת הבריטים ואשר היו בעימות עם כוחות האצ"ל, הצטרפו לחיפושים, אולם לא הצליחו לגלות את מקום המחבוא. שני הסרג'נטים הוחזקו בבונקר שנחפר בבית-חרושת ליהלומים בקצה העיר בשכונת "טוברוק", ובו מזון ומכלי חמצן, שהספיקו לתקופה ארוכה. החזקתם של בני-הערובה בידי האצ"ל לא הרתיעה את הממשלה הבריטית, ובשעות הבוקר המוקדמות בי"ד אב תש"ז הועלו לגרדום בכלא עכו שלושת לוחמי האצ"ל, לאחר החלטה לביצוע גזר הדין שהתקבלה בישיבה מיוחדת של הקבינט הבריטי בלונדון, למרות ידיעתם הברורה כי בכך הם חורצים את דינם של שני הסרג'נטים שנלקחו כבני ערובה. הבריטים לא הותירו בפני האצ"ל כל בררה ובאותו הלילה תלו את שני הבריטים.

למחרת היום נמצאו שני הסרג'נטים תלויים בחורשה ליד נתניה (המקום נקרא חורשת טוברוק ונמצא כיום בדרום מערב נתניה ליד מלון כרמל). האצ"ל גם מיקש את האיזור שמסביב לעצי התליה וכך נפגעו חיילים בריטים נוספים כאשר באו לקחת את שני הסרג'נטים. ההחלטה שקיבל מנחם בגין, מפקד האצ"ל היתה לא קלה; ואולם, מאז תלייתם של שני הסרג'נטים הפסיקו הבריטים להעלות לגרדום אסירים נוספים.

תליית הסרג'נטים זיעזעה את ממשלת בריטניה ואת העם הבריטי. העיתונות לא פסקה מלגנות את המעשה, שהשפיע יותר מכל פעולה אחרת על ההחלטות של הממשלה בכל הנוגע לעתיד ארץ-ישראל. בגין כותב בספרו "המרד" כי "המעשה האכזרי", כלשונו, היה אחד הצעדים שהכריעו את הכף להסתלקותם של הבריטים מן הארץ. גם הקולונל ארצ'ר קאסט, מפקידיה הבכירים של ממשלת ארץ-ישראל אמר בהרצאה שנשא ב-1949 כי: "תליית הסרג'נטים עשתה יותר מכל ליציאתנו מארץ-ישראל".

[לאוסף המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

[בתמונה: גופותיהם התלויות של הסרג'נטים בחורשת האקליפטוסים. התמונה היא נחלת הכלל]

 

 [לאוסף המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר.
• אוסף המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת.

מקורות והעשרה

• קובי ביטר (2020), אירועי החודש לפני, ייצור ידע, 1/12/20.
• פנחס יחזקאלי (2018), על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 30/5/18.