[בתמונה: עשרת הדיברות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Enlightening_Images לאתר Pixabay]

עודכן ב- 24 ביולי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת ואתחנן, אנו מוצאים מופע שני של עשרת הדברות. על ההיבטים ספרותיים וחשיבות המופע השני דנו במקום אחר [1].

אבל פטור בלי כלום אי אפשר ובתמצית אמרנו את הדברים הבאים: מעמדם של עשרת הדברות שונה מכלל חוקי התורה, והם נחשבים ליסודות הדת הישראלית. בכרזת הפתיחה לכלל הדיברות מציג האל את עצמו לפני העם שאמור לבוא עימו בברית. הביטוי ה' אלוהיך חוזר על עצמו בחמשת הדברות הראשונים בכל דיבר ודיבר ולפיכך משמעות הדברים היא כדלקמן: בגלל שאני ה' אלוהיך, לכן לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, לא תעשה פסל וכל תמונה. ההוצאה מבית עבדים בא לומר שאין בני ישראל כפופים עוד למלך בשר ודם אלא הם כפופים לאלוהים מכאן ואילך. האמונה באל לאומי אחד מחייב לא לעבוד אלים אחרים, והיות והברית בין האל לבני ישראל מוגדרת כמעין ברית נישואין הרי אהבה וכעס מופיעים בה תדיר [2].

[בתמונה: עשרת הדיברות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי dodo71 לאתר Pixabay]

כעת נעבור לעסוק בפרשנות של שני הדברות הפותחות. הדיבר הראשון מנוסח בפרשתנו באופן הבא:" אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי, לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, כָּל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ, לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא--פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים--לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מצותו (מִצְוֺתָי)" [3].

המשפט הפותח, אנכי ה' אלוהיך, איננו רק מציג בפני העם את אלוהיו, אלא הוא בא להבהיר באופן חד משמעי כי ה' הוא האלוהים של בני ישראל, והם מחויבים לו בלעדית בגלל שהוא גאלם מיד מצרים. דוגמא אחת לכך מני רבות אנו מוצאים בספר שופטים:" וָאֹמְרָה לָכֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם--לֹא תִירְאוּ אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, בְּקוֹלִי" [4]. לאחר מכן האל אומר כי לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, הכוונה היא שה' לא יסבול אלוהים אחרים בעדיפות שניה אליו, כי לבני ישראל יכול להיות רק אלוהים אחד. היות ולבני ישראל יכול להיות רק אל אחד, אסור להם לעשות אלוהויות בדמותם של פסל או תמונה, אפילו שהם ישמשו ככלי לעבודת אלוהי ישראל, לפי האמור בדיבר השני. כל דמות של פסל או תמונה הינה בבחינת אלוהים אחרים, והיא אסורה בתכלית. לכן עגל הזהב [5] שנעשה במדבר סיני לכבודו של ה', הוא פסול מעיקרו.

הפסילה הטוטלית של עבודת אלילים מוסברת קודם לכן באופן הבא:" וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם:  כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, פֶּן-תַּשְׁחִתוּן--וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל:  תַּבְנִית זָכָר, אוֹ נְקֵבָה, תַּבְנִית, כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ; תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף, אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם, תַּבְנִית, כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה; תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ" [6], רוצה לומר כאשר ה' התגלה בסיני העם לא ראה שום פסל או תמונה ולכן הם אסורים בכל מצב. אם בכל זאת אדם מישראל יעבוד אלוהים אחרים, הרי הוא ייווכח שה' הוא אל קנא, שיעניש את העובד עבודה זרה בכל חומרת הדין. אל קנא מבטא קינאה וקנאות גם יחד. הפועל ק.נ.א שכיח בתיאור הבעל המקנה לאשתו [7], והוא מושאל גם ליחסי ה' ובני ישראל. יחסים אלה מתוארים לעיתים בדימויי אהבה, בעיקר בפרקי הנבואה של הושע (פרקים: א' – ג'), ירמיה (פרק ג') ויחזקאל (פרקים: ט"ז, כ"ג), אולם שורשם במקרא.   לא זו בלבד שה' יעניש את עובד עבודה הזרה בעצמו, אלא העונש יכול להתמשך עד ארבעה דורות – על שלשים ועל רבעים.

[בתמונה: עשרת הדיברות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי SHAWSHANK66 לאתר Pixabay]

תקופה של ארבע הדורות מציינת לפי הסופר המקראי את מחזור החיים של האדם, העשוי לראות בדרך כלל בנים ובנות עד לדור הרביעי, כפי שאנו מוצאים בספר איוב:" וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי-זֹאת, מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה; וירא (וַיִּרְאֶה), אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֵי בָנָיו--אַרְבָּעָה, דֹּרוֹת" [8]. העברת העונש מהאב לבניו, איינה ייחודית למקרא והיא קיימת בספרות של המזרח הקדום. כך למשל היא מובאת בכתבים הספרותיים של ממלכת חת, מהמאה ה – 14 לפני הספירה: " חרון האל חזק הוא...אם מישהו מעלה את חמת האל האם יעניש האל רק אותו? האם לא יעניש את אשתו, בניו ובני בניו ומשפחתו?"[9]. גם בספרות יוון אנו מוצאים את עניין האחריות המשפחתית בשיריו של סולון [10]: "בגלל חטאיהם של האבות, הבנים וצאצאיהם אחריהם ישאו את העונש"[11].

קיקרו [12] מייחס לאסכולה הסטואית [13] את הדברים הבאים:" הכול האלוהי הוא כזה, שאף אם אדם נמלט מפורענות בשל מותו העונש יועבר לבניו, לבני בניו ולצאצאיהם" [14].

הרעיון של גמול שיתופי היה נפוץ במקרא, כפי שאנו מוצאים במקומות רבים: "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם, יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם, בְּאַרְצֹת, אֹיְבֵיכֶם; וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם, אִתָּם יִמָּקּוּ, וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲוֺנָם וְאֶת-עֲוֺן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי, וְאַף, אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי", "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם (וְאֵינָם), אנחנו (וַאֲנַחְנוּ) עֲוֺנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" [15].

רעיון זה הגיע לשיאו בימים שלפני חורבן בית ראשון בביטוי המפורסם:" ... אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה" [16], אולם הנביאים ירמיהו ויחזקאל נלחמו בדעה תיאולוגית זו, וטענו כי קיים עקרון של גמול אינדיווידואלי בלבד, לפי האמור בספר דברים, המזוהה עם  האסכולה הדויטרונומיסטית [17]:" לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים, וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת:  אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, יוּמָתוּ" [18], ובלשון מפורשת וברורה בדבריו של ירמיהו הנביא:" כִּי אִם-אִישׁ בַּעֲוֺנוֹ, יָמוּת:  כָּל-הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר, תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו" [19].

[בתמונה: עשרת הדיברות... התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Mike לאתר flickr]

אחרית דבר

אחד הנושאים המרכזיים בפרשת ואתחנן הוא המופע השני של עשרת הדיברות. אלה אמנם משובצים בתוך נאומו של משה, אולם הם עומדים כיחידה ספרותית עצמאית לחלוטין, זאת אנו יודעים מתיאור ההתגלות המיוחדת כפי שהמספר המקראי כתב.

ביתר דיוק ניתן לומר כי לפי המסגרת הספרותית, בפרק ה' בפרשתנו, משה משמש כמתווך בין ה' לבני ישראל, המחכים למרגלות הר סיני. מעמדם של עשרת הדיברות שונה ממעמדם של כלל חוקי התורה, היות והם משמשים כיסודות האמונה והדת הישראלית. בפתיח של עשרת הדברות אנו מוצאים את משפט הפתיחה האומר אנכי ה' אלוהיך, שמשמעו – היות וה' הציל את בני ישראל ולכן הוא דורש מהם נאמנות בלעדית. לא רק שה' דורש נאמנות בלעדית, הוא גם אוסר בשימוש אמצעים ארציים כדוגמת פסל או תמונה בכדי לעובדו או לעובדם.

מי שעובד אלהים אחרים, מסתכן בעונש חמור של האל, שיכול לחול עד ארבע דורות קדימה. תפיסה תאולוגית זו של גמול משותף, שהגיעה לשיאה ערב חורבן בית ראשון, משתנה בדברי הנביאים ירמיהו ויחזקאל, המציינים כי איש בחטאו יומת. בכך התפיסה הדתית / תאולוגית של עם ישראל משתנה באופן חד, בניגוד להלך הרוח בספרות החיצונית של עמי המזרח הקדום, שם גמול משותף הוא עובדה ברורה ומוגמרת.

[לאוסף המאמרים על עשרת הדברות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת ואתחנן, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ואתחנן.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ואתחנן באתר 'ייצור ידע', יצור ידע, 12/8/19.

[1] אבי הראל, עשרת הדברות – מופע שני, ייצור ידע, יולי 2020.

[2] עולם התנ"ך, דברים, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים: 74 – 80.

[3] דברים, פרק ה', פסוקים: ו' – ט'.

[4] שופטים, פרק ו', פסוק י'.

[5] שמות, פרק ל"ב, פסוקים: ד' – ה'.

[6] דברים, פרק ד', פסוקים: ט"ו – י"ח.

[7] במדבר, פרקים: ה', י"ד, ל'.

[8] איוב, פרק מ"ב, פסוק ט"ז.

[9] ראה הערה 2, עמוד 77.

[10] סולון ‏ היה מדינאי, משורר, מחוקק אתונאי, הזכור בעיקר בזכות כינון החוקה האתונאית. נחשב לאחד משבעת חכמי יוון, המאה הרביעית לפני הספירה.

[11] ראה הערה 9.

[12] מרקוס קיקרו היה נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף ברפובליקה הרומית המאוחרת. הוא נחשב לאמן הפרוזה בשפה הלטינית. קיקרו נולד בעיר ארפינום, ונהרג מחוץ לרומא כאשר נמלט מאויביו הפוליטיים. 106 – 43 לפני הספירה.

[13] האסכולה הסטואית, היא אסכולה פילוסופית יוונית-רומית, שמקורה ב"סטיו הססגוני" באתונה, שבו הורה מייסדה, זנון מקיטיון. האסכולה התקיימה ברציפות מסביבות 300 לפנה"ס ועד 260 לספירה. עיקר עיסוקה היה בחוזק האופי המתבטא במידות טובות ובחולשת האופי. אסכולה זו השפיעה רבות על עולם המחשבה היווני ואף היהודי (=למשל פילון מאלכסנדריה).

[14] קיקרו, על טבע האלים (בלטינית: De Natura Deorum), מבוא מאת יוחנן גלוקר, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תרגמה – אביבה קציר, 1992, III, 38.

[15] ויקרא, פרק כ"ו, פסוקים: ל"ט – מ', איכה, פרק ה', פסוק ז', בהתאמה.

[16] ירמיהו, פרק ל"א, פסוק כ"ח.

[17] את ספר דברים זיהו חוקרי המקרא עם הספר שנמצא בבית המקדש בימי יאשיהו ולאורו התנהלה הרפורמה הפולחנית משנת 622 לפנה"ס ואילך. ראה - אלכסנדר רופא, ההיסטוגרפיה בשלהי תקופת המלוכה: החיבור האפרתי כנגד החיבור המשנה תורתי, בית מקרא, ל"ח, תשנ"ג.

[18] דברים, פרק כ"ד, פסוק ט"ז.

[19] ירמיהו, פרק ל"א, פסוק כ"ט.