[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.
* * *
שני סרטים ישראלים זכו לאחרונה להערכה רבה בפסטיבל הסרטים השנתי בקאן. מדובר בסרט "הברך" ו"ויהי בוקר" של במאים ישראלים צעירים וצוות שחקנים מעורב, יהודי וערבי.
להערכה מיוחדת זכה הסרט "הברך" של הבמאי נדב לפיד. כמו במקרים קודמים, לצד תהילת-עולם, מתעוררת סביבם מחלוקת.
להלן תמצית תוכן הסרטים (מהאינטרנט):
"הברך" : בימויי - נדב לפיד
במאי קולנוע מגיע לישוב נידח בקצה המדבר להקרנת אחד מסרטיו. שם הוא פוגש פקידה במשרד התרבות, ומוצא עצמו מנהל שני קרבות אבודים: האחד נגד מות החופש האומנותי בארצו, והשני נגד המוות של אימו החולה סופנית.
בתוכניה של הפסטיבל הופיע הסרט תחת השם Ahed's Knee ("ברכה של עאהד"), המעיד שהסרט מוקדש לנערה הפלסטינית עאהד תמימי, זו שצולמה סוטרת בפניו של קצין צה"ל. אך הגיבור כאן הוא בצלאל סמוטריץ', שב-2018 איחל שתחטוף "איזה כדור, לפחות בפיקה של הברך". הסרט תוקף את הממסד הישראלי - ובמיוחד את מדיניות משרד התרבות - המתנה את תמיכתו הכספית בתכני הסרטים לפי מידת עמידתם בקריטריונים מסוימים. "הברך" הופך לקינה ופרידה מהאם הגוססת וממולדתו ישראל, שכבר לא מאפשרת לו לחיות בה.
[למאמר המלא של ישי קיצ'לס בישראל היום, לחצו כאן]
"ויהי בוקר": בימוי - ערן קולירין
סמי הוא אזרח ישראלי ממוצא פלשתיני, הנוסע עם אשתו ובנו לחתונת אחיו המתקיימת בכפר ילדותו. בדרכם חזרה לעיר בה הם מתגוררים, הם נתקלים בחיילים המבקשים מהם לחזור על עקבותיהם. סמי מסביר לחיילים שהוא אזרח ישראלי - הממהר ליום עבודה והבן ללימודים - אך לשווא. גם למחרת נמנעת מהם היציאה החסומה (כנראה לצורך הקמת חומת הפרדה); והם למעשה כלואים, מבלי דעת למה ומדוע ולכמה זמן. הכפר בו גדל מכותר ומוקף חומה, מצור שהוא חיצוני וגם פנימי. המאלץ אותו להתמודד עם זהותו ושיוכו הלאומי".
ישראל משתתפת מזה שנים בפסטיבל הסרטים בקאן, וסרטים רבים זוכים בה למחמאות, המהווה מקפצה והזדמנות לבמאים צעירים להתמודד על כרטיס כניסה לעולם הקולנוע הבינלאומי. רוב הסרטים נתמכים מתקציב ציבורי של משרד התרבות המועבר דרך קרנות ייעודיות ובמקרים רבים גם מופקים בקופרודוקציה עם קרנות זרות המתמקדות בעיקר בנושאי חברה וזכויות אדם.
עד כאן הכול בסדר, עד שמגיעים לתכני הסרטים שהם חלק מהתנאים בהם נדרשים המפיקים לעמוד כתנאי לזכאות לתמיכה מכספי הציבור לפי חוק התקציב. עיקר הבעיה נוגעת לסרטים העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שרובם נוטים לביקורת קשה, אם לא קיצונית, על מדיניות ישראל בסכסוך, ביניהם סרטים כמו ג'נין- ג'נין, פוקסטרוט, אזור-חופשי, לאה- צמל ואחרים. כך גם שני סרטים החדשים שאינם חוסכים את שבטם – אך כנראה שצלחו את מבחן התוכן ונהנו מהתמיכה הממשלתית.
[לכתבה המלאה של אמר בוגן ב- ynet, לחצו כאן]
סוגיית התמיכה הממשלתית בענף הקולנוע
מדינת ישראל מממנת את ענף הקולנוע בכ 80 מיליון ש"ח בשנה במגוון רחב של נושאים. המימון מועבר למפיקי הסרטים באמצעות כמה קרנות קולנוע הפועלות כעמותות עצמאיות, ועליהן לעמוד במבחני התמיכה שנקבעו עי משרד התרבות לפי המלצת מועצת הקולנוע. למען האמת קיים חופש פעולה ניכר למדי המאפשר טווח שיקול דעת רחב למפיקי הסרטים, כפי הנלמד מפסקי דין של בג"צ שניתנו במהלך השנים.
"חוק הקולנוע" קובע כי המטרה העיקרית של התמיכה הציבורית היא מתן ביטוי קולנועי לחברה הישראלית על ערכיה וגווניה התרבותיים. קרן הקולנוע הישראלי למשל– פועלת ברציפות מזה כעשרים שנה, ובעשור האחרון לבדו הופקו בישראל כ-300 סרטים עלילתיים באורך מלא: רק שניים מהם לא קיבלו מימון ממשלתי כלשהו.
לציין שתמיכת מינהל התרבות במוסדות התרבות נעשה על פי חוק יסודות התקציב (1985) העוסק בתמיכה במוסדות ציבור. כך נקבע כי תמיכת המדינה תינתן על פי מבחנים שוויוניים הנקבעים על ידי השרים הממונים בתחומי משרדיהם ולאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה. בשנת 2011 אושר תיקון לחוק יסודות התקציב, בו נקבע כי שר האוצר רשאי להפחית מתמיכת המדינה במוסד נתמך במידה שההוצאה במהותה תומכת בשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות לאלימות ולטרור, תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל, וכן כל מעשה של השחתה או ביזוי הפוגע בכבוד דגל המדינה וסמליה, יום העצמאות או יום הקמת המדינה.,
הסמכות להחליט על הפחתה נתונה בידי שר האוצר, לאחר קבלת חוות דעת של היועץ המשפטי למשרד האוצר וחוות דעת צוות מקצועי הממונה על ידי השר. היום-מונחת לפני הממשלה הצעה להעביר סמכות זו למשרד התרבות, ההצעה עברה בקריאה ראשונה בלבד ולא הוגשה לקריאה שנייה ושלישית.
צצ
אז מה חדש?
את החגיגה הזו קלקל צוות השחקנים של הסרט "ויהי -יום" המכנים עצמם 'פלסטינאים ישראלים', שסירבו לעלות לבמה בפסטיבל במחאה על כי הסרט מוצג "כישראלי ולא פלסטיני" כפי ציפיותיהם, אף שכך נחתם בהסכם המימון עם המפיק. צוות השחקנים שלח להנהלת הפסטיבל מכתב בו הם מנמקים את הסיבות להימנעותם מלהשתתף בטקס (תקציר):
"אנחנו נרגשים לראות את הסרט שנבחר להשתתף בפסטיבל קאן. הסרט הזה, פרי שיתוף הפעולה היצירתי שלנו, מספר על מצב המצור בא לידי ביטוי בחומות, מעברי גבולות ומחסומים פיזיים ופסיכולוגיים, לצד הפרה ושעבוד של הזהות, התרבות ,של התנועה הפלסטינית וזכויות האדם הבסיסיות שלנו. לכן בחרנו לקחת חלק בעיצוב הנרטיב שלו. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מהסתירה שבהכנסת הסרט לפסטיבל תחת הכותרת 'סרט ישראלי כאשר ישראל מ- 1948 ממשיכה להוציא לפועל קמפיין קולוניאלי שנמשך עשורים של טיהור אתני, גירוש ואפרטהייד נגדנו - העם הפלסטיני"
על כך הגיב שר התרבות חילי טרופר: "ראוי שמי שידע לבקש תקציב מהמדינה כדי ליצור סרטים ונהנה מכספיה, לא יתבייש בישראל. חופש הביטוי הוא חשוב ודווקא מי שנהנה ממנו, מהאפשרות ליצור בישראל, מההזדמנות לקבל תקציב מהמדינה שלנו כדי להגשים את חלומותיו ואת רעיונותיו, מוטב שיחסוך מאתנו את ההתנערות מכל אלה בבואו לפסטיבל בינלאומי".
זו הייתה חזרה על הסרט וילא תומא" של סוהא עראף (2014), שהוצג בפסטיבל קולנוע איטלקי ע"י היוצרת כ"סרט פלסטיני" אף שמומן מהתקציב הממשלתי. שרת התרבות דאז לימור ליבנת, תבעה את השבת הכספים בגין חריגה מהנוהל: "לא מומשו למטרות שלשמן ניתנה התמיכה" כך שהצגתו כסרט "פלסטיני" - אינו אלא מצג שווא".
[מקור התמונה: צילום: אנדריאה Piacquadio מן Pexels]
ביקורת
התנהגותם והצהרתם של צוות שחקני הסרט ממוצא ערבי פלסטינאי ובתמיכת במאי הסרט, חזרה ופתחה שוב את הוויכוח על חופש הביטוי העצמי במוסדות התרבות השונים, והאם יש למדינה הסמכות להתערב ולהתנות את תמיכת כספי הציבור ביוצרי הסרטים על פי מידת עמידתם בקריטריונים מחייבים. עמדתם ותביעתם של אנשי הקולנוע היא לחופש ביטוי ופעולה המשוחרר לחלוטין מכול מגבלה בשם אומנותם, יחד עם דרישה לזכאות מלאה ובלתי מותנית ליהנות מתמיכת כספי ציבור.
אחד המבחנים החשובים בסוגיה זו היה הסרט "ג'נין ג'נין" של הבמאי מוחמד בכרי (ראו תמונה למטה), שזכה לתמיכה כספית בגין הגדרת הסרט כדוקומנטרי, שרק יותר מאוחר נמצא "שאינו דוקומנטרי ושיקרי", המאשים את צה"ל במעשי טבח שלא היו, עלילת דם לכול דבר ועניין. חרף כך, אישר בג"צ את הקרנת הסרט תחת הטענה ל"זכות הביטוי העצמי האומנותי שאינו מחויב לאמת" - תוך שהוא מתעלם לחלוטין ממצג שווא של דוקומנטציה מזויפת שבעטיה זכה לתמיכה הממשלתית.
נדרשו שנים של דיונים בשלוש ערכאות משפטיות נוספות ביוזמתם לוחמים שחשו מואשמים בפשעי מלחמה עלילתיים מופרכים, עד שבג"צ שינה את החלטתו הראשונית שזיכתה את צהל מאשמת כזב. אבל הנזק כבר נעשה כאשר הסרט מככב עדיין במפגני השיטנה נגד ישראל בעולם.
[בתמונה: הבמאי מוחמד בכרי. התמונה היא צילום מסך]
אף שפסק דין בג"צ בעניין ג'נין הוא חשוב ביותר, לא תם הוויכוח. אמנם במקרה הזה בא לידי ביטוי חוק הלאום המחייב את בג"צ לבחון סוגיות אלה לא רק דרך המשקפיים של חופש הביטוי והעיסוק האולטימטיביים, אלא גם לבחון את המידה בה הם עומדים במבחן ערכי הלאום! אבל העדפתו ונטייתו המסורתית ל "חופש הביטוי", גוברת עדיין על כול שיקול אחר, בהתאמה לרוח השמאל הליבראלי הפרוגרסיבי האוניברסלי..
שאלת הזהות
סביר שתגובה האנמית משהו של שר התרבות להתנהגותם של שחקני "ויהי -בוקר" - אין בה כדי לשנות במשהו את שאלת הזהות איתה מתמודדת האינטליגנציה הערבית בישראל; לפיה, הזהות הלאומית והדתית הפלסטינית מוסלמית, היא הקובעת; בעוד שהאזרחות הישראלית אינה אלא אילוץ הנכפה עליהם גם במחיר האשמה הזניחה על הצביעות שבלקיחת כספי ציבור ישראלי לקידום האינטרס הלאומי הפלסטיני לאוטונומיה ושחרור כול המולדת הכבושה מאז 1948!
ישראל הליברלית/ דמוקרטית מתקשה להתמודד עם הטיעון הלאומני, כפי שהשיב הבמאי: "ברגע שהמדינה מחייבת אותם לעמוד על במה ולהציג את הסיפור שלהם כ'ישראלי' - נמנעת מהם הזכות להציג את זהותם הפלסטינית. לי כאזרח ישראלי ויהודי אין שום בעיה שיציגו את זהותם בכל דרך שירצו, יתר על כן הצגת הזהות שלהם מרחיבה ולא מצמצמת את הזהות שלי. הפרנויה של הממשלה מהמילה פלסטיני היא גלותית". טיעון זה נשמע מאד צדקני, אם לא תמים, כאשר מתעלמים מכך שאין הם מדברים על "חיים זה בצד זה - אלא במקום! "
בהנחה שמדובר בקבוצה נורמטיבית שדבריה אינם תוצאה של "ייאוש, דיכוי והשפלה" אדרבא, הם משכילים, מבוססים כלכלית, חופשיים מכל מגבלה (למעט טרור והסתה), אינם מחויבי לסמלי המדינה בעודם נושאים את דגלי אויבי ישראל בגלוי, אך חסרים את האוטונומיה הלאומית. פסילתם על הסף את הרעיון להצטרף למדינת פלסטינית, מובילה למסקנה הבלתי נמנעת ששאיפתם היא לפעול לשינוי הסטטוס הלאומי באזור.
[מקור התמונה: Photo by cottonbro from Pexels]
ניתן לראות במכתבם של שחקני "ויהי בוקר" הפלסטינאים, תרועת השכמה לציבור הישראלי - הטועה להאמין, ששוויון זכויות אזרחי (ללא שוויון בחובות), דיור, טיפול בתשתיות השפכים והדברת האלימות הרצחנית ביישוביהם - הם הדברים החשובים ביותר לאזרחי ישראל הערבים. זו טעות קשה! השימוש בעלילות מופרכות על קולוניאליזם, אפרטהייד, טיהור אתני ורצח-עם" והקריאה ל"שחרור המולדת הכבושה מידי הקלגס הציוני מהנהר ועד לים", מביאים למסקנה בלתי נמנעת, ששום נסיגה חלקית מחבל ארץ כזה או אחר - מלבד נטישה מוחלטת - לא ירצה אותם, כי הבעיה מבחינתם היא עצם קיומה של המדינה הציונית במזרח התיכון.
ולאנשי הקולנוע הישראלים נאמר:
במהלך מסיבת העיתונאים, התפתח עימות בין במאי "הברך" נדב לפיד ועיתונאי צרפתי-יהודי שהביע תמיהה: "אם הסרט מבקר את ישראל ואת חופש הביטוי בה, ועדיין מופיע בסרט הלוגו של משרד התרבות השותף למימון הסרט, אזי ניכר שלא נמנע ממך חופש הביטוי". במילים אחרות- צביעות!
יתר על כן, כפי שהתבטא מבקר קולנוע ישראלי: "לא באמת אכפת לי אם השחקנים הערבים בסרט הנוכחי נסעו לקאן, או שבמסגרת רקיעות המחאה שלהם הם בחרו להישאר במדינת ישראל, זו שלטענתם נוהגת בהם אפליה אלימה ואכזרית. מה שמדהים היא עוצמת הצביעות הנשפכת ממכתב הנהי הזה. שלטון האפרטהייד הקולוניאליסטי כופה הזהות, נגדו הם מלינים, לא רק שמאפשר להם להביע מעל כל במה את מחאתם הבוטה, הוא גם מממן ברוחב יד את האומנות שהם מתפרנסים ממנה".
נשיא חבר השופטים בפסטיבל קאן דיבר על כך שיש "מדינות בהם אם אתה לא אומר את הדבר הנכון - אתה מסיים בכלא". בעודו משבח את נדב לפיד על "אומץ ליבו" בשל ביקורת שהוא מטיח במדינת ישראל, אין הוא אומר מילה על כך שהמדינה המושמצת בסרט, היא זו המממנת את הבמאי הפוגע בה באופן מכוון, במקום לשבח את המדינה האמיצה - המאפשרת חופש ביקורת כזו, לעיתים עד כדי הסתה ועלילת דם - שעדיין מוכנה שאזרחיה יממנו סרטים אנטי ישראליים.
המחשבה שאם נתחנף מספיק לשמאל הליבראלי האירופאי, אזי יכבדו אותנו יותר, היא בכל הכבוד מגוחכת. המציאות מתהפכת עלינו, והביזוי גובר!
האם יש סיכוי שבמאי ישראלי יפיק סרט שיראה ישראלים ופלסטינאים, העובדים בשיתוף יחדיו זה בצד זה במפעלי יצור באזורי תעשיה משותפים; או שיראה נהירה של פלסטינאים לשירות רפואי מציל חיים בישראל, לצד מנהלי מחלקות ומנתחים ערבים; או ישראלים, המסיעים בהתנדבות ילדי עזה לבתי חולים בישראל, תחת הפגזות רקטות החמאס; או את הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות אריאל וחיפה... האם נראה את המדריכים החקלאיים, המשפרים את החקלאות הערבית בגדה לבלי הכר?
כנראה שלא, כי אין סיכוי שסרט כזה יזכה במשהו באיזה שהוא פסטיבל באירופה; ואף במאי ישראלי לא יסכן את הקריירה שלו עבור סרט כזה, וכנראה גם לא השחקנים הפלסטינים, הצפויים להאשמה בבגידה בשיתוף פעולה עם הקלגס הציוני.
יש לנו דוגמאות טובות שניתן להגיע להישגים קולנועיים בעולם לא רק ע"י הכפשה ושקרים כמו ג'נין-ג'נין, פוקסטרוט, אזור חופשי ודומיהם. המפתח לליבו של העולם אינו חייב לעבור דרך הידהוד עלילות-דם מופרכות כמו "קולוניאליזם, טיהור אתני ורצח-עם בידי הקלגס הציוני". זאת, למרות שזו דרך מהירה ובטוחה לזכות ב"תהילת עולם"...
[הכרזה: ייצור ידע]
[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]
