[בתמונה: המערער על בתולי אשתו... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Fotorech לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]

עודכן ב- 22 באוגוסט 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת כי תצא, מופיע דין מורכב הנקרא דין המערער על בתולי אשתו. דין מורכב זה מתמודד עם האפשרות שהבעל ינסה מסיבה כל שהיא להיפטר מאשתו, מבלי שהוא יידרש לשלם לה את דמי הגירושין הנהוגים, כדלקמן: "כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה; וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע; וְאָמַר, אֶת-הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ, וְלֹא-מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים.  וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ, וְאִמָּהּ; וְהוֹצִיאוּ אֶת-בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ, אֶל-זִקְנֵי הָעִיר—הַשָּׁעְרָה, וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ, אֶל-הַזְּקֵנִים:  אֶת-בִּתִּי, נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה--וַיִּשְׂנָאֶהָ. וְהִנֵּה-הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר, לֹא-מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים, וְאֵלֶּה, בְּתוּלֵי בִתִּי; וּפָרְשׂוּ, הַשִּׂמְלָה, לִפְנֵי, זִקְנֵי הָעִיר.  וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר-הַהִוא, אֶת-הָאִישׁ; וְיִסְּרוּ, אֹתוֹ, וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה--כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע, עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, לֹא-יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו "[1].

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן]

[בתמונה: המערער על בתולי אשתו... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ivanovgood לאתר Pixabay]

על פי המנהג בישראל ובמזרח הקדום, הייתה בידי הבעל האפשרות לגרש את אשתו כראות עיניו, אולם הדבר היה כרוך בתשלום דמי גירושין עליהם הוסכם מראש. רק כאשר הייתה לבעל עילה או סיבה מספקת לגירושין, היה באפשרותו לגרשה בחוסר כל[2]. בפסוקים בפרשתנו, הניסיון הלא מוצלח של הבעל לגרש את אשתו ללא סיבה, עולה לו כסף רב – תשלומי כפל, שהם מאה שקלים מקראיים. מעבר לכך, קיים כאן גם האלמנט המוסרי של הוצאת דיבה והכפשתה של אישה בישראל, שאם הם היו מתקבלים בבית הדין, האשה הייתה מוצאת להורג בסקילה.

נחזור לדין המערער על בתולי אשתו בפרשתנו

ניתן להבחין בדין זה בשני חלקים מרכזיים:

• החלק הראשון – פסוקים: י"ג – י"ט, הינו החלק הארוך והמפורט יותר, נידונה האפשרות שהאשמת הבעל בשקר יסודה. פסוק י"ד מבהיר זאת כבר בתחילת הדין, כאשר הסופר המקראי מתאר את דברי הבעל כעלילת דברים והוצאת שם רע כנגד האשה. היו חוקרים שטענו כי המקרא שיבץ כאן סוג של פרוטוקול משפטי, אולם לא בטוח שאלה הם פני הדברים.
• החלק השני, פסוקים: כ' – כ"א, חלק קצר ביותר בו נדונה האפשרות שהאשמת הבעל נכונה, ואם נמצא שאכן יש אמת בדבריו, עונשה של האשה הינו מוות בסקילה.

[להרחבה על הוצאה להורג בסקילה, לחצו כאן]

[בתמונה: סקילה... האמן: ג'יימס טיסות, 1900. התמונה היא נחלת הכלל]

הפער הקיים בין שני חלקים אלה, הביא חוקרי מקרא שונים להציע כי כל חלק מורכב ממקור שונה. בעיקר המדובר על החלק השני, בו חומרת העונש על האשה איננו עולה בקנה אחד עם חומרת העבירה כפי תפיסת המקרא עצמו. על פי התפיסה המקראית, בתולה לא מאורסת שאיבדה את בתוליה איננה נענשת כלל: "כִּי-יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ, וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ--חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ--לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו"[3]. בדיון שלנו עונשה של בתולה שאיבדה את בתוליה לפני הנישואין הוא מוות. חז"ל כמו גם חוקרי המקרא החדשים, ניסו ליישב סתירה מהותית זו, והניחו כי הנערה האמורה זנתה לאחר אירוסיה, ובכך השוו דין זה לדין ניאוף עם בתולה מאורסת. תירוץ אפשרי נוסף, נסוב על גילוי התרמית הזאת לאחר שהפכה כבר לאשת איש.

ככלל, דין המערער על בתולי אשתו, הינו דין מיוחד במינו למקרא, ואין לו, עד כמה שאנו יודעים, שום מקבילה בספרות המשפטית של המזרח הקדום. ישנם חוקים כאלה ואחרים השווים באופן חלקי כזה או אחר לדין זה. כך למשל, יש בספרות של המזרח הקדום הוצאת דיבה בין גבר לאשה, אולם דיבה זו מקורה בצד שלישי, ללא נגיעה ישירה לאשה. סעיף 127 בחוקי ח'מורבי[4], גוזר על הוצאת דיבה מינית על אשת איש עונש משפיל: גילוח מחצית שיער הראש. עונש זה מזכיר את מעשהו של חנון כנגד השליחים של דוד:"  וַיִּקַּח חָנוּן אֶת-עַבְדֵי דָוִד, וַיְגַלַּח אֶת-חֲצִי זְקָנָם, וַיִּכְרֹת אֶת-מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי, עַד שְׁתוֹתֵיהֶם; וַיְשַׁלְּחֵם, וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם, כִּי-הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ, עַד-יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם" [5].

בממלכת אשור, בסעיף 18 של חוקי הממלכה [6], נגזר עונש של מלקות, עבודת פרך או קנס, על המוציא דיבה מינית על חברו. שם בדרך כלל הכוונה על האשמת החבר במשכב זכר.

[בתמונה: עונש של מלקות... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי ralph repo לאתר flickr]

אם נחזור לחוקי ח'מורבי, בסעיף 132 נאמר, כי אשה שהואשמה בשחיתות מינית, אך לא נתפסה בעת מעשה, עליה לעבור את משפט הנהר עבור בעלה, מבחן שמזכיר ברמז את דין הסוטה המקראי [7].

המשותף לחוק המקראי, ולחוקי המזרח הקדום הוא שבשניהם באים לידי ביטוי ההיבט הכלכלי והמוסרי. אולם מצד אחר, במזרח הקדום רוב החוקים הללו עוסקים כאמור בהוצאת דיבה של גורם שלישי. בנוסף במרכזם של חוקים חיצוניים אלה, עומדים האינטרסים של הבעל הנפגע או האינטרס של אבי האשה, העלול להיפגע בגין אובדן המוהר של בתו. אך אין בנמצא בחוקים אלה, ולו מקרה אחד בו האשה מואשמת בעבירה מינית קודם נישואיה, שגוררת בעטיה עונש כעל עבירה שנעשתה לאחר הנישואין.

חשיבות היותה של הנערה בתולה בעת נישואיה איננה מוזכרת באופן ישיר בשום מקור חוקי של ספרות המזרח הקדום, אך ניתן ללמוד על חשיבות העניין ממקורות ומעדויות עקיפות. מהן ניתן להסיק כי בתולי הנערה נבחנו בין השאר מההיבט הכלכלי. הפגיעה בשמה הטוב של המשפחה, במקרה של אובדן בתולים קודם הנישואין, לא היה עילה בחוקי המזרח הקדום להטלת עונש מוות על הנערה.

הוכחת הבתולין הייתה אפוא עניין בעל חשיבות מכרעת בעיקר מצד משפחת הנערה, שחוסרם היה עלול לפגוע בכבודה של הנערה והמשפחה גם יחד כמו גם לפגיעה מהותית בכנסתה הכספית, ולעיתים רחוקות אף לחיי הנערה, בעיקר בתקופות מאוחרות יותר כפי אנו מוצאים בעיקר בתרבות הערבית.

בהמשך הדברים בפרשתנו, נמצא דין שוכב עם אשה בעולת בעל: " כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם-אִשָּׁה בְעֻלַת-בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם-שְׁנֵיהֶם--הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם-הָאִשָּׁה, וְהָאִשָּׁה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִיִּשְׂרָאֵל" [8]. על פי התפיסה המקראית, המדובר בעבירה דתית ששני השותפים בה עונשם מוות. בהבדל מהותי מכך, בספרות המזרח הקדום, נתפסת עבירת הניאוף כעבירה מתחום המשפט הפרטי, ומשאירים לצד הנפגע את ההחלטה כיצד לנהוג במקרה זה, כפי שעולה מסעיף 129 בחוקי ח'מורבי:" אם תיתפס אשת איש במשכב עם גבר אחר...יכול הבעל לחון את אשתו, ואז רשאי המלך לחון את עבדו".

[להרחבה בנושא אשה סוטה, לחצו כאן]

[בתמונה: אשה סוטה ומי המרים המאררים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 1465301 לאתר Pixabay]

אחרית דבר

אחד הדינים המורכבים בפרשת כי תצא, הוא הדין של המערער על בתולי אשתו. המורכבות של הדין נעוצה בעבודה שיתכן שהאשמת הבעל באה כדי להיפטר מאשתו מבלי שיצטרך לשלם לה את דמי הגירושין הקבועים בחוק. הן במקרא והן במזרח הקדום, בעל היה ראשי לגרש את אשתו כראות עיניו, אך הדבר היה כרוך בתשלום דמי גירושין.

רק כאשר הייתה לבעל סיבה מספקת, היה באפשרותו לגרש את אשתו ולהשאירה חסרת כל. אם הבעל מטיל דופי באשתו, על לא עוול בכפה, עליו לשלם תשלומי כפל. התפיסה הכוללת האמורה, הן במקרא והן במזרח הקדום הינה בגדר אפליה מגדרית, היות וזכויות האשה, לגרש את בעלה בגין סיבה מספקת, לא נכללו בדינים אלה.

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] דברים, פרק כ"ב, פסוקים: י"ג – י"ט.

[2] עולם התנ"ך, דברים, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים: 172 – 176.

[3] דברים, פרק כ"ב, פסוקים: כ"ח – כ"ט.

[4] ראה -מאיר מלול, קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום, פרדס הוצאה לאור, חיפה, תש"ע, עמוד 101.

[5] שמואל ב', פרק י', פסוקים: ד' – ה'.

[6] הערך אשור, האנציקלופדיה העברית, כרך 7, עמודים: 382-359

[7] אבי הראל, פרשת סוטה מגדר ופוליגרף, ייצור ידע, יוני 2016.

[8] דברים, פרק כ"ב, פסוק כ"ב.

• עופר בורין (2019), אישה סוטה – או אולי חברה חולה?, ייצור ידע, 2/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת 'כי תצא' באתר 'ייצור ידע', יצור ידע, 7/9/19.