[בתמונה: לא לומדים לקח; ואין גם שכל להצטער... התמונה היא צילום מסך]
[המאמר ראה אור לראשונה ב'חדשות מחלקה ראשונה' ובבלוג של יורם אטינגר. הוא מופיע כאן באישור המחבר. לגישה לבלוג של יורם אטינגר לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אפגניסטן ועוללותיה, לחצו כאן]
יורם אטינגר הוא מומחה ביחסי ארצות הברית-ישראל, כיהן בעבר כציר בשגרירות ישראל בארצות הברית וכמנהל לשכת העיתונות הממשלתית.
[בתמונה משמאל: יורם אטינגר בעת הרצאה. טקסס, מאי 2011. התמונה היא נחלת הכלל]
* * *
ב-1975 הביאה נסיגת ארה"ב מוויטנאם למימוש היעד האסטרטגי של הוויאטקונג, ובכך סיימה את המלחמה.
ב-2021 מביאה נסיגת ארה"ב מאפגניסטן לקידום – אך לא למימוש – היעד האסטרטגי של הטאליבן ואל-קעידה. לכן, היא אינה מסיימת – אלא מלבה – את מלחמת הטרור האסלאמי בארה"ב.
ב-1975 היה היעד האסטרטגי של הוויאטקונג מוגבל לשטחה של וויטנאם. לכן, הוא איפשר דו-קיום בשלום ושתוף-פעולה עתידי עם ארה"ב לשדרוג המצב בוויטנאם.
ב-2021, היעד האסטרטגי בן 1,400 השנים של הטרור האסלאמי אינו מוגבל לשטחה של אפגניסטן, אלא מונחה על ידי פנטיות מגלומנית, השואפת להכניע את המערב ה'כופר' – ובמיוחד, את "השטן הגדול האמריקאי" המהווה את המכשול הקשה ביותר בדרך לניצחון ה'מאמינים' על ה'כופרים' – כדי להקים ישות אסלאמית עולמית, המבוססת על הקוראן והשריעה. יעד זה מנוגד לדו-קיום בשלום עם ארה"ב, ומחייב את המשך המלחמה במערב, כולל טרור על אדמת ארה"ב.
[אז, ההשפלה סיימה לפחות את המלחמה. עכשיו, היא רק שופכת בנזין על מדורת המלחמה ב'כופרים'... צילום מסך מ- yes doco]
ב-1975, הייתה ארה"ב מעורבת במלחמת אזרחים בוויטנאם, והיה עליה לבחור בין מלחמה בשוחות בוויטנאם לבין סיום המלחמה.
ב-2021 ארה"ב נמצאת בעיצומה של מלחמה מול הטרור האסלאמי; ועליה לבחור, בין מלחמה בשוחות בבסיסי הטרור (התובעת מחיר גבוה) לבין נסיגה שתביא למלחמה בשוחות בארה"ב (התובעת מחיר איום ונורא דוגמת ;מגדלי התאומים; מספטמבר 2001).
ב-2021, הטאליבן וארגוני ומשטרי טרור נוספים אינם מתרשמים מערכי יסוד של המערב כגון זכויות אדם, דמוקרטיה ודו-קיום בשלום. הם אינם נרתעים מדיפלומטיה תקיפה, אך חוששים מכח-הרתעה ולוחמה יעילה בטרור. הם אינם מייחלים לאהדת הקהיליה הבינלאומית, אלא מייחלים להפחיד, להדביר ולשעבד את הקהיליה הבינלאומית ה'כופרת' באמצעי שלום או מלחמה.
נסיגת ארה"ב מאפגניסטן מכרסמת קשות בכח-ההרתעה של ארה"ב, מוסיפה שמן למדורת הצונאמי הערבי (שזכה לכנוי המוטעה – 'אביב ערבי') המטלטל את הרחוב הערבי מ-2010. הנסיגה מעצימה ישויות טרור כגון איראן, 'האחים המוסלמים', החות'ים בתימן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ. היא גם מעניקה רוח גבית לנשיא התורכי ארדואן (ראו תמונה משמאל) השואף לשקם את האימפריה העותומנית. הנסיגה מאפגניסטן מקצינה איומים קיומיים לכל משטר ערבי פרו-אמריקאי כמו סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, מצרים, מרוקו וירדן.
[מקור תמונתו של ארדואן משמאל: טוויטר]
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
הנסיגה מאפגניסטן, יחד עם כמיהת ארה"ב לחזור להסכם הגרעין עם איראן, שיקום היחסים בין ארה"ב לבין 'האחים המוסלמים' במזה"ת ובארה"ב, והלחץ האמריקאי על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, עלולים לקרב מדינות אלו לזרועות רוסיה וסין, הממנפות את הנסיגה לשיפור מעמדן האזורי והעולמי.
הנסיגה מאפגניסטן מחמירה את ביטחונה הלאומי של הודו העומדת בפני איומים מוחשיים ומיידים של הטרור האסלאמי מבית ומחוץ, פקיסטן וסין.
הערכות-המצב הכושלות של הממסד הביטחוני והמדיני של ארה"ב – בכל הקשור להיערכות באפגניסטן והנסיגה ממנה – אינן מפתיעות. הן עקביות עם הכישלון השיטתי של מחלקת המדינה (מחמ"ד) בכל הקשור למזה"ת. לדוגמה:
- ב-1948 התנגדה מחמ"ד להכרה בישראל בטענה שלא תעמוד בפני מתקפה צבאית ערבית, שתהיה פרו-סובייטית, ושתפגע ביחסי ארה"ב-ערב ובאספקת נפט מהמפרץ הפרסי.
- בשנות ה-50' של המאה הקודמת, חיזרה ארה"ב בלהט אחרי הנשיא המצרי, גמאל עבד אל נאצר (ראו תמונה משמאל) שהיפנה לה עורף והפך לבעל-ברית מרכזי של ברה"מ.
[בתמונה: החיזור אחר גמאל עבד אל נאצר לא עבד... למקור התמונה, לחצו כאן]
- ב-1978/79 תקעה ארה"ב סכין בגב השאה הפרסי ("השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי"), אימצה לחיקה את אייתולה חומייני, וראתה בו מנהיג מתון, מונחה-חופש ופרו-אמריקאי.
- בשנות ה-80' ראתה ארה"ב בצדאם חוסיין את "אויבו של אויבי (איראן) הוא ידידי", והעניקה לו "אור ירוק" לפלישה לכווית באוגוסט 1990.
- מ-1993 עד 2000 ראתה ארה"ב ביאסר ערפאת – בהשראת ממשלות ישראל – מנהיג הראוי לפרס נובל לשלום ולסיוע חוץ שנתי מארה"ב.
- ב-2012-2009 תקעה ארה"ב סכין בגבו של הנשיא המצרי, חוסני מובארק, ואימצה לחיקה את 'האחים המוסלמים', המאיימים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
- עד פריצת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 התייחסה ארה"ב לבשאר אסאד כמבשר קידמה.
- ב-2011 הובילה ארה"ב את המתקפה הצבאית לחיסול משטר מועמר קדאפי, ובכך הפכה את לוב לזירת מלחמת אזרחים וטרור אסלאמי אזורי ועולמי.
- ב-2015 הובילה ארה"ב את הסכם הגרעין עם איראן, בהנחה שמשטר האייתולות מהווה שותף אמין למו"מ, ונכון לזנוח חזון פנאטי ומגלומני, חתרנות, טרור עולמי (מתאילנד ועד דרום אמריקה), מלחמות ודיכוי אכזר של העם האיראני.
מדיניות ארה"ב ובריטניה במזה"ת זכתה לביקורת מפרופסור אלי כדורי (Elie Kedourie) מאוניברסיטת לונדון, שהיה היסטוריון פורץ-דרך של המזה"ת: "הניסיון להביא למודרניזציה של החברה המזה"תית ולהפוך אותה למערבית גורם נזק העולה על התועלת למזה"ת… האסלאם מכיר בשתי אפשרויות: מלחמת חורמה ב"כופרים" או כניעת ה"כופרים" ל"מאמינים"… הסכמי שלום עם 'כופרים' הם שלב בעוינות הנמשכת עד הכרת "הכופרים" בעליונות האסלאמית…. דו-קיום בשלום, קדושת הסכמים, שלטון הצדק הטבעי וסובלנות הם זרים למזה"ת… (ראו כריכת ספרו של כדורי משמאל, עמ' 12-1).
ישראל חייבת להסיק מסקנות מהמשגים השיטתיים של הממסד המדיני בארה"ב, לקבל בערבון מוגבל המלצות ותכתיבים של ארה"ב לגבי הסכסוך הערבי-ישראלי, הסוגיה הפלסטינית וצרכי הביטחון של ישראל; ולהתנהל לפי מזרח תיכון מציאותי (הפכפך, אלים, עריץ ומתסכל) ולא לפי הרהורי-לב על 'מזרח תיכון חדש' ו'שלום עכשיו'.
ההתפתחויות באפגניסטן, המלחמה בטרור העזתי וההתנהלות הפלסטינית מלמדים שמדינה פלסטינית ביו"ש תהיה מיני-אפגניסטן או מגה-עזה ברכסי הרים השולטים על ירושלים, תל אביב ו-80% מתשתיות ואוכלוסיית ישראל, כולל נתב"ג וכביש 6.
ככל שארה"ב מצמצמת את נוכחותה הצבאית במזה"ת – הממוקם בין אירופה, אסיה ואפריקה, ובין הים התיכון, הים האדום, האוקינוס ההודי, הים הערבי והמפרץ הפרסי – כן עולה חיוניות ישראל כמכפלן-עוצמה ייחודי, דמוקרטי, יעיל, ביטחוני, כלכלי וטכנולוגי עבור ארה"ב, ו"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר עבור מדינות ערב הפרו-אמריקאיות.
[לאוסף המאמרים על אפגניסטן ועוללותיה, לחצו כאן]
