[לקובץ המאמרים על פרשת כי תבוא, לחצו כאן]

עודכן ב- 29 באוגוסט 2023

אלי מיאסניק (ראו תמונה משמאל) עוסק בהנדסה, בניהול תוכניות ובפיתוח עסקי; בוגר 8200 והתעשייה האווירית.

*  *  *

פרשת כי תבוא מתארת את הדרישה לברית מחודשת בין ב"י  לבין ה': "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה יה' אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--בְּאֶרֶץ מוֹאָב:  מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (כח- 69). הברית הקודמת הייתה בחורב. בסיומה קיבלוה בני ישראל ואמרו "נעשה ונשמע".

הברית המחודשת ("ברית מואב"), כוללת חוקים המופיעים גם בפרשות אחרות, ברכות וקללות ודרישה לטקס נוסף בהר עיבל ובהר גריזים. בתחילת הפרשה מתוארים 40 השנה הקריטיות של הולדת העם ב"מקרא ביכורים" (כז 1-11). הפרשה מסתיימת בשחזור של משה של 40 השנה הללו (כט 1-8). נאום הסיכום. מדוע שני תיאורים שונים ל- 40 השנה והאם יש להם משמעות שונה?

נאום הסיכום (כט 1-8)

בנאום הסיכום, משה מסביר, שלא תמיד ניתן להבין את תהליכי 40 השנה, במהלך התרחשותם. לכן לדעתו, היו חריקות בין מה שציפה ה' לבין מה שהתרחש בשטח. משה מבחין בשלושה שלבים ביכולת של בני ישראל להבין לעומק את המציאות שאותה חוו, בזמן אמת:

• שלב א- בני ישראל שראו וחוו את אירועי היציאה ממצריים, לא הטמיעו את תפקיד ה' באירועים אלו: אומר משה: "אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו... וְלֹא-נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה". משה טוען אפוא, שה' לא הצליח להביא את ב"י לדעת אותו, כמו שציפה כשאתחל את תהליך 40 השנה. ציפייה זו של ה' הופיעה בעבר, מספר פעמים. למשל, לאחר סירוב פרעה לשלח את העם , אומר ה' " וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אלוקיכם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמ', ו'- 7). משה סבור שאי הידיעה הזו תקיפה גם היום, בערבות מואב: "עַד, הַיּוֹם הַזֶּה".

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תבוא, לחצו כאן]

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ "ברוך בואך"/ ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

• שלב ב'- בני ישראל לא "ראו" את תפקידו המכריע של ה' ביכולתם לשרוד 40 שנה במדבר: "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אלוקיכם". 40 השנים הקשות במדבר לא אופיינו כל שבוע בנס אחר. הדאגה של ה' לשרידות היא האירוע הגדול. אך גם בשלב זה ב"י אינם "יודעים" את תפקידו המכריע של ה' בהישרדותם. ה' עשה זאת - "לְמַעַן, תֵּדְעוּ, כִּי אֲנִי ה' אלוקיכם" , אך לא נאמר שהם יודעים גם, ב"הַיּוֹם הַזֶּה".
• שלב ג - בני ישראל נוטלים גורלם בידם. ב"י הם המובילים את הכיבוש: "ותָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם וַנִּקַּח אֶת-אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי. יש אמנם הצלחות לפי תוכנית העל של ה', אך ה' אינו מוזכר. גם המהפך המצופה בידיעת ה' לא מוזכר.

אני מציע להניח שמסקנתו של משה מאי הראייה של העם את תפקוד ה'  בשני השלבים הראשונים של 40 השנה ומן ההצלחות הראשונות של הכיבוש, שיש סיכוי, שהפעם יטמיעו כראוי את מעורבות ה' ויהיו מעוניינים להבין ולקבל ברית מחודשת. בעת הברית הראשונה , ברית חורב, בני ישראל היו די מבולבלים מן המתרחש סביבם. לכן, תגובתם הראשונית הייתה קודם נעשה אותה (מה יש להפסיד כשאתה במדבר ובורח ממצריים) ורק אח"כ נשמע אותה. אך עתה, לאחר הניצחונות הראשונים בעבר הירדן המזרחי, סביר שבני ישראל מטמיעים, שהם אכן מממשים תוכנית-על מסוימת. קרי, הם בשלים לברית מחודשת (כאן במואב), שתאפשר להם לראות את תמונת העל של ה' ולשפוט את התהליכים העוברים עליהם (לטוב ולרע) בצורה בוגרת. במילים אחרות- הם סוף סוף מסוגלים להיפתח ולעכל את אשר אירע להם. הם סוף סוף מסוגלים "לדעת את ה'". תפיסה זו של משה מתבטאת במשפט הסיום "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (כט 8) ומסביר -  "שתשיגו המכוון בכל מעשיכם לחיי עולם ולחיי שעה".

[בתמונה: בני ישראל נכנסים לארץ הקודש / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

מקרא ביכורים (כו 1-11) מתאר את 40 השנה בצורה אחרת:

לאור הנאמר למעלה, מעניין להשוות את ראיית 40 השנה תוך מסע במכונת הזמן אל האיכר הנהנה מפרי אדמתו לאחר ההתבססות בארץ: האיכר המביא את הביכורים לכהן במקום אשר יבחר ה'. "מקרא ביכורים" מציג תפישת עולם שונה לגבי 40 השנה הבעייתיות. אידאליזציה של 40 השנה. כל הספקות ייעלמו.

• במקרא ביכורים תהיה התייחסות ליכולת ה' לעמוד בהבטחתו לאבות ולצורך להתמודד עם הקשיים במצריים שמשה כלל לא מזכירם בנאומו המסכם.
• תהיה הכרה בחשיבות ניסי ה' (בניגוד לשלב א' למעלה) "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים".
• המסע הקשה במדבר (שלב ב' למעלה) הופך למרכיב שולי. רק "וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה". אינסטנט, לכאורה.
• הכיבוש הקשה של הארץ ע"י ב"י (שהרי בפרשתנו הם הם רק בתחילת התהליך) הופך לנתינה כלאחר יד. רק "וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", ללא שום קושי.

סיכום- "לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ " לעומת " וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב"

נראה לי שמוצגות כאן שתי תפיסות עולם שונות:

• התפיסה, המוצגת בסיכום הספר, היא אתגרית. הפרט נדרש כל הזמן לבחון מה מסביבו ("לשמוע") ולהשתפר: "לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן"
• התפיסה המוצגת ב"מקרא הביכורים" היא אידילית.  הפרט, נדרש בעיקר "לעשות" ולהיות " וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אלוקיך ... ".

[בתמונה: סיפורי תנ"ך, והיה כי תבוא אל הארץ... ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תבוא, לחצו כאן]