ד"ר עודד עמיחי הוא יו"ר העמותה 'מגן לעורף', מומחה למערכות לייזר ויועץ לפיתוח עסקי בתחומי הלייזר והאלקטרו-אופטיקה. יזם וניהל ברפא"ל בשנות ה-70 פרויקט חדשני ומקורי בלייזר רב עוצמה. היה מיוזמי פרויקט "נאוטילוס" בראשית שנות ה-90.
* * *
נאמר כבר רבות על מחדל הגנת העורף, הכרוך בהתעלמות ישראל מהצעת חברת נורתרופ גרומן האמריקאית, בינואר 2007, לייצר עבורה את מערכת הסקייגארד, לייזר כימי בהספק מסדר גודל של מ"ו (1,000 ק"ו), המבוססת על דגם הנאוטילוס, שפותח במשותף בין ארה"ב וישראל (1996-2000) בעקבות הסכם פרס - קלינטון (1996).
הרבה פחות נאמר על המחדל המוקדם באותו עניין, שהתרחש שנים רבות קודם לכן, והוא כולו ישראלי, ללא מעורבות אמריקאית.
בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, בהיותי מדען צעיר ברפאל עם תואר שלישי מהאוניברסיטה העברית, הגיתי את מה שנקרא לימים: "לייזר כימי". היה מדובר על יצירת אנרגיות לייזר גדולות בכמה סדרי גודל מהקיים באותם ימים, ובשיטה חדשה שטרם היה לה משפט קיום.
"משוגעים" כמוני הגיעו מהר מאד לד"ר אליעזר גון המנוח, הסמנכ"ל המיתולוגי של רפאל למו"פ, איש אשכולות, צנוע ובעל יכולות יוצאות דופן, שהציבור הרחב לא מכיר, למרות שתרומתו למדינה היתה עצומה. אליעזר לא ישב בבנין ההנהלה, אלא בצריף ישן ליד השער, והבדחנים סיפרו שאת רובם של המגיעים אליו הוא מעביר לצד השני, ואת מיעוטם הוא מטפח ומכניס תחת חסותו.
סיפרתי לאליעזר את מה שאני מתכוון לעשות. הוא ישב בכורסא, ובפיו סיגר כבוי, ולא הוציא הגה מפיו. משסיימתי הוא אמר שעליו לחשוב, ובינתיים אקח כמה ימים חופש על חשבונו. הבנתי שזו לשון מנומסת לומר לי לחפש מקום אחר...
אחרי כשבועיים אליעזר התקשר והזמין אותי לפגישה. משנכנסתי, הוא אמר, עוד בעמידה: "זכו צדיקים שמלאכתם נעשתה בידי אחרים". ככה הפכתי לבן חסותו של אליעזר, זכות גדולה שנפלה בחלקי. לימים סיפר לי אליעזר שהוא התייעץ עם פרופ' אדוארד טלר, מדען הגרעין האמריקאי, ידיד ישראל (ראו תמונה משמאל), שנתן לו את ברכת הדרך.
היו לי במהלך העשור של שנות ה-70 של המאה הקודמת, קשרים הדוקים עם אליעזר, ששימש לי מורה רוחני. אליעזר נהג לקחת אותי מדי שנה, לשיחות עידכון עם שמעון פרס. התרשמתי מאד מפרס, שהיה משכמו ומעלה. אחד בדורו (ראו תמונה משמאל).
לעולם לא אשכח את פגישתי האחרונה עם אליעזר. ביולי 1982 חזרתי משבתון ארוך בארה"ב, שם קיבלתי הצעה דרמטית, לשת"פ עם ארה"ב בפיתוח לייזר כימי מוטס. עוד ביום נחיתתי בארץ, התייצבתי במשרדו של אליעזר, ומצאתיו לבד. אולם בשיחתינו הפעם התחלפו התפקידים, ואני הוא זה שלא הוציא מילה מפיו.
אליעזר, המנומס, השתקן, שכל מילה שלו היתה מחושבת ומדודה, היה נסער. במשך כ-3 שעות הוא סיפר לי על השינוי שעומד לחול ברפאל, לפיו רפאל תתחיל למכור נשק, ובכך תאבד לטעמו את ייחודה להיות הגוף הטכנולוגי המוביל במדינה, שיתן לצה"ל מערכות נשק ייחודיות, מתאימות לצרכיו, שלא ניתן לרכשן בחו"ל. אליעזר התנגד נמרצות למהלך זה, אולם הוא מצא עצמו במיעוט.
קבענו להפגש למחרת בבוקר, שם אמור הייתי לספר לאליעזר על ההצעה החשובה שקיבלתי בארה"ב. אולם הפגישה לא התקיימה. אליעזר נפטר באותו לילה מהתקף לב. בן 56 היה במותו. יהי זכרו ברוך!
אפילוג:
אין ספק, שאותה פגישה טראומטית אחרונה עם אליעזר, השפיעה עלי לפרוש מרפאל, כשנה לאחר מכן (אוקטובר 1983), אחרי שקצרה ידי לקדם שתי תוכניות יישום ללייזר הכימי - ההצעה שהבאתי מארה"ב, ועוד אחת כאן, שהגיעה לבשלות. כישלון היישום של שתי תוכניות אלה נבע בעיקר מהתנגדות הנהלת רפאל, שהיתה עסוקה אז במלוא מרצה להפוך את רפאל ליצואן נשק, ולא רצתה "להסתבך" עם פרויקטים גדולים, שיקשרו אותה עוד יותר למערכת הביטחון.
העשור, בו עסקתי בפיתוח הלייזר ברפאל, בחסותו של אליעזר, היתה התקופה הטובה, המהנה והחשובה בחיי, מבחינה מקצועית. בגינה ויתרתי על מינוי באוניברסיטה העברית, שהיה בידי, ואני לא מצטער על כך לרגע.
צחוק הגורל הוא שאת התמיכה קיבלתי באותם ימים דווקא ממפא"ת... באותם ימים נרקמה ידידותי העמוקה וארוכת השנים עם ל', שהיה אז בכיר במפא"ת, וניסה לסייע ככל יכולתו. אולם התעקשותה של רפאל הכריעה, ובכך נחתם הפרק הראשון באחד המחדלים הביטחוניים החמורים בתולדות המדינה.
הפרק השני של אותו מחדל החל בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, כאשר כבר עבדתי מחוץ לרפאל, כמנהל חברת היי-טק פרטית, שם יזמתי, בעקבות מלחמת המפרץ, את המגעים עם חברת TRW האמריקאית (שלימים, 2002, נקנתה ע"י חברת נורתרופ גרומן) שהובילו להסכם פרס - קלינטון (1996), ולפיתוח משותף של דגם הנאוטילוס, אותו כבר הזכרתי בפתיח.