[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי kaboompics לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

לא קל להיות ראש ממשלה במדינת ישראל, במיוחד נוכח הפער הגדול - שאינו ניתן לגישור - בין הכרזות שלפני; ובין המעשה שלאחר ההשבעה לראשות ממשלה. תופעה זו  נכונה לכול מנהיג, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית הוא בא.

• משה דיין כשר ביטחון (שהתנהג כראש ממשלה) הכריז ש"שארם אל-שיח כמוה כתל-אביב" ותמך, לאחר מכן, בכול לב בהחזרתה לשלטון המצרי;

• בדיוק באותו אופן כפי, שמנחם בגין הכריז ש"ימית כמוה כתל אביב", אך החריב ופינה אותה לטובת הסכם שלום קר עם מצרים.
• אריק שרון הכריז ש"דין נצרים כדין תל אביב", והעביר את רצועת עזה לרשות הפלסטינית - נקייה מיהודים.
• כול ראשי הממשלות האחרים הגיבו מעל כול במה בסגנון דומה נוכח התקפות הטרור העונתיות של החמאס כי "דין שדרות כדין תל אביב".
• בנימין נתניהו הבטיח במסעי הבחירות שלו שהדבר הראשון שיעשה עם בחירתו הוא לחסל את שלטון החמאס - והם שם עדיין מתפוצצים מצחוק.
• גם אביגדור ליברמן הכריז שאם יהיה שר ביטחון, "תוך 24 שעות הנייה מת", וזה עדיין מסתובב חופשי בחוצות עזה אף שליתר ביטחון תמיד עם תינוק בזרועותיו מה שבטוח...  כי ליברמן אמר, לא פעם, ש"מילה שלי היא מילה", מבטיח ומקיים... כולם עדיין ממתינים לביצוע, מתי שהוא...

[בתמונה: ישראל כנמר של נייר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי RyanMcGuire לאתר Pixabay] כל המבטיחים לפני, ולא עושים דבר אחרי, מתכסים מאחורי שתי סיסמאות זמינות: "מה שרואים מפה לא רואים משם", או - "רק חמור לא משנה את דעתו". היחיד שאמר ועשה הוא אהוד ברק שפינה את  צה"ל מלבנון...

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי andrea_bolis_yep לאתר Pixabay]

אין הכוונה בתיאור זה כדי להטיל דופי באישיותם של ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם בחידלון מרפה ידיים, אלא לתאר מציאות, שהעם בישראל הביא על עצמו מאז טראומת מלחמת יום כיפור - שחרצה שריטה עמוקה בביטחון הלאומי העצמי ומתקשה להתאושש ממנה, עד שנדמה שתופעות "הלם הקרב" הזה הולכות ומחמירות:

משפטי שדה; ריבוי וועדות חקירה לאיתור אשמים; ו"גרירת נבלתם" בעמודי התקשורת, גורמים למנהיגים אזרחיים וצבאיים בעלי כוונות טובות, לכבול ידיהם באופן מודע ולא לזוז, בלי ליווי משפטי צמוד, לקראת ועדת החקירה הבלתי נמנעת. התוצאה היא היעדר משילות, טרור פנימי, שחיתות ואנרכיה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי DeSa81 לאתר Pixabay]

תהליך ההתרופפות ואובדן הנחישות הלאומית הולך וגובר עם הזמן; ככול שהאויב מזהה את התהליך, ומעצים את תעוזתו ותקוותו, שהניצחון נמצא בהישג יד; וישראל תקרוס פנימה מחמת אובדן הדרך והקרעים הפנימיים בחוסן הלאומי,הנבקע לנוכח עיניהם. מכאן השיתוק מפני הצורך בתגובה מידית על כול פגיעה בריבונות, החשובה כדי לצרוב את התודעה ולעצב את ההרתעה.

ברגע שישראל מגיבה לטרור העזתי - של בלוני תבערה ורעש בלילות - ע"י הפצצות אוויר יקרות חסרות כל אפקטיביות, רק כדי  לצאת ידי חובת "הבטחתי תגובה וקיימתי", שאינן מזיזות פסיק בצד השני; בעוד ישראל ממשיכה להעביר משלוחים 'הומניטאריים' - בדיוק כאשר מצרים סוגרת את מעבריה לרצועה כי החמאס פגע בכבודה כמתווכת (!!) - אוי לחרפתנו. ועוד מבהירה ישראל, שזה לא הזמן להגיב, כי "אנחנו עסוקים בקורונה ורוצים שקט לקראת ראש השנה... מה החמאס מבין מזה? בדיוק מה שהטאליבן מבין מאופן נסיגת ארצות הברית מאפגניסטן. אפרים קישון (ראו תמונה משמאל) כבר כתב, לפני יובל, הומורסקות רבות על שיטת "אחרי החגים" הישראלית, כדי לנמק אי עשייה, מחדל ופרטץ'.

[תמונתו של אפרים קישון משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה ע"י צבי טיבריו קלר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

כאשר תגובות ישראל לטרור מוערכות על פי כמות הרוגיה ופצועיה, נראה כי המנהיגים ממתינים לרגע בו ייפול טיל על גן-ילדים. רק על רקע תמונות כאלה, מאמינה ההנהגה שיספקו לישראל את ההצדקה הבינלאומית לעשות סדר ביטחוני באזור; שהרי, איזה שר ביטחון רוצה לחיות תחת איום העמדה לדין של בית המשפט הבינ"ל לפשעי מלחמה בהאג, שיזמה ותובעת הרשות הפלסטינית בציניות חסרת בושה; ואז, מציעים לאבו מאזן הטבות כלכליות ואחרות, שמן הסתם נועדים למטרה חשובה - אך היא אינה תחליף לחיזוק נחישות העם לשרוד, במזרח התיכון, לדורות רבים ככול האפשר.