[בתמונה: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת..." התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על פרשת וילך, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת וילך, בפרק ל"א, מצויים שלושה קטעי נבואה שהם חופפים במידה מסוימת ומכילים מוטיבים משותפים.

שלושת קטעי הנבואה הם: א – פסוקים: ט"ז – י"ח, כ' – כ"א, כ"ז – כ"ט,  כדלקמן:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:  כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים... כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי, וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ:  כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי... כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ, וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה; הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-יְהוָה, וְאַף, כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי, הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת-כָּל-זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם, וְשֹׁטְרֵיכֶם; וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם, אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָעִידָה בָּם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים--כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם"[1].

[בתמונה: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת..." התמונה היא נחלת הכלל]

בתמצית, ה' אומר למשה כי לאחר מותו העם יסיר את נאמנותו מה', והעתיד האמור כאן, מתואר כעובדה מוגמרת. יש בקביעה זו סתירה מוחלטת עם עקרון הבחירה החופשית שהובא בסמוך, ועל כך נכתבו פרשנויות רבות. אחת מהן אומרת את הדבר הבא - כוונת הדברים הללו היא לא לשלול את הבחירה החופשית, אלא לתאר מצב עתידי של גורל כלל העם הנתון לפורענות קשה, לבין גורל היחיד, שנותר ללא הכרעה והתנהגותו של כל פרט, הינה תוצר של בחירתו החופשית האישית.

נחזור לפרשתנו. בדברים הבאים נתייחס לחלק הראשון של קטע הנבואי בפרק ל"א, ובעיקר לנושא של הסתרת פני האל מעם ישראל החוטא. על פי פשט הדברים, ה' יסיר את השגחתו מעם ישראל, בגלל חוסר הנאמנות של העם לברית בינו לבין ה'. היות והאל יהיה במצב של הסתרת פנים, לפיכך יקשה על ישראל לעמוד בפני אויביו. הסתרת פנים שכזאת נזכרת פעמים רבות במקרא. אם ה' מסתיר את פניו מברואיו, אין להם יכולת קיום כלל:" תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ,    יִבָּהֵלוּן:תֹּסֵף רוּחָם, יִגְוָעוּן;    וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן"[2].

לשון אחר – רק השגחתו המתמדת של ה', נותנת חיים לברואיו. כך או אחרת, הסתר פניו של ה' נתפשת כעונש לעם ישראל, היות והוא פנה לאלוהי נכר. בהמשך הפסוקים נאמר כי גם לאחר שעם ישראל יבין מה גרם לכל הרע שבא עליו, גם אז ה' לא ימהר להיענות לבקשתם, בגלל חומרת מעשיהם.

בראייה רחבה יותר, הסתרת פנים נתפסת במישור התיאולוגי להסבר של חורבן בית המקדש, הגלות וכל מאורע קשה שניחת על עם ישראל. בדורנו הכוונה בעיקר לשואת יהודי אירופה. כך לפחות רואים זאת רוב הוגי זמננו. מה רבה ההפתעה שאחד מההוגים הללו, שחי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בלב התופת הנאצית, חשב אחרת. המדובר בר' יששכר שלמה טייכטל, שספרו, אם הבנים שמחה, יצא לאור בבודפשט הנצורה בשנת 1943.

[בתמונה משמאל: הרב יששכר שלמה טייכטל. התמונה הועלתה לויקישיבה ואושרה לשימוש ע"י אריאל ביגל נ"י]

עד השואה החזיק, כרוב רבני הונגריה, בדעות אנטי-ציוניות גורפות. הוא היה קשור אל הרב חיים אלעזר שפירא, [3]האדמו"ר ממונקאץ, שהיה מן המתנגדים החריפים ביותר של הציונות. בשנת 1936 , כתב מאמר בעיתון יידישע צייטונג, שיצא במונקאץ, ובו תמך בדעתו של הרב שפירא שבניין ארץ ישראל, לא משנה בידי מי, הוא חילול הקודש ויגרום לטומאת הארץ. בשנת 1942  ברח מסלובקיה להונגריה מאימת הכיבוש הנאצי.

אירועי השואה גרמו לו לבחון מחדש את השקפותיו. הוא החל על פי עדותו האישית, להתעמק בסוגיות של גלות וגאולה, גאולה בדרך הטבע, יישוב ארץ ישראל והיחס לבוניה החלוצים שאינם שומרי תורה מצוות. כתוצאה מחיבוטי נפש אלו שינה את דעותיו והחל לתמוך בציונות ובעלייה לארץ[4]. את דעותיו אלה העלה על הכתב בספר אם הבנים שמחה, ששימש מאז כאחד מספרי היסוד של הציונות הדתית.

[בתמונה: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת..." התמונה היא נחלת הכלל]

בין השאר מובאת בספר ביקורת חריפה על הרבנים שמנעו את העלייה לפני השואה כדלקמן:" אילו היו החרדים נותנים את ידם לעוסקים במפעל הקודש הזה(=של יישוב ארץ ישראל), לפני שישים חמישים או ארבעם שנה...כמה וכמה אלפים מבני ישראל היו מתיישבים שמה והיו ניצלים ממוות לחיים...עד שאם אחד פותח פיו לדבר ולהתלהב לבניין ארצנו הוא משוקץ ומתועב בעיניהם, והכל גוערין בו – אתה ציוניסט ושקץ ומתועב...ונפלו בזה בעבירת המרגלים ...ומה היה סופם של המרגלים? שגרמו על ידי זה בכייה לדורות"[5].

בהמשך הדברים אומר הרב טייכטל כי מאורעות השואה הם גזירה אלוהית ישירה ואין הם שייכים למושג המקראי הסתר פנים. זאת קביעה מהפכנית שתקווה בצידה. אם קביעה זו נכונה, הרי יש עוד אפשרות לישועה. צריך רק לפענח את טעמה של גזירה נוראה זו, שהיא על דעתה של ההשגחה האלוהית ולאו דווקא על דעתם של מבצעיה האנושיים. היות והאל מבטא את דרישותיו מעם ישראל באמצעות מאורעות היסטוריים, נוכל לדעת למרות שכבר פסקה הנבואה, מה האל מצפה מעמו.

התמונה הכוללת המצטיירת ממאורעות השואה לפי הרב טייכטל היא זו – בכל ארצות הגולה, פרט לארה"ב[6], נמצא רוב העם היהודי תחת איום של כליה והשמדת טוטאלית, אך לעומת זאת בארץ ישראל, אין אלה פני הדברים, ויש בה סימנים ברורים ומוחשיים של גאולה. המסקנה המתבקשת הינה ברורה. ה' מבטל את קיומה של הגלות, ומצביע על מקום אחד שבו יש לעם ישראל סיכוי לשרוד עם תקווה לגאולה אמיתית:" ודאי שהגענו לעת הגאולה לדברי ספר הזוהר, ועלינו לעשות רק התעוררות תחילה...והעיקר שנתעורר לשוב לארצנו הקדושה, אשר רק בעבור זה באו עלינו כל אלה שהגיענו..."[7].

[בתמונה: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת..." התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

בפרשת וילך בפרק ל"א, מצויים שלושה קטעי נבואה של משה, הקובעים בין השאר כי עם ישראל יפר את הברית עם ה', ובשל כך ה' יסתיר את פניו מהם, ויעניש אותם בחומרה. הסתרת פנים הינה תמונת ראי לחוסר השגחה, ומשמעותה, ה' מסתיר את פניו, כלומר מסיר את ההשגחה מעל על ישראל בגלל חטאיו, ואז מידת הדין תפגע בהם...

[בתמונה משמאל: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת..." התמונה היא נחלת הכלל]

רוב הוגי דורנו לקחו את המושג הסתרת פנים למצב שהיה בשואת יהודי אירופה וצפון אפריקה. הוגה דעות יחיד במינו, הרב יששכר שלמה טייכטל, חשב אחרת. כאחד שחי בבודפשט הנצורה על ידי הצבא הגרמני, ושחשב לפי המתכונת הידועה של החשיבה החרדית כנגד הציונות, וכנגד החלוצים שמפריחים את ארץ ישראל אולם הם חופשיים מתורה וממצוות, הרי שמאורעות השואה הפכו את הלך חשיבתו. לדעתו אין המדובר בהסתר פנים, אלא בגזירה אלוהית ישירה על עם ישראל. ומכיוון שה' מדבר אל עמו דרך האירועים ההיסטוריים, צריך להבין מדוע נגזרה גזירה נוראית שכזאת.

לפי הרב טייכטל, הגזירה האלוהית באה להראות כי הקו של המשך ישיבה בגלות הוא פסול, ויש לתת יד למפעל הציוני. לדבריו, אם הרבנים החרדים היו שותפים מלכתחילה במפעל הציוני, הרי שהוא היה נראה אחרת גם בפן הרוחני שלו, אבל ובעיקר מהלך שכזה היה מציל רבבות יהודים שהיו נוטלים חלק בכך, ועל ידי זה מצילים את חייהם. היות ודבר זה לא נעשה, רובצת על ההנהגה החרדית אשמה כבדה של הרג של אלפים ורבבות שיכלו להינצל. הרב טייכטל עצמו ניספה בשואה אבל דבריו הנוקבים מעוררים השתאות גם בימינו אנו.

[לקובץ המאמרים על פרשת וילך, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] עולם התנ"ך, דברים, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמוד 233.

[2] תהילים, פרק ק"ד, פסוק כ"ט.

[3] הרב חיים אלעזר שפירא היה האדמו"ר השלישי של חסידות מונקאטש. אחד מחשובי הרבנים במזרח-מרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם, שהנהיג קו שמרני ותקיף של התנגדות לציונות, ולאגודת ישראל. 1868 – 1937.

[4] רבקה ש"ץ-אופנהימר, וידוי על סף המשרפות: רב חרדי מכה על חטא, כיוונים, 23 , תשמ"ד, עמודים: 49 – 62.  אליעזר שבייד, בין חורבן לישועה, הקיבוץ המאוחד, 1994, פרק ה', עמודים: 89–104.

[5] הרב יששכר טייכטל, אם הבנים שמחה, הוצאת קול מבשר, ירושלים, תשנ"ח, עמודים: כ"ב – כ"ג.

[6] הרב טייכטל מסביר שגם בארה"ב יכול לקום משחית על העם היהודי, למרות שבזמן כתיבת ספרו זה לא היה המצב. הוא מביא דיון ארוך בנושא, אבל מפאת קוצר היריעה לא הבאנו את דבריו בנושא זה.

[7] שם, עמוד פ"ב – פ"ג.