[בתמונה: העולם מתנהל בריאל פוליטיק, ושיקולים מוסריים אינם רלוונטיים, באמת, ליחסים בינלאומיים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי DenisDoukhan לאתר Pixabay]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

מאז ומעולם נהוג היה שארצות חזקות מרחיבות את גבולותיהם עי סיפוח (Annexation) שטחי אחרים שנפלו לידיהם במלחמות.

כך גם עם תום מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, כאשר 'מדינות ההסכמה' ערכו סדר גבולות חדש באירופה;

• כדי להשיב שטחים שנגזלו מהם במלחמות עבר;
• או לספח שטחים חדשים, לשיפור גבולותיהם לקראת מלחמות העתיד;
• וגם, כצעד ענישה מרתיע.

[לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

[במפה: האימפריה הסובייטת (צבועה אדום) - במסווה של מדינות חסות - שהקימה ברית המועצות בתום מלחמת העולם השנייה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי © Sémhur / Wikimedia Commons. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

באותם ימים הסיפוח היה מקובל ומוסכם עי כול המדינות שהמנצחות זכאיות לגמול והמפסידות ראויות לענישה בגין תוקפנותן. 

עם סיום מלחמת העולם השנייה נעשו תיקוני גבול מסוימים בעיקר על חשבון גרמניה המפסידה:

• ברית-המועצות עיצבה מחדש את גבולות מזרח אירופה (ראו המפה למעלה); וסיפחה את מזרח פולין, תמורת סיפוח חלקי מזרח גרמניה לפולין.
• צרפת שלטה על חבל הסאאר הגרמני בשנים 1956-1947, כדי לנצל את מאגרי הפחם שלה ובמגמה לספח את האזור לצמיתות.
• גם הולנד, בלגיה ולוקסמבורג סיפחו שטחים גרמניים שונים (1949) שכולם הוחזרו בסופו של דבר ב- 1957 תמורת תשלומי פיצויים מגרמניה.
• איי הדודקאנס (איים בדרום הים האגאי, שאוכלוסייתם יוונית אתנית, היו מאז המאה ה-16 בשליטת האימפריה העות'מאנית, ונכבשו על ידי איטליה, במלחמתה עם טורקיה, בשנת 1912) שבו לשליטת יוון.
• מנצ'וריה וטאיוואן יחד עם וויתורים יבשתיים אחרים הוחזרו לסין (טייוואן הפכה לאחר מכן למדינה עצמאית, לאחר שהקומוניסטים ניצחו את צ'אנג קאי שק ואילמו אותו להתבסס בה כמפלט אחרון). 
• בריטניה קיבלה את מנדט האו"ם על סומלילנד האיטלקית ולוב.
• אתיופיה סיפחה את אריתריאה (ראו מפה למטה).
• קבוצות איים קטנות כמו איי מרשל, מיקרונזיה איי מריאנה הצפוניים ופלאו היו תחת חסות האו"ם, ובנאמנות של ארצות הברית.

[סיפוח אריתראה (צבועה אדום) לאתיופיה. התמונה הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש ע"י אדעולם]

אולם, מאז...

השתרשה הנורמה שסיפוח שטחי מדינה אחת ע"י אחרת, אינו מקובל מכול סיבה. למטרה זו הוסכם על איסור התרחבות טריטוריאלית, הסותר את הסדר הבינלאומי שלאחר מלחמת העולם השנייה. פרק 1, סעיף 2, סעיף קטן 4 לאמנת האו"ם גורס כי: "כל החברים יימנעו ביחסיהם הבינלאומיים מאיום או משימוש בכוח נגד היושרה הטריטוריאלית - או העצמאות המדינית - של כל מדינה ...".

אבל, למרות הנורמה והתקנות, סיפוחי שטחים לא מעטים נעשו מאז ועד היום והמציאות מראה שהסיפוחים לרוב הם מוצלחים! כך לדוגמה, זמן קצר לאחר עידן הדה -קולוניזציה התרחשו שלושה סיפוחים:

• טיבט על ידי הרפובליקה העממית של סין (1949);
• המושבה הפורטוגזית גואה על ידי הודו (1961);
• ופפואה המערבית ההולנדית על ידי אינדונזיה (1963).

הקהילה הבינלאומית הסכימה במידה מסוימת להכיר במקבץ סיפוחים אלה. האנטי אימפריאליזם אומץ אמנם רטורית, אך המדינות המספחות היו מעצמות אזוריות חדשות, והשטחים המסופחים נחשבו נידחים מדי -או חסר חשיבות למעצמות הגדולות יותר - מכדי להצדיק מלחמה בין המדינות.

[הכרזה: ייצור ידע]

היו גם מספר ניסיונות סיפוח טריטוריאליים שלא צלחו כמו:

• רצועת אוזו בצ'אד על ידי לוב (1972). לאחר מלחמת אזרחים ממושכת, הצליחה צ'אד, בתמיכת ארה"ב וצרפת, לגרש את הצבא הלובי.
• מזרח טימור הפורטוגזית על ידי אינדונזיה (1975). התקוממות וגינוי בינלאומי בראשות אוסטרליה והוותיקן שכנעו את אינדונזיה לסגת מטימור-לסטה.
• ח'וזיסטאן באיראן על ידי עיראק (1980). עיראק הפסידה במלחמותיה עם אירן.
• איי פוקלנד על ידי ארגנטינה (1982). בריטניה ניצחה את ארגנטינה במלחמה קצרה.
• וכווית על ידי עיראק (1990). עיראק נאלצה לוותר על כווית בעקבות פלישת כוחות הקואליציה בהובלת ארה"ב, שיצאו להגן על משאבי הנפט המקומיים.

יש סיפוחים נוספים שהצליחו, אם כי כל אחת מהן הייתה - וממשיכה לקבל ביקורת - מצד כמה מדינות:

1. סהרה המערבית סופחה על ידי מרוקו (1976).
2. טורקיה סיפחה את צפון מזרח קפריסין (1983) כשמיסדה את "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין".
3. ישראל סיפחה את מזרח ירושלים (1980) ואת רמת-הגולן (1981), ונמצאת בתהליך של סיפוח או חילופי שטחים עם הרשות הפלסטינית.
4. גורל אבחזיה ודרום אוסטיה (2010) - שסופחו ע"י רוסיה - טרם הוכרע,
5. רוסיה סיפחה את קרים (2014).

כאמור, המשותף למקרים אלה הוא, שהמדינה המספחת היא בעלת עוצמה צבאית יחסית ויכולת השפעה דיפלומטית, אם בזכות עצמה - כמו רוסיה - או בשל היותה חלק מברית צבאית כמו טורקיה בנאט"ו.

[לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן]

[לכתבה המלאה ב'כלכליסט', לחצו כאן]

ולאחרונה, עולה לדיון מאמציהם של המעצמות הגדולות לרכוש אחיזה יבשתית בחלל מחוץ לגלובוס

סעיף II של "אמנת החלל החיצון" (1967) קובע: "החלל החיצון, כולל הירח וגופים שמימיים אחרים, אינו כפוף לניכוס לאומי על ידי טענת ריבונות, באמצעות שימוש או כיבוש, או בכל אמצעי אחר". יחד עם זאת, ניהלו ארצות הברית, בריטניה, יפן, אוסטרליה, קנדה, איטליה, איחוד האמירויות הערביות ולוקסמבורג, משא ומתן על הסכמי ארטמיס (2020), להקמת בסיס משפטי בינלאומי לפיתוח משאבים על הירח, מאדים ומעבר לו. לרוסיה וסין יש כנראה תוכניות השתלטות אחרות לסיפוח שטחים עתידים בחלל.

ניכר שאין עקביות בהתייחסות העולם לסוגיית הסיפוח

העולם מתנהל בריאל פוליטיק, ושיקולים מוסריים אינם רלוונטיים, באמת, ליחסים בינלאומיים: המדינות החזקות המספחות נוטות להצדיק את שלהן, תומכות או מתעלמות מבעלי בריתם, ומוקיעות את אלה של יריבותיהן. 

ארצות הברית, למשל, טענה כי הסכמי ארטמיס תואמים את הסכם החלל החיצון משנת 1967, תמכו בסיפוח מרוקו את הסהרה המערבית, התעלמו מסיפוח ישראל של חלקים מהגדה המערבית, גינו את סיפוח רוסיה של לחצי האי קרים והגיבו לסיפוח הסיני של ים סין הדרומי בתרגילי 'חופש ניווט' בהם כלי שיט של הצי האמריקאי מפליגים במים השנויים במחלוקת בתמיכת כמה מבני בריתה.

כאמור- צביעות רבה ניכרת בהתייחסות מעצמות לסיפוחים אחרים. בעודה מספחת את חצי האי קרים מנימוקים היסטוריים, מתחה רוסיה ביקורת על סיפוח ישראל חלקים מהגדה המערבית, טענה נגד הסכמי ארטמיס, שמרה על ניטרליות בנוגע לסיפוחי סין בים סין-הדרומי, הטוענת גם היא לשליטה היסטורית על מימי הים.

כנגד הציפייה כי אמנת האו"ם תמנע סיפוחים טריטוריאלית חד צדדיים, נמצא כי לפחות 12 מתוך 17 מקרי סיפוח כבר הצליחו - או בעלי פוטנציאל גבוה להצלחה - באופן המשקף את כוחה היחסי של המספחת. מכאן שסיפוח אף שאינו מקובל באופן רישמי ע"י הקהילה הבין  לאומית, יכול להתרחש דה-פקטו, אם המדינה המספחת חזקה מספיק כדי להתמודד עם ביקורת ועם סנקציות כלכליות, העלולות להתלוות לכך, כמו סיפוח קרים הרוסי למשל. עוד ארבעה מקרים הנוגעים לטריטוריה ימית או מחוץ לכדור הארץ, מחזקים את הלקח לפיו נורמת האי-סיפוח חלשה.

[הכרזה: ייצור ידע]

לקחים עד כאן

• מדינות  חזקות צבאית וכלכלית יכולות להרשות לעצמן לספח חלקי ארץ אחרים, בניגוד לאמנת האו"ם.
• מדינות היוזמות מלחמה ומפסידות, צפויות לאבד חלקים מארצם כשלל מוכר ("תיקוני גבול") למנצחות, או לחליפין- מנהלות משא ומתן להשיבם תמורת פיצויים מוסכמים.
• מדינות אינן נוטות לוותר באופן וולונטרי על שטחי ארצם, ללא קשר לגודלם. אדרבא, ככול שהן גדולות יותר, כך התנגדותם לוותר על אדמה גדולה יותר.
• מדינות קטנות נאלצות לעיתים להרחיב את שליטתם על שטחים חיצוניים משיקולים ביטחוניים, אך לא יוכלו לממש זאת ללא גיבוי מעצמה גדולה אחת לפחות.

ישראל סיפחה את ירושלים המזרחית, חלקים מהפרוזדור הירושלמי המורחב (כביש  443 לטרון ועוד) ואת רמת הגולן.

בשלב זה, רק ארה"ב של דונלד טרמפ (ואולי עוד כמה מדינות איים..) גיבתה באופן מלא את הסיפוח; ואף המליצה על סיפוח חלקים נוספים של הגדה המערבית. עדיין קיים החשש  שממשל ביידן ייסוג מההכרה בסיפוחים שונים של רמת-הגולן וירושלים המזרחית.

שאר העולם מתנגד במלל; ויש גם המחרימים את ישראל ומוצריה כעונש, שלא לדבר על ישראלים הנמנעים מלהיכנס לשטחים המסופחים; דורשים מישראל לחזור לקו שביתת הנשק 1948; ואף  מעודדים חרם על ישראל, תוך התעלמות צינית למדי מסיפוחי שטחים, שישראל כבשה מעבר להחלטת האו"ם 1947 במהלך מלחמת העצמאות.

[בתמונה: הוויכוח על סיפוח שטחי יהודה ושומרון... כריכת ספרה של קרולין גליק, סיפוח עכשיו, שראה אור בשנת 2015 בהוצאת סלע מאיר. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

מבחינת ישראלים רבים, אין מדובר בסיפוח שלאחר כיבוש, אלא בשחרור חבלי מולדת, אך טיעון זה אינו זוכה לתמיכה מצד הקהילה הבין לאומית.

משיקולי ביטחון לאומי, ישראל זקוקה להגן על גבולותיה בעיקר באזור המותניים הצרות מול הגדה המערבית עקב הקירבה למרכזי האוכלוסייה והשליטה על גב ההר. לציין שלאחר שרטוט גבול, הזוכה להכרה בינ"ל – הוא אינו ניתן יותר להפרה חוקית. על כן, בכול ויתור טריטוריאלי קיים פוטנציאל לסיכון ביטחוני משמעותי. כמו גם הצורך לשלוט על נהר הירדן כדי למנוע ככול האפשר חדירת כוחות חמושים עוינים, והברחת נשק אסטרטגי לגדה המערבית. בעיה מרכזית בפני מדינת ישראל שסיפוח שטחים חיוניים כרוך גם באילוץ סיפוח האוכלוסייה המקומית השוכנת בה, המהווה גם איום דמוגרפי וגם מתקשה לעמוד באמנות האו"ם.

 ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהסבירות הגבוהה שארגון הטרור חמאס ישתלט על הגדה המערבית, אם בבחירות "דמוקרטיות" ואם בהשתלטות מזוינת (כפי רצועת עזה), בדומה להשתלטות הטליבן באפגניסטן שמשמעו מלחמה! על כן, סיפוחי שטחים בעתיד הם כנראה בלתי נמנעים, אם או בלי הסכמה בינלאומית.

הרחבה על סיפוח ימי והקטבים במאמר המשך.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ה'עוצמה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.