[בתמונה: הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הצלם: ברוך גרינברג. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

עודכן ב- 1 בספטמבר 2023

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

‏הפעם באירועים של ספטמבר לפני: 

• פטירת הרב הראשי הראשון לישראל, הרב קוק;
• יהודי העיר מגנצא נרצחו לאחר שהואשמו בגרימת המגיפה השחורה;
• אסון השייטת;
• נחתם בוושינגטון הסכם אוסלו (הראשון);
• נפטר הרב יהודה אלקלעי ממבשרי הציונות;
• נולד אברהם שפירא, זקן השומרים.

1.9.1935 נפטר הרב הראשי לישראל הראשון הרב קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מגדולי הרבנים בדורות האחרונים. היה רבה של יפו וירושלים ולאחר מכן התמנה לרב הראשי האשכנזי הראשי הראשון והיה זה שייסד את מוסד הרבנות הראשית לישראל. הרב קוק נולד וגדל בלטביה ומגיל צעיר התגלה כעילוי גדול והתמנה לרב באחת הקהילות. אהבתו הגדולה לא"י גרמה לו לעזוב הכל ולעלות לא"י ולכן נענה בקלות יתרה להזמנתם של קהילת יפו ושל יואל משה סלומון (ממייסדי פתח תקווה) לשמש כרב המקום. בשנת 1919 התמנה כרבה הראשי של ירושלים והקים את מוסד הרבנות הראשית אשר בו ראה כשלב ראשון להקמת הסנהדרין לכשיגיע המשיח. במקביל הקים את הישיבה הנקראת כיום "מרכז הרב (קוק)" אשר מחנכת ומלמדת את תלמידיה לקשר שבין עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. לימים, מישיבה זו צמח "גוש אמונים" וגם כיום רבים ממנהיגי הציונות הדתית שואבים את דרכם מהרב קוק ומבנו הרב צבי יהודה זצ"ל.

 

[בתמונה: ירושלים ב- 1933. התמונה היא נחלת הכלל]

היות וראה בתחילת ההתיישבות כ"פעמי משיח" ואתחלתא דגאולה" (תחילת גאולת עם ישראל שהינה המבוא לביאת המשיח) תמך רבות בחלוצים שהקימו את קיבוצי הארץ למרות שהיו לא דתיים ולא התנהגו על פי מצוות התורה. ידוע במיוחד מסע "משלחת הרבנים" בראשותו של הרב קוק אשר אירגן את בכירי הרבנים בארץ לסיור. במשך ארבעה שבועות "חרשו" את הארץ מהמרכז ועד למטולה ועברו בכל היישובים על מנת לנסות לקרב ולגשר בין כל חלקי העם. חבל, שמהלכים כאלו לא קורים גם כיום. היה נחמד לראות את מועצת הרבנות הראשית יחד עם מועצת חכמי התורה של ש"ס ומועצת גדולי התורה של אגודת ישראל יוזמים מהלך בו מבקרים בכל הישובים בארץ כדי לקרב לבבות. בנוסף בחנו הרבנים כיצד ניתן לשלב בין עבודת האדמה לבין ההלכה ובכלל זה התקינו את נוהלי הפרשת התרומות והמעשרות.

מסופר על מתיישב במושב מרחביה שפנה למשלחת הרבנים וטען שכל הביקור מיותר היות והמתיישבים אינם שומרי תורה ומצוות ואינם חפצים בכך, ענה לו הרב קוק "לא באנו להיות משפיעים, באנו להיות מושפעים", באנו להיות מושפעים מכם, ללמוד מכם את חירות המחשבה, חיוניות היצירה, מרץ, עשיה, כנות, אהבת הארץ ועוד.

[התמונה משמאל של הרב אברהם יצחק הכהן קוק היא נחלת הכלל]

הרב קוק גם הגדיר את נושא "היתר המכירה" בשנת השמיטה. כידוע התורה מצווה אותנו בכל שנה שביעית "להפקיר" את הקרקע ולא לעבד אותה. והיות והיה חשש (ובמיוחד בימיה הראשונים של ההתיישבות) שקיום המצווה ככתבה וכלשונה יכול להרוס את מפעל ההתיישבות, מצא הרב קוק במסגרת ההלכה את הפתרון הראוי.

הרב קוק היה ידוע בקשריו הטובים הן מהמגזר החרדי (שפעמים חלקו עליו) והן עם ראשי ההתיישבות העובדת ואנשי הרוח ובהם ברל כצנלסון, הסופר ברנר, ביאליק ועגנון. הרב קוק כתב ספרים רבים, ספרים שעד היום משמשים כמורי דרך של הציונות הדתית ומדגישים את אהבת התורה וארץ ישראל ואת החשיבות באחדותו של עם ישראל. על שמו בתי ספר רבים, רחובות וכן כפר הרוא"ה (הרב אברהם הכהן קוק) שבעמק חפר (דרומית לחדרה) וכנראה לא במקרה ישיבת בני עקיבא הראשונה הוקמה על ידי הרב נריה בכפר הרא"ה.

[בתמונה: הכניסה לכפר הרא"ה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Agbad. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

1.9.1349 יהודי העיר מגנצא (מיינץ) נרצחו לאחר שהואשמו בגרימת המגיפה השחורה

באמצע המאה ה-14 התחוללה ברחבי אירופה המגפה השחורה שהיתה מגיפת דבר. המגיפה פרצה בשנת 1347 באמצעות ספינות שהגיעו לחופי איטליה מחצי האי קרים ועליהן גופות אנשים שמתו בדבר. מערי איטליה התפשטה המגיפה לכל ארצות אירופה. במגיפה מתו כשליש (!!!) מתושבי אירופה, ובעקבותיה החל גל של האשמות נגד היהודים שכביכול הרעילו בארות מים ובכך גרמו למגיפה. ההאשמות גררו פרעות וגירוש ביהודי אירופה, במיוחד ביהודי גרמניה. האוכלוסייה המקומית היתה בבסיסה דתית, והם האמינו שידו של האל במגיפה ולכן חיפשו "שעיר לעזאזל", ומי אם לא היהודי מתאים להגדרה זו בהיותו מנודה ומבוזה?!

[בתמונה משמאל: מפת העיר מיינץ - מגנצא שבגרמניה. Karte: NordNordWest, Lizenz: Creative Commons by-sa-3.0 de]

את השנאה העמוקה הזאת כנגד היהודים יש ליחס בעיקר לכנסיה הנוצרית הקדומה שהיתה קבוצה תיאולוגית שעזבה את היהדות ושאפה לרשת את מקומה, וכדי להגיע למצב זה היה עליה לשלול מכל וכל את היהדות ויותר מכך לבודד את היהודים. נוסיף לכך שהנצרות תפסה את היהודים כרוצחי ישו המשיח, ולכן, במהלך השנים, בכל הכנסים של הכנסייה ובכל ההטפות של הכמרים המקומיים העצימה הכנסייה את השנאה ליהודים, והיות ולכנסייה היה מעמד חזק והשפעה הן על האוכלוסייה והן על המעמד השלטוני, החלו לחוקק חוקים נגד היהודים, לבזות אותם ולנדות אותם. גורם נוסף לשנאת היהודים היה במהלך המאה ה-12 אז החלה התפיסה האומרת שהיהודים רוצחים נוצרים על מנת להשתמש בדמם לצורכי פולחן, כמו למשל חטיפת תינוקות נוצרים, הריגתם ושימוש בדמם לצורך אפיית מצות בפסח.

[בתמונה: ציור מאוחר, ממקור לא ידוע, של העיר מיינץ - מגנצא. התמונה הועמדה לרשות הציבור]

בשנת 1349 חרבו קהילות שו"מ - שפיירא, ורמיזא, מגנצא. היהודים שם נרצחו, רבים נטבחו, נאנסו לשמד או נמלטו, כל זה בעקבות האשמת היהודים ב"מוות השחור". בין ההמונים התפשטה - או הופצה - השמועה, שהיהודים תיכננו את הפצת הדבר על ידי הרעלת מקורות המים, כדי להשמיד את העולם הנוצרי. כשהגיעה המגיפה לשיון (Chillon) שבסאוויה (היום שוויץ) נאסרו יהודים, ואחד מהם "הודה" לאחר עינויים, שקבוצת יהודים בדרום צרפת הרכיבו רעל בצורת אבקה מלבבות של אנשים נוצרים, עכבישים, צפרדעים, לטאות, בשר־אדם ו"לחם הקודש", ובאבקה זו זיהמו את בארות הנוצרים על ידי שליחים מיוחדים, וגרמו למגיפה. אשמה זו חזרה בערי שוויץ ובחבל הריין ועברה בכל גרמניה. בציריך נשרפו כמה יהודים ויתרם גורשו. בעיר באזל, בשנת 1349, כונסו יהודי העיר בתוך מבנה עץ ונשרפו כולם בעודם בחיים. בנוסף, האירוע בעיר סטרסבור בו הועלו היהודים על המוקד.

בכל ערי בוואריה נערכו פרעות ביהודים.  בפריבורג נהרגה כל הקהילה, פרט ל-12 עשירים שניצלו לזמן מה הודות לממונם. בשפיאר נהרגו רבים, חלק מאנשי הקהילה בחרו בהתאבדות וחלק הצילו את עצמם על ידי שמד. ראש עיריית שטרסבורג, שסירב להאמין כי היהודים הפיצו את הדֶבֶר, הודח, ויותר מ-2,000 יהודים הוצאו להורג בשריפה על אי בנהר הריין הסמוך לעיר. בוורמס נשרפו 400 יהודים.  קהילת פרנקפורט נספתה בלהבות שהיהודים עצמם הציתו בגטו היהודי, ויחד איתו נשרף חלק מהעיר. במיינץ (מגנצא) אירגנו היהודים הגנה עצמית, הרגו 200 מתוקפיהם, וכשלא יכלו עוד להוסיף ולהחזיק מעמד - שרפו את עצמם (כ-6,000 איש) על רכושם. בפרעות בקלן נהרגו 3,000 יהודים. עד סוף 1349 עברו הפרעות והפורענויות על יותר מ-300 קהילות. יהדות גרמניה הובאה אל סף הכיליון ושרידיה חיו בפחד ובאימה

בתפילת מוסף של הימים הנוראים , ראש השנה ויום כיפור אנו מתפללים את תפילת "ונתנה תוקף" אשר יש המייחסים לה את שיאה של התפילה. תפילה זו חוברה על פי המסורת על ידי רבי אמנון ממגנצא גם בגלל הקירבה לימים הנוראים וגם בגלל העיר מגנצא שקהילתה הושמדה. מצאתי לנכון להביא את הסיפור להלן:

רבי אמנון ממגנצא יהודי עשיר, יפה תואר ויפה מראה, מיוחס וחכם שהצליח לפתור בשנינותו כל דבר, דמות מכובדת ונערצת בעירו מיינץ (מגנצא) שבגרמניה, הן על ידי היהודים בני עמו והן על ידי הגויים. אדם בעל קומה וחוכמה עצומה שנהג להיפגש לעיתים תכופות עם שרי המלוכה ואנשי הכמורה, כשבראשם ההגמון. "מה ליהודי חכם כמוך עם עמך? עליך להיות כמונו" שאלו וטענו שוב ושוב אנשי הכמורה "איזה עתיד יהיה לך איתם? עליך להיות אחד מאיתנו, כך יפתחו בפניך שערי התהילה והכבוד" הפציר בו ההגמון שוב ושוב בפגישותיהם.

[בתמונה: מיינץ - מגנצא העתיקה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי גורם בלתי ידוע. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אולם רבי אמנון ממגנצא, שסבר שדבריהם נאמרים בהלצה, דחה שוב ושוב בחוכמה ובשנינות את בקשתם. אך ההגמון לא הפסיק להפציר בו, וככל שרבי אמנון דחה והתחמק מבקשה זו, כך ניטעה בליבו של ההגמון התקווה שאכן הוא ימיר את דתו. ההתחמקויות והעקשנות שגילה ההגמון מצדו של רבי אמנון ממגנצא, הם אלה שחיזקו את תקוותיו של ההגמון, שבוא-יבוא היום ורבי אמנון ממגנצא החכם והשנון, יהיה אחד מהם.

באחת מהפגישות עם ההגמון ושאר נכבדי הכמורה, החליטו כולם שהפעם הם לא מוותרים, ובסיומה לחצו על רבי אמנון שוב ושוב, אך הוא סירב. אולם הפעם, שלא כמו בפעמים הקודמות, ההגמון לא קיבל את התחמקויותיו והחליט שהוא לוחץ באופן אישי וישיר, על מנת שרבי אמנון ימיר דתו. "שלושה ימים אני צריך כדי לחשוב על הדבר" השיב רבי אמנון ממגנצא להגמון, מרוב תשישות ועייפות מהלחץ הכבד שהופעל עליו, ולו רק כדי שיניחו לו לשוב לביתו  "ארכה של שלושה ימים, זה מה שאני צריך", אמר והלך לביתו.

כשהגיע רבי אמנון לביתו, הבין את עומקן ומשמעותן של המילים שיצאו מפיו. "כיצד העליתי בדעתי להעמיד בספק את יהדותי? הרי לעולם לא יעלה על דעתי לכפור באלוקי ישראל " ומחשבות רבות החלו להטריד אותו. שלושה ימים שבהם אמור היה לחשוב, הפכו לשלושה ימי סבל ויסורים מאין כמותם, עד אשר נפל למשכב, עצוב אבל ומדוכא. שלושה ימים ללא שמחת חיים ללא אוכל ושתיה. שלושה ימים של צער מאין כמוהו.

[בתמונה משמאל: איור של חתונה ברובע היהודי הישן של מיינץ - מגנצא. המקור לא ידוע והתמונה ברשות הציבור]

עברו חלפו להם שלושה ימים, והנה הגיעו שליחיו של ההגמון לביתו של רבי אמנון ממגנצא כדי לקחתו אל ההגמון. רבי אמנון סירב לפקודת ההגמון ולא הלך עימם. כשחזרו השליחים להגמון ואמרו כשרבי אמנון מסרב, ציווה עליהם לשוב לביתו, אך הפעם לקחתו בעל-כורחו ולהביאו לפניו. וכך היה. השליחים חזרו לביתו והביאו את רבי אמנון אל ההגמון. אז פנה אליו ההגמון, ואמר: "ובכן, עברו שלושה ימים, ואני מחכה לתשובתך, הבטחת שאחרי שלושה ימים תאמר לי מה אתה חושב על הצעתי להצטרף אלינו, ואני מקווה מאוד ששינית את דעתך ותמלא את בקשתי".

אולם רבי אמנון לא שינה דעתו, ואמר: "מגיע לי עונש. לא שיניתי ולא אשנה את דעתי, על כן אחרוץ את דיני. הלשון שאמרה דברים אלה וכיזבה לך, תיקצץ! ". "לשונך דיברה כראוי ולעניין" אמר ההגמון בזעם" אולם את רגליך אקצץ על שהעזו להפר את פקודתי, ואת שאר איברי גופך אייסר". מיד פקד ההגמון לקחת את רבי אמנון לחדר העינויים ולכרות את פרקי ידיו ורגליו, וכל פעם שכרתו פרק מגופו הקדוש, שאלו אותו אנשי הכמורה שהתלוו אליו: "האם אתה מוכן לחזור בך מדבריך אמנון, ולהמיר דתך? ", אולם רבי אמנון בשלו, כשליבו מלא אהבה ליוצרו וכשהוא מצדיק עליו את הדין, משיב בהחלטיות: "לא! ". והם ממשיכים עד אשר כרתו את כל פרקי ידיו ורגליו. לאחר עינויים קשים אלה, שלחו אותו לביתו על אלונקה ולידו מונחים פרקי ידיו ורגליו, כשהוא מתפתל ביסורים נוראים.

ראש השנה הגיע. רבי אמנון ביקש שיובילו את אלונקתו לבית הכנסת, ולהעמיד את מיטתו ליד בימת שליח הציבור. המראה הקשה של איש קדוש זה עורר בכי רב בקרב המתפללים, והללו פרצו בזעקה ותפילה לבורא עולם. כשהגיע שליח הציבור לומר את קדושת היום, אמר לו רבי אמנון:  "תן לי ואקדש את ה' הגדול" ואמר בקול גדול שבקע מתוך ליבו:  "ובכן לך תעלה קדושה " (על שקידש שמו על מלכותו וייחודו), "ונתנה תוקף קדושת היום, אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח " (כדי להצדיק עליו את הדין), "וחותם יד כל אדם בו ותפקוד נפש כל חי " (שכך נגזר עליו בראש השנה). לאחר שסיים תפילתו דמם ליבו, ונשמתו הטהורה עלתה למרומים.

[בתמונה: גמרות שנקברו בבית הקברות במגנצא לפני השואה, ולאחר מכן הוצאו על ידי בני המשפחה והועלו ארצה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי בוקו. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

5.9.1997 'אסון השייטת'

[נלקח ככתבו וכלשונו מהאתר: http://www.myehudit.org/forum/index.php?topic=1549.0]

בליל ג' אלול תשנ"ז יצא כח של שייטת 13 - הקומנדו הימי, שמנה כששה עשר לוחמים בפיקודו של סא"ל יוסי קורקין, למבצע מסווג בלבנון. תוך כדי תנועה באזור עיירת החוף אנצריה, אירע פיצוץ שגרם לאחד עשר הרוגים וארבעה פצועים. הקשר שנפצע אף הוא, הצליח להשיב בירי ולהזעיק את כח החילוץ של היחידה. מיריות שנורו לעבר כח החילוץ נהרג הרופא שנלווה לכח, סרן ד"ר מאהר דגש. כח החילוץ פינה את ההרוגים והפצועים. גופתו של אחד ההרוגים, רס"ל איתמר איליה, נותרה בשטח, והוחזרה כעבור כמה חודשים. במשך הזמן הועלו השערות שונות כיצד התגלה כח השייטת והותקף בצורה מאורגנת ומתוכננת, ונשאלה השאלה האם היה ידוע לארגון החיזבאללה על בואם של לוחמי השייטת.

[בתמונה: כותרת ידיעות אחרונות המבשר לציבור על האסון]

ב 27.10.03 בראיון לעיתון לבנוני, אמר סגן מזכ"ל החיזבאללה כי לארגונו היה מידע מודיעיני מדויק לגבי פעולת השייטת בעיירת החוף אנצריה בלבנון. "המבצע יצא לפועל, כי היה לנו מידע מודיעיני טוב מתוך ישראל. הם (לוחמי השייטת) החליטו לבוא לאנצריה וידענו על כך. ידענו על התנועות שלהם, על לוחות הזמנים ועל התוכניות. חיכינו להם שם. ישראלי סיפק את המידע המודיעיני".

[בתמונה: הכותרת מדברת בעד עצמה...]

13-9-1993 נחתם בוושינגטון הסכם אוסלו (הראשון)

'תהליך אוסלו' (על שם העיר בנורווגיה בו החלו השיחות) הנו תהליך של משא ומתן סודי, ללא ידיעת ממשלת ישראל בין נציגים מישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"פ) והוביל לחתימה על הצהרת עקרונות של שני הצדדים בוושינגטון. ראשיתו של התהליך היה ביוזמת הנורווגים אשר פנו ליוסי ביילין (עוד לפני שמונה לסגן שר החוץ) ואשר הביע את הסכמתו למפגש בין ד"ר יאיר הירשפלד וד"ר רון פונדק (ראו תמונה משמאל) (שני אקדמאים) יחד עם איש אש"פ אחמד קריע (אבו-עלא) ונציגים פלשתינאים נוספים.

[בתמונה משמאל: רון פונדק. התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: "הרצאה מרתקת של רון פונדק ז"ל | למי שבאמת רוצה להבין את הסכסוך הישראלי פלסטיני"]

התקיימו מספר מפגשים כששמעון פרס (שר החוץ) הובא בסוד העניינים כבר מהפגישה הראשונה. רק לאחר 14 פגישות הודיעו לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל על המפגשים שרק לאחר זמן האמין בכנות אש"פ (!!!) למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי כמו כן הבין רבין שאש"פ מוכן בשלב הראשון לכך שהישובים ביהודה שומרון וחבל עזה ישארו במקומם, ירושלים תישאר תחת שליטה ישראלית ושכל האופציות פתוחות לקראת משא ומתן על הסדרי הקבע.

לאחר שסוכמו העקרונות הועלה דרג האנשים ובהם מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר ויואל זינגר היועץ המשפטי של המשרד. לאחר מספר פגישות דרשו נציגי אש"פ הכרה רשמית של מדינת ישראל בארגון שלהם כנציג היחיד של הפלשתינאים וכן לקבל גם את העיר יריחו בנוסף לעזה לשליטתם. בתאריך י"ג אלול תשנ"ג   הביאו רבין ופרס לידיעת הציבור על המגעים עם אש"פ שכמובן חידדו את המחלוקת בין הימין ובין השמאל בישראל. כארבעה ימים לפני טקס החתימה בוושינגטון חתם ראש הממשלה רבין על ההסכם בתל אביב, ובמקביל חתם עליו ערפאת בתוניס.

ערפאת התחייב לפעול לביטול 26 סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים להשמדת ישראל, להודיע על הכרת אש"ף בישראל ועל רצון לפתור את הסכסוך בדרכי השלום וכן הוא התחייב להימנע משימוש בטרור ופעילות אלימה אחרת. (ללא מילים או כמו שאומרים ביידיש בתרגום לעברית "אז אמר").

ישראל התחייבה בתמורה לבצע מחוות כלפי הפלשתינאים. על-פי הצהרת העקרונות שנחתמה מטרת המשא-ומתן בין הצדדים הינה, בין היתר, להקים בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה רשות פלשתינאית לממשל עצמי לתקופת ביניים, שתכהן לתקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים, ותוביל להסדר קבע על בסיס החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338.

[בתמונה: חתימת הסכם אוסלו הראשון. ראש הממשלה יצחק רבין (משמאל), יאסר ערפאת (מימין) ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון (במרכז) בעת לחיצת היד ב-13 בספטמבר 1993. התמונה היא נחלת הכלל]

15-9-1935 פורסמו 'חוקי נירנברג'

בעת כינוס המפלגה הנאצית בעיר נירנברג בראשותו של הצורר אדולף היטלר יימח שמו (ראו תמונה למטה), פרסם השלטון הנאצי בגרמניה את חוקי נירנברג. חוקים אלו שינו לגמרי את מעמדם של היהודים בגרמניה ממצב של אזרחים למצב של נתינים, והגזענות נגד היהודים הפכה לחוק משפטי בגרמניה. חוקים אלו כללו בין השאר את "חוק אזרחי הרייך"  שרק בעלי דם גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות, ואת "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני" אשר אסר על נישואים או קיום יחסי מין בין גרמנים ליהודים וכן העסקת עוזרות בית ופועלים גרמניים. הסעיפים לחוק זה כללו הגדרת "מיהו יהודי" =מי שלפחות 3 מהורי הוריו (סבים וסבתות) היו יהודים, או מי שרק 2 מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה, או נשוי ליהודי. אסור ליהודי להשתתף בעצרות וכן אסור ליהודים להניף את דגל גרמניה. חוקים אלו שימשו אח"כ בסיס משפטי לכל ההגבלות והגזרות שנגזרו על היהודים ברייך ה-3.

[בתמונה משמאל: צילום הכריכה החיצונית של תעודת זהות של יהודי בגרמניה משנת 1939. האות "J", המסמנת את המילה "יודה" (יהודי), מופיעה בגדול על פני הכריכה. התמונה מוצגת בשימוש הוגן]

את הבסיס והשורשים לחוקים אלו והשנאה התהומית של הגרמנים לעם היהודי ניתן למצוא במאה ה-19. במסגרת החיפוש אחר השורשים הלאומיים בנתה האוכלוסייה בכל ארץ וארץ את ההיסטוריה שלה ואת הגאווה הלאומית ובמסגרת זאת לא נמצא ליהודים מקום. יותר מכך, בגרמניה אף החלה להתפתח "תורת הגזע ובמסגרת זאת לא רק שליהודים אין זכויות אלא יש להקיא אותם מתוך האוכלוסייה. ביטוי לכך ניתן למצוא ב"עשרת הדיברות" של תיאודור פריטש שהיה פוליטיקאי אנטישמי גרמני וכך הוא כותב: "דע שיש לך ולכל אחיך הגרמנים ללא הבדל דת והשקפה מדינית אוייב מושבע ושמו – יהודי" או פיסקה נוספת "בל תאמין ליהודי והרחק את כתבי היהודים מביתך הגרמני כדי שרעלם החודר לא ישחית אותך"

[התמונה: אדולף היטלר. התמונה היא נחלת הכלל]

גם רבים מהוגי הדעות הגרמנים וגיבורי התרבות שלהם השמיצו ושנאו את היהודים כמו למשל המלחין הידוע לשמצה ריצארד ואגנר, שיצירותיו היו חביבים על היטלר וכן על מספר יפי נפש "אומנותיים" יהודים שלפני מספר שנים ניגנה התזמורת הקאמרית יצירה של וגנר ימ"ש על אדמת גרמניה תחת האיצטלא של "הוכחנו לו". וגנר פירסם  מאמר בשם היהודים והמוסיקה. וכך הוא כותב: "ישנה רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם והיא השמדתם" או בהנחיות שלו לאופרה שכתב כיצד יש להציג את היהודי: "עליהם לדבר בנוסח הדיבור היהודי צווחני, שרקני, המולתי, זר לגמרי, סירוס שרירותי גמור של הניב הגרמני שלנו. הדמויות מסלידים בתואר צורתם, נתעבים, אפרפרים ומעוקמים, בעלי אוזניים תלויות ומתמשכות ועיניים זבות עמומות. יצורים תת-אנושיים בנוסח היהודי".

העצוב הוא שגם כמה מהמשכילים היהודים (שהמרו דתם) כפרדיננד לאסל שכותב בין השאר "הדת היהודית היא הדת של ההשתעבדות... וכן גורלו של העם הוא גורל העבדות ללא תקנה". "העולם היהודי הוא עולם האישיות העלובה" או קארל מרכס (גם הוא יהודי לשעבר) שאמר "ליהודים יעמוד רווח והצלה רק לכשיחדלו להיות יהודים...והשחרור האמיתי שלהם יבוא כשהעולם ישתחרר מהם ומפולחן הממון שלהם".

נראה לי שאחת מהסיבות בהגדרת חוק השבות של מדינת ישראל המכיר כיהודי בכל מי שסביו וסבתותיו היו יהודים היא תגובת הנגד להגדרות של חוקי נירנברג.חוק השבות נחקק בשנת 1950 והגדיר שכל יהודי זכאי לעלות לארץ ישראל ולהתאזרח בה.  בשנת 1970 בוצע תיקון לחוק: (לקוח מאתר הכנסת) "הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב -1952 [2], וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ולנכד של יהודי

כיום אנו רואים בארץ הרבה עולים (בעיקר מהעליה המזרח אירופאית) אשר הידע שלהם והחיבור שלהם ליהדות הינו מצומצם ולכן (ועל כך יבורכו כל העוסקים במלאכה) קיבלו החלטה בצה"ל על הקמת מכון גיור (תוכנית "נתיב") אשר פועל להעמקת היידע והקשר לעמנו על ידי סמינריונים אשר במהלך של מספר שבועות מלמדים את החיילים והחיילות מבוקר היסטוריה יהודית וציונית, קיום מצוות הלכה למעשה וכו' כשהחיילים נבחנים על החומר. כחלק מהתהליך מתארחים החיילים והחיילות בשבתות וחגים במשפחות דתיות ברחבי הארץ ובסופו של התהליך ניצבים בפני בית דין ומקבלים עליהם עול מלכות שמים ולהיות חלק בלתי נפרד מהעם היהודי.

[בתמונה: תעודת ייחוס ארי, ובהּ רישום מדוקדק של הדורות הקודמים, כולל תאריך לידה ותאריך פטירה, מקום מגורים ומקצוע. לצד כל רישום ניתן לראות את חתימתו של פקיד הרישום המקומי אשר אישר את התיעוד, ולידה מתנוסס חותם עם סמל עיט הרייך. התמונה היא נחלת הכלל]

17.9.1948 ארגון הלח"י התנקש במתווך האו"ם, הרוזן ברנדוט

הרוזן השוודי פולקה ברנדוט (ראו תמונה משמאל) מונה כמתווך בין היהודים והערבים בארץ ישראל על ידי האו”ם. במהלך שהותו בארץ המליץ על שינויים מסוימים בתכנית החלוקה. הוא הציע שהחלק הערבי של ארץ ישראל  יסופח לירדן, שהנגב יועבר למדינה הירדנית-פלשתינית, ישראל תקבל את הגליל המערבי וכל הפליטים יוחזרו לישראל. בתכניתו המקורית הציע שירושלים תועבר לערבים. מאוחר יותר המליץ שתהיה תחת שלטון בינלאומי. הוא גם הציע שנמל חיפה ושדה התעופה בלוד יהיו בפיקוח בינלאומי. ברנדוט הציע גם הגבלת העליה.

[תמונת הרוזן ברנדוט משמאל היא נחלת הכלל]

ארגון הלח"י שעדיין לא הצטרף במלואו לצה"ל קיבל החלטה לסכל את רעיונותיו וחוליה של הלח"י התנקשה ברוזן ברנדוט. התנקשות זאת היתה המאיץ האחרון להשתלטות צה"ל על בסיסי הלח"י ושילובם בצבא. בין המתנקשים היה גם יהושע כהן, לימים עוזרו האישי של בן גוריון (והמבין יבין...).

20.9.2005 נפטר שמעון ויזנטל "צייד הנאצי"

(נלקח ככתבו וכלשונו מתוך האתר  על שמעון ויזנטל  (הדף אינו זמין כיום)

שמעון ויזנטל (ראו תמונה משמאל) הפך את המרדף אחר פושעי המלחמה הנאצים למרכז חייו, וסייע בלכידתם של יותר מ-1,000 קצינים ואזרחים ששיתפו פעולה עם מכונת ההשמדה, כשהמפורסם שבהם היה אדולף אייכמן. בשנות ה-60 הקים ויזנטל מרכז עולמי שנקרא על שמו, ונלחם באנטישמיות ובגזענות. סיפורו האישי נודע כסמל למאבק עיקש למען הצדק ולהנצחת זיכרון השואה. ויזינטל נולד בשנת 1908 למשפחה אמידה בעיר הפולנית בוצ'אץ', כיום בשטח אוקראינה, והתמחה כארכיטקט בפראג. כשפרצה מלחמת העולם השניה התגורר בעיר לבוב שבפולין.

[תמונתו של שמעון ויזנטל משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Horego. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

כשנכבשה העיר על ידי הסובייטים עם פרוץ מלחמת העולם השניה נאלץ ויזנטל לנטוש את המקצוע בו החזיק. אביו החורג נעצר על ידי הסובייטים ומת בכלא. אחיו החורג נורה למוות. כשפלשו הנאצים לעיר, בשנת 1941 הועברו ויזנטל ואשתו צילה מלר, למחנה עבודה. במהלך המלחמה עבר למעלה מ-10 מחנות נאציים, ואף ניסה להתאבד בשבי כדי שלא יעונה. באוקטובר 1943 הצליח ויזנטל להימלט ממחנה העבודה אוסטבאן בפולין, אך נלכד שוב ביוני 1944 והועבר למחנה הריכוז מאטהאוזן באוסטריה. עם שחרור המחנה על ידי הצבא האמריקני נמצא ויזנטל כשהוא על סף מוות.

בשלהי 45' נישאו ויזנטל ואשתו. שנה לאחר מכן נולדה בתם, פאולינה. המפגש המרגש נמהל בעצב כבד: לוויזנטל נודע ש-89 מקרובי משפחתו נספו בשואה.קורותיו של ויזנטל בתקופת השואה ככלל ובמחנה אוסטבאן בפרט הביאו אותו לאסוף ראיות על פשעי הנאצים עבור הצבא האמריקני.  לאחר מכן המשיך במלאכת התיעוד והקים את המרכז היהודי של השואה בלינץ שבאוסטריה. כל החומר מהמרכז האוסטרי הועבר למוזיאון יד ושם להנצחת השואה בירושלים, מלבד תיק עב כרס אחד שנשא את השם אדולף אייכמן. ב-1953 העביר ויזנטל לישראל מידע שהוביל ללכידתו והוצאתו להורג של הפושע הנאצי בשנת 1962.

[בתמונה: מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי  The Simon Wiesenthal Center in L.A. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מעודד מהצלחתו הקים ויזנטל מחדש את המרכז לתיעוד באוסטריה, ומאז התמקד באיתורם של פושעים נאצים ובהבאתם לדין. משנת 1977 נקרא המכון על שמו, והוקם לו מטה ראשי בעיר לוס אנג'לס שארצות-הברית. "כשההיסטוריה תביט לאחור, הייתי רוצה שאנשים ידעו שהנאצים לא היו מסוגלים לרצוח מליונים ולהימלט מהדין", אמר ויזנטל. שני המרכזים סייעו ללכידתם של למעלה מ-1,000 פושעים נאצים ברחבי העולם. בין היתר סייע ויזנטל בלכידת קצין הגסטאפו קארל זילברבאואר, שעצר את אנה פרנק ומשפחתה, ובאיתורו בברזיל של מפקד מחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה, פרנץ שטנגל, שהועמד לדין בגרמניה ונידון למאסר עולם.

לצד המאבק העיקש באנטישמיות, פעל ויזנטל גם למען הפצת המסר האוניברסלי של השואה. הוא יזם את הקמת מוזיאון לסובלנות בלוס אנג'לס ועסק במלחמה בגזענות כלפי קבוצות אתניות שונות בעולם. בשנים האחרונות יזם המכון הקמת מוזיאון דומה במרכז ירושלים. "זכיתי שיחלקו לי הרבה כבוד בשנות חיי", אמר ויזנטל, "כשאמות, הכבוד הזה ימות איתי, אבל מרכז שמעון ויזנטל, המורשת שלי - ימשיך לחיות לעד".

21-9-1948 פורק סופית הארגון צבאי לאומי (אצ"ל) והצטרף לצה"ל

עם תחילתה של ההפוגה השנייה בזמן מלחמת העצמאות, הסתיימה למעשה המלחמה בירושלים ונוצר מצב שבו ירושלים המערבית הייתה בידי היהודים, וירושלים המזרחית (כולל העיר העתיקה) נשארה בידי הערבים (ירדן). עד להפוגה השניה פעל הגדוד הירושלמי של האצ"ל כגוף עצמאי ובתיאום עם כוחות ההגנה לימים צה"ל. שאר כוחות האצ"ל בכל הארץ הצטרפו לצבא הגנה לישראל בעת הקמתו. (חלק מהנשק שהגיע באוניית אלטלנה  כשלושה חודשים קודם יועד לגדוד הירושלמי). היות ושאלת סיפוחה של ירושלים המערבית למדינת ישראל היתה עניין של זמן, החלו מפקדי האצ"ל בירושלים במשא ומתן עם יצחק גרינבאום (שר הפנים בממשלה הזמנית) על הצטרפות הלוחמים לצה"ל.

[בכרזה משמאל: לוגו הלח"י. באדיבות מכון ז'בוטינסקי]

לאחר התנקשות אנשי הלח"י בשליח האו"ם הרוזן ברנדוט (ראו פירוט למעלה), פשטו כוחות צה"ל על בסיסי הלח"י ובנוסף פרסמו אולטימטום לאנשי האצ"ל ובו נאמר ש-"כל חייבי הגיוס באצ"ל חייבים להיכנס לצבא הגנה לישראל וכל הנשק צריך להימסר לצבא הגנה לישראל", כל זאת תוך 24 שעות. כשעתיים לפני תום האולטימטום ביום י"ז באלול תש"ח כינסו ראשי האצ"ל מסיבת עיתונאים ובה סיפרו על תהליך המו"מ שהופסק וכן, נאמנים לדרכו של מנחם בגין ז"ל כמו במקרה אלטלנה, הודיעו שעקב רצונם להימנע משפיכות דמים הם יתפרקו מנשקם ויצטרפו מיידית לצה"ל בצורה ובאופן שייקבע בינם ובין מפקד החטיבה של צבא ההגנה לישראל בירושלים.

22.9.1879 נפטר הרב יהודה אלקלעי ממבשרי הציונות

הרב יהודה אלקלעי (ראו תמונה משמאל) נולד בסרייבו בשנת תקנ"ח(1798), למשפחה רבנית, וקיבל חינוך תורני מסורתי אצל אביו ומורים אחרים. בשנות העשרים לחייו הגיע ר' אלקלעי לעיר זמלין באוסטריה, בה שימש כמלמד ב"חדר" ולאחר מכן כיהן כרב הקהילה. ר' אלקלעי היה "נגוע" "בחיידק הציונות" במשמעותה המסורתית  של המילה. הוא פירסם מספר רב של מאמרים שאותם כתב בעברית. המאמרים הינם על רעיונות הגאולה ומצוות יישוב הארץ ובזכותו של העם היהודי להקים לו מדינה בארץ ישראל, ואולם רעיונותיו זכו לזלזול מצד האורתודוכסיה הרבנית.

[מקור תמונת הרב יהודה אלקלעי משמאל אינו ידוע, והוא נחלת הכלל]

על מנת לעורר רעיון זה יצא הרב אלקלעי לשני מסעות בקהילות היהודים באירופה. בשנת 1851 יצא למסע ארוך בקהילות היהודים בבוקרשט, בווינה, בלייפציג, בברלין ובלונדון. בבירת אנגליה, מצא תומכים לרעיונותיו והקים חברה ליישוב ארץ ישראל - אך היא התפרקה מיד עם צאתו מלונדון. כעבור שש שנים יצא שוב ללונדון, בתקווה להקים מחדש את החברה - אך ללא הצלחה. הוא התעודד מהקמתן של שתי חברות אחרות - חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בצרפת וחברה ליישוב ארץ ישראל בגרמניה. אלקלעי פנה לראשי כי"ח בבקשה שיסייעו לו לקדם את רעיונותיו, אך לא זכה לתמיכתם.

בחודש אייר תרל"א - 1871 ביקר בארץ כדי לעמוד מקרוב על אפשרויות ההתיישבות בה. ביקור זה היה כרוך במאמץ רב - הוא היה כבר בן 73, והדרכים היו קשות ומשובשות. לאחר שהגיע ליפו, ביקר בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ומשם נסע לירושלים, ובה שהה כחודשיים. נאמן לתפיסתו החליט, בהיותו בן 76 לעזוב את אירופה  ולהשתקע בארץ שלמען יישובה הקדיש עשרות שנים. הוא עלה לארץ והתיישב בירושלים יחד עם משפחתו. בעצם התיישבותו בארץ ישראל קיים הרב אלקלעי את האמרה "נאה דורש נאה מקיים"...

[בתמונה: דיוקנו של הרב יהודה אלקלעי ורעייתו אסתר בווינה, 1874, לפני עלייתם לארץ ישראל. התמונה היא נחלת הכלל]

להלן מתוך מאמרו של ההיסטוריון שמואל ציטרין:

"הוא צייר לעצמו את הגשמת המפעל לא על-ידי מעשים קטנים, כי הלך בגדולות ותפס את המרובה. הוא הציע לייסד אגודה משותפת לבנין אניות-קיטור ומסילת-הברזל, שתקנה את ארץ-ישראל מידי השולטן, באופן שתישאר תחת שררתו העליונה על יסוד אותם התנאים והזכיות של ארצות-הבלקן בימים ההם. את הדעה הזאת הרחיב והעמיק אלקלעי לפרטיה, בשורה שלמה של מחברות וספרים, שהיותר מפורסמים שבהם היו בשעתם: "שמע ישראל", "שלום ירושלים", "מבשר טוב", "קבוץ גליות", "ושיבת ציון". כל הספרים האלה נכתבו בהתלהבות מרובה ובאש הדמיון המזרחי. כשנוסדה בשנת 1860 בפאריז "חברת כל ישראל חברים", ראה אלקלעי במפעל הזה את התחלת גאולת ישראל. "היום – כך כתב אז אלקלעי "בהמגיד" – נתקיימה נבואתו של הנביא הושע: "ונקבצו בני-יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ", ר"ל יקבצו ישראל אגודה אחת כל ישראל חברים ושמו להם ראש אחד (נשיא) הוא המשיח בן יוסף; ר"ל, החברה הקדושה תשים עין השגחתה בענייני הקבוץ, וראשית תבואתה תהיה ישוב ארץ ישראל, כי היא תשובה כללית ותשועה והצלחה כללית"

השקפתו הלאומית של הרב אלקלעי התבססה על ההנחה כי הפתרון היחיד למצוקת היהודים הוא בעלייתם לארץ ישראל שכן רק בה שורה השכינה ורק בה "ייראה סימן טוב לכל ישראל". ההיסטוריון יעקב כ"ץ במאמרו, כותב על אלקלעי: "אם הכינוי "נביאים" הולם את האנשים שנאבקו כדי לעורר את התודעה הלאומית בקרב עמים מודרניים... הרי אלקלעי... ודאי צריך להימנות עמהם"

כיום היו בוודאי מכנים אותו "בית יהודי – אחי", 'משיחי'; אבל אז, הוא יימצא, מן הסתם, בחברה טובה...

[התמונה המקורית: דוד בן גוריון. צילום: פאול גולדמן, לע"מ]

28.9.1870 נולד אברהם שפירא, זקן השומרים

אברהם שפירא, מי שכונה "זקן השומרים" (ראו תמונה משמאל), נולד ברוסיה למשפחה ציונית. בן עשר עלה לישראל עם משפחתו והתיישבו בירושלים. אביו היה ממייסדי היישוב יהודיה (כיום באיזור יהוד) ומשם עברו המתיישבים לאדמות "אומ-לבס" (פתח תקוה). כשגדל אברהם שפירא, החל להשתתף בהגנת היישוב ואף היה שומרו האישי של הברון רוטשילד בביקורו בארץ. במהלך מלחמת העולם הראשונה נאסר בידי התורכים בחשד להשתייכות למחתרת ניל"י.

[בתמונה משמאל: אברהם שפירא (זקן השומרים), בשנות ה-30 של המאה ה-20. המקור: אלבום תמונות משפחת שטמפפר. התמונה היא נחלת הכלל]

אברהם שפירא התמנה לראש אגודת השומרים בפתח תקוה בתקופה בה רווחה התפיסה שרק יהודים יכולים לשמור על יהודים כנגד מתקפות הערבים. לפני מספר שנים (הסכם אוסלו) השתנתה תפיסה זו ונולדה הקונספציה אשר סברה שערבים יהרגו/יעצרו ערבים על מנת לשמור על היהודים/למנוע פגיעות ביהודים... שפירא זכה להערכה ולכבוד גם מצד ערביי הסביבה. על שמו רחוב שפירא בפתח תקוה שם נמצא ביתו שברבות הימים נתרם לעירייה על ידי ילדיו.

[לאוסף המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר.

מקורות והעשרה

• קובי ביטר (2020), אירועי החודש לפני, ייצור ידע, 1/12/20.