[בתמונה: עלינו להבין את תפקידה של תנועת ה- BDS והשפעתה השלילית על מעמדה של ישראל בארה"ב... מקור התמונה: פייסבוק. שם הצלם אינו מצוין]

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

יוסף (יוסי) אולמרט הוא מזרחן. כיהן כמנהל לשכת העיתונות הממשלתית. כיום, מרצה באוניברסיטת דרום קליפורניה (UNIVERSITY OF SOUTH CAROLINA).

זהו מאמר ראשון בסדרת מאמריו של יוסי אולמרט על ירידת התמיכה האמריקנית בישראל. למאמרים האחרים:

• יוסף אולמרט: האמנם תיקנו את היחסים עם ארצות הברית?
• יוסף אולמרט: יהודי ארה"ב אינם אחים. הם בני דודים רחוקים!
• יוסף אולמרט: ישראל ויהדות אמריקה – היהודים מאבדים את ביטחונם העצמי.

*  *  *

במשך עשרות שנים היה לישראל בן ברית מאוד נאמן ועקבי: הקונגרס האמריקני, על שני בתיו: בית הנבחרים והסנאט. הקולות שם תמיד היו מכריעים לטובת ישראל; לפעמים, כמעט פה אחד. ציניקנים עשויים היו לומר - וכנראה בצדק - כי ההצבעה הפרו-ישראלית בגבעת הקפיטול הייתה גדולה יותר מכמות הקולות הפרו-ישראליים בכנסת בירושלים...

הדפוס הזה שיקף שני אלמנטים חשובים:

• ראשית, תמיכה דו-מפלגתית איתנה בישראל;
• ושנית, תמיכה ציבורית חזקה. מחוקקים אמריקאים מסתמכים על פריימריז במפלגותיהם כדי להיבחר; מה שאומר, שהם זקוקים לבסיס הבוחרים שלהם; ושנים רבות, התמיכה בישראל נחשבה כקלף מנצח ברוב מחוזות ארה"ב.

יש לי חדשות רעות אך מפכחות לקוראים שלי כאן - לא עוד!

[בתמונה: ציניקנים עשויים היו לומר -  וכנראה בצדק - , כי ההצבעה הפרו-ישראלית בגבעת הקפיטול הייתה גדולה יותר מכמה מהקולות הפרו-ישראליים בכנסת בירושלים. לא עוד! התמונה היא נחלת הכלל]

זה היה בעבר. זה לא יקרה בעתיד. מדוע?

מאמר זה אינו עוסק בתקלה הטכנית בקונגרס, כאשר קבוצה פרוגרסיבית במפלגה הדמוקרטית סיכלה את אישור המימון של מיליארד דולר לכיפת ברזל, מה שהובטח על ידי ממשל ביידן. זאת למרות שהפרשה עוררה הרהורים רבים בישראל. המאמר גם אינו עוסק בשאלה, האם מימון זה עצמו נחוץ היה מלכתחילה, וגם זה לא קשור לתגובות הפוליטיות הלא רלוונטיות, ברובן, בישראל.

עובדה היא, שאנו מצויים בעיצומו של תהליך, המשנה באופן מהותי את אופי היחסים בין ישראל לארה"ב, באופן שמזיק לישראל. זה תהליך רב ממדי, ורחב מכדי שייסקר כולו במאמר אחד. לכן הוא אמור להיות הזרז לשיח עתידי ולדיאלוג ער עם הקוראים שלנו.

הנקודה הראשונה, ולדעתי, המהותית ביותר, קשורה פחות למה שנאמר ונעשה בישראל וממוקדת בשינויים והתפתחויות בארה"ב. במשוואה הכוללת של מערכת היחסים הזו ישראל היא שותף זוטר; ובהתאם לכך, גם יכולתה לעצב, להשפיע ולהטות את הפוליטיקה האמריקאית.

אין ברצוני לטעון כי בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל לא פגע בתמיכה הדו-מפלגתית. הוא בהחלט פגע, ונאומו הבלתי נתפס בקונגרס נגד הסכם הגרעין עם איראן היה דוגמה לכך. אבל האמת היא, שלא היה זה נתניהו שעשה מניפולציות על הרוב הרפובליקני באותה עת, וכפה עליהם את הנושא. הרפובליקנים היו אלה שהשתמשו בנתניהו לטובת עצמם ככלי במשחק הפוליטי האמריקאי המקומי, והוא נפל בפח הזה. אינני טוען גם שאייפק (AIPAC) לא ניחן במידת השפעה גדולה על הפוליטיקה האמריקנית (למרות שהוא רחוק מאוד מהתיאורים הדמוניים, שבהם הוא מתואר בתעמולה האנטי-ישראלית.

[בתמונה: נאום בנימין נתניהו בקונגרס האמריקני. מאחוריו, ג'ון ביינר, יו"ר בית הנבחרים דאז (משמאל); ואורין האץ', הנשיא הזמני של הסנאט דאז (מימין). התמונה היא נחלת הכלל]

טענתי העיקרית היא, שהבסיס העיקרי של מערכת היחסים האמריקנית-ישראלית: אמירות כמו ש"ישראל וארצות הברית חולקות ערכים משותפים"; או ''ישראל היא חלק מהעולם המערבי" איבדו את הרלוונטיות שלהם; כיוון שארה"ב השתנתה מבחינה דמוגרפית; ובהתאמה, גם מבחינה תרבותית ופוליטית. קבוצות אוכלוסייה חדשות - המיעוטים, בעיקר האפרו-אמריקאים והלטינים הפכו להיות דומיננטיים הרבה יותר מבחינה פוליטית; והם משתמשים בשיח שונה, אחד, המתייחס לסיסמאות הללו בעוֹיְנוּת.

מבחינתם, ההצהרות הללו משקפות את הקשר המערבי-הלבן. הם משווים זאת לתחושת האפליה שלהם בארה"ב, כמיעוטים לא לבנים. בשיח הזה - המתקיים בכל העולם המערבי - ישראל נמצאת בצד הלא נכון; ודווקא הפלסטינים נמצאים בצד הנכון. לפיכך, להיות "מערביים" - כפי שישראל אוהבת לתאר את עצמה - הופך לחיסרון!

ניתן לראות זאת היטב בחילופי הדורות באוכלוסייה האפרו אמריקנית: ג'סי ג'קסון וג'ון לואיס המנוח צידדו ברוב דעותיו של מרטין לותר קינג הבן, הפרו יהודי והפרו הציוני. הם אימצו את רוב המורשת הפוליטית שלו; אבל לא את החלק העוסק בתמיכה בישראל. קיימות דוגמאות נוספות לכך, גם בקרב קהילות מיעוט אחרות. קיים מתאם ברור, בין דפוסי ההצבעה של חברי הקונגרס הדמוקרטיים וההרכב הדמוגרפי של מחוזותיהם.

 

[בתמונה - מרטין לותר קינג הבן: ג'סי ג'קסון וג'ון לואיס המנוח צידדו ברוב דעותיו של מרטין לותר קינג הבן, הפרו יהודי והפרו הציוני. הם אימצו את רוב המורשת הפוליטית שלו; אבל לא את החלק העוסק בתמיכה בישראל... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tumisu לאתר Pixabay]

הסוגיה הזו מערערת את יסודות הזהות האמריקאית הקולקטיבית הכוללת. אנו שומעים יותר ויותר סיפורים על ילדים שחוזרים הביתה ושואלים את הוריהם: "מדוע אנחנו לבנים? זה לא טוב להיות לבנים!''. זה הופך לטרנד, עדיין לא אוניברסלי, אבל בהחלט פופולרי בקרב קבוצות מסוימות של אמריקאים לבנים, המהווים את עמוד השדרה של ההצבעה הדמוקרטית המתקדמת; וביניהם, אישים בולטים, במערכת החינוך האמריקאית, מבתי הספר היסודיים ועד לאוניברסיטאות; ואדגיש כי מערכת החינוך האמריקאית היא אזור עוין, מבחינת ישראל. אני מכיר את המערכת הזאת במשך ארבעה עשורים, ואני יכול להעיד על התהליכים שעברה עד היום, עד שהגענו לשלב שבו ייתכן מאוד שהתהליך הזה בלתי הפיך!

באוניברסיטאות, המחלקות האנטי-ישראליות ביותר הן אלה העוסקות בלימודי המזרח התיכון. דורות שלמים של סטודנטים שעתידים להיות אנשי המקצוע העתידיים של הממשלות הבאות מורעלים בשיטתיות באנטי-ישראליות. תעמולה זו אינה ממוקדת ב'כיבוש', או בשאלה הפלסטינית. היא מתמקדת בעצם קיומה של ישראל ובלגיטימיות שלה. אלה תיאוריות של עולם שלישי, שמתאימות לאידיאולוגיה של תנועות כמו BLM ואחרות, שמתנגדות לעצם קיומה של ישראל וספוגות באנטישמיות. ישראלים רבים אולי אינם יודעים זאת, אך ה- BLM ביצע פוגרום נגד מוסדות יהודים בלוס אנג'לס, בשיא המהומות בעקבות פרשת ג'ורג' פלויד.

[לכתבה המלאה של אטילה שומפלבי ב- ynet, לחצו כאן]

בהקשר זה עלינו להבין את תפקידה של תנועת ה- BDS והשפעתה השלילית על מעמדה של ישראל בארה"ב. הם אולי נכשלו, עד כה, בניסיונותיהם לגרום נזק כלכלי לישראל; אבל, הם הופכים לתנועה לאומית המתפשטת בכל רחבי ארה"ב, שמקדישה את עצמה להשמדת ישראל, לא פחות. הם קונים אחיזה איתנה בכל מקום חשוב; ובמיוחד, במוסדות אקדמיים ובאגודות המקצועיות. ניתן לדמות אותם לגרסה הערבית של AIPAC, אבל הם אינם מסתפקים בפעילויות לובי, במחאות המוניות עממיות ובתסיסה. המוטיבציה שלהם גדולה הרבה יותר מזו של הקהילה הפרו-ישראלית. הם פעילים בעיקר במפלגה הדמוקרטית, בכיתות הלימוד וברחובות; והם צוברים כוח.

זו רק שאלה של זמן - ולא יותר מדי זמן - לפני שפעילותם תכה שורשים איתנים בקרב רוב חברי הקונגרס הדמוקרטיים. הם משתמשים במילות קוד מסוימות אשר באמריקה של היום הן קליטות ופופולריות. אחת מהן היא צדק - JUSTICE: מילה הטומנת בחובה עולם של קונוטציות, שבבעלות ה- BDS, וגורמים פרוגרסיביים אחרים; והיא מנוגדת בחריפות לטיעונים האופייניים בהם משתמשת הקהילה הפרו-ישראלית, כגון: ''יחסים'' ו''אינטרסים''.

[בתמונה: התנועות הפרוגרסיביות קנו שליטה על מילות קוד פופולריות כמו צדק - JUSTICE... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי David Geitgey Sierralupe לאתר flickr]

את התחומים הללו אפתח במאמרי הבאים, העוסקים, בין היתר, לחדירה של ה- BDS לבסיסים המסורתיים תמיכה בישראל, כמו הנוצרים האוונגליסטים והקהילה היהודית.

ואדגיש שוב: הסיפור הזה באמת לא עוסק בהצבעה אחת או שתיים בקונגרס. הוא ממוקד בבעיות יסודיות ומבניות. טוב שתהיה עירנות גוברת בישראל כלפי ההשתנות הזו, בתקווה שהיא תביא איתה גישה רצינית וכנה יותר ליחסי ישראל ארצות הברית; ועימה דיון על סיבות, השלכות ופתרונות אפשריים.

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]