[בתמונה: משה דיין עדיין רלוונטי - "הערגה לשלום החרישה את אזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב..."; צילום מביקור משה דיין בצבא האמריקני, במלחמת ווייטנאם: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון' והוא מובא פה באדיבות nrg.co.il, באישור מערכת העיתון והמחבר]

"אין חריש עמוק בלי חרב..." (יחיאל מוהר)

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

משה דיין למול בשורת הנורמליות...

בציון ארבעים שנים למותו של משה דיין, בחר יומן מקור ראשון לפרסם מחדש את נאומו  הנועז "אל תירא עבדי יעקוב".

מאז חידוש תקומת ישראל, לא היה למצביא ישראלי נאום משמעותי ממנו בביטוי ממוקד לכוח האמונה היהודי כמצפן אסטרטגי. בהשוואה לנאומו הקאנוני יותר על קברו של רועי רוטברג בנח"ל עוז, שנישא באפריל 1956, בנאום "אל תירא עבדי יעקב", הדגיש דיין בשפה יהודית מובהקת, את ייחודו ההיסטורי של המאבק הישראלי כמאבק ההולך ונמשך מאז ימי אברהם; וסיומו אינו נראה באופק. קריאה מחודשת בשני הנאומים ברצף אחד, מבטאת היטב את משנת דיין, המבקשת להבהיר לעם ישראל כי הוא נתבע למאבק מתמשך.

כך אמר בנח"ל עוז: "דור התנחלות אנו ובלי כובע הפלדה ולוע התותח, לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים..."  את נאומו שם סיים באמירה: "רועי- האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב..." (ראו התמונה למטה):

[להרחבה על נאום משה דיין על קבר רועי רוטנברג, לחצו כאן]

[התמונה: צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב (ראו בתחתית הדף) של ההספד של משה דיין על קברו של רועי רוטברג הי"ד]

בנאומו  השני לחניכי פו"מ, שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, בעיצומה של מלחמת ההתשה, הביא את תפיסתו הקיומית במבט היסטורי מקיף יותר: "המנוחה והנחלה היו לעמנו שאיפות נכספות ולא מציאות. ואם מידי פעם השגנו אותן, היו אלה רק תחנות ביניים קצרות - שאיפת רוח להמשך המאבק." על הגיונו של מאבק קיומי אין סופי, הסביר: "התשובה היחידה הבסיסית שביכולתנו לתת לשאלה 'מה יהיה', הינה - נמשיך להיאבק, כבעבר כן גם עכשיו, התשובה לשאלת ה'מה יהיה', חייבת להתרכז בהבטחת כושרנו לעמוד בפניי קשיים, ביכולתנו להתמודד - יותר מאשר בפתרונות מוחלטים וסופיים לבעיותינו. עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיסית לתהליך ממושך של מאבק."

[לאסופת המאמרים על מלחמת ההתשה, לחצו כאן]

למרות שמאז, לא תמו מאבקיה של מדינת ישראל, דברים אלה שונים במובהק מאלה המושמעים בימינו. בנאום ראש הממשלה, נפתלי בנט, באו"ם בחר להציג את שאיפת החברה הישראלית לחיים נורמליים. מה שהישראלים רוצים זה חיים טובים לעצמם ולמשפחותיהם ועתיד נכון לילדיהם. בהדגשת הנורמליות סיכם שר החוץ יאיר לפיד (ראו תמונה משמאל): "זו ממשלה נורמלית של אנשים נורמאלים, שבאים מהמקום הנכון" .

[מקור תמונתו של יאיר לפיד משמאל: טוויטר]

באיזה שהוא מקום, גם משה דיין שאף לנורמליות, אולם להדגשת השוני בין שתי נקודות המבט, ראוי להתבונן בשיר צוואה שהקריא לשלושת ילדיו  לפני מותו: "את נחלת האבות עבדו נא כל אחד והחרב מעל מיטתכם, ובערוב יום תורישונה להיות נחלה לבניכם. ועתה יטול כל אחד תרמילו ומקלו, לחצות ירדניכם בדרכו..."

הדרישה מכל אחד מילדיו לחצות ירדנו במקלו, כמו יעקב אבינו רק ב"מקלו ותרמילו", התבטאה באופן מעשי נוקב במניעת ילדיו מכספי הירושה. לימד בכך עד כמה אדם לעמל יולד, להתמודדות עצמית  במאבקי החיים. טמון כאן מפתח לבירור מצבה של החברה הישראלית, בפער המתקיים בה בין השאיפה לנורמליות בורגנית, לבין תפיסת הקיום בתודעת מאבק אין סופי.

[לאסופת המאמרים על מלחמת ההתשה, לחצו כאן]

במבט היסטוריוסופי קיימות שתי גישות יסוד שונות  לתפיסת המשמעות של אירוע הקמת המדינה:

• הגישה הרווחת רואה ברגע הקמת המדינה נקודת תפנית - רגע הירואי - שאחריו  המערכת אמורה להתייצב על מסילת השגרה היציבה והנינוחה - הלוחמים והחלוצים ישובו אל שגרת חייהם - "איש לאוהליו". הנטייה הרווחת לראות בהקמת המדינה נקודת תפנית שממנה והלאה נפתחת תקופה יציבה, מובילה אל  ההנחה שעם התפנית, החלוציות והחברה המגויסת כדרך חיים, צריכות לפנות את מקומם לנורמליות בורגנית מהוגנת.
• הגישה השנייה מסכימה אמנם שהייתה בהקמת המדינה תפנית היסטורית, אלא שהמאבק כמצב יסוד קיומי, גם אם לרגע שכחה עוצמתו, בכל זאת, לאחר נקודת השיא שבהקמת המדינה, גם כשהוא נראה דועך, הוא בסך הכול משנה צורתו  ולעולם אינו מסתיים. כשנדמה  כי המאבק חלף, הוא ממשיך להיות טמון כאש כבושה תחת אפר היער, בסכנת שריפה שעלולה להתפרץ מחדש. גישה זו, שהייתה מנת חלקן של התנועות החלוציות, רואה את המדינה כישות מתהווה ומשתנה שלעולם אינה באמת מתייצבת על מסילה קבועה. דווקא בהצלחתה המדינה מחוללת התנגדויות מבית ומחוץ ונוצרים מאבקים חדשים, דוגמת המאבק אליו נדרשת מדינת ישראל בימים אלה להשבת ריבונותה בנגב ובגליל.   

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: 'ייצור ידע']

הקמת המדינה בתש"ח היא, בוודאי, נקודת תפנית היסטורית בחיי העם היהודי. אלא שכמו נקודת הפתיחה למלחמת העצמאות - המתחילה עשרות שנים קודם - גם נקודת הסיום היא נקודת ציון שעם כל חשיבותה ההיסטורית, מציינת סיומה של תקופת מלחמה אחת, אך לא ממש את סיומו של המאבק לקיומה ולעצמאותה של המדינה. בהבנה זו קרא דוד בן גוריון גם לאחר הקמת המדינה, להמשך מתמיד של ההתנדבות החלוצית. "אין טעות מזיקה ומסוכנת מההנחה שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות..." (כוכבים ועפר, עמ' 42).

בהיצמדות לגישה השנייה דרש בן גוריון את הקיום המתמיד בתודעת מאבק. לא שאין מקום לממדי קיום נורמליים. אלא שבשורת הנורמליות כהלך רוח מוביל, מרחיקה את החברה הישראלית מנתיב המאבק שסימן משה דיין בנאומו, מאבק שהחל עם אברהם אבי האומה בהתהלכותו בארץ, ועתיד להימשך לאין קץ עד ביאת גואל.

   

[התמונה המקורית: דוד בן גוריון. צילום: לע"מ. לא מצוין שם הצלם. הכרזה: ייצור ידע]

מקורות והעשרה

• אבי הראל (2016) הלנצח נאכל חרב?, ייצור ידע, 10/1/16.
• פנחס יחזקאלי (2019), (כמעט) הכל על מלחמת ההתשה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 28/5/19.