[בתמונה: לא אבוללה, לא שטן, לא שד, פשוט אורי בר-לב אמיץ... מקור התמונות: פרטי]

עודכן ב- 14 במרץ 2023

ניצב בדימוס אריה עמית (ראו תמונה משמאל) שימש בתפקידו האחרון במשטרת ישראל כמפקד מחוז ירושלים.

[מקור התמונה משמאל: פייסבוק]

*  *  *

את הסיפור הזה אני מבקש לפתוח בתודה לשלושה אנשים שהיו חלק מאד מאד משמעותי מקבוצת הפיקוד במחוז כשהייתי מפקדו:

• למיקי לוי, שהיה סגני המאוד נאמן;
• לדוד קראוזה שהיה קצין האג״מ הכי טוב שהכרתי מעודי, והאמינו לי שהכרתי המון קציני מבצעים;
• ולאורי ברלב שהיה מפקדה של יחידת הגדעונים האגדית, שעשה עם לוחמיו המופלאים דברים שהמדינה לא תוכל להודות לו עליהם מספיק, ולא חשוב כמה שתנסה.

ובעיקר, על זה שהייתה להם סבלנות אלי כשבלבלתי להם את המוח, כשרציתי לוודא שזכרוני לא מטעה אותי במה שקשור לסיפור הזה.

.

[בתמונה: לאורי ברלב שהיה מפקדה של יחידת הגדעונים האגדית, שעשה עם לוחמיו המופלאים דברים שהמדינה לא תוכל להודות לו עליהם מספיק, ולא חשוב כמה שתנסה. מקור התמונה: פרטי]

זאת לדעת, תמיד מאד מאד סמכתי עליהם בעיניים עצומות (אולי רק עם עין אחת טיפה פקוחה); אבל אני מודה, שהפעם אני כותב בתקווה שלא פספסנו, כי שלושתם אמרו לי (כל אחד לחוד), ״ככל שאני זוכר״, שזה משפט קצת מדאיג כשאנחנו מדברים על אירוע שקרה לפני כמעט 30 שנים, ועל זה שגילנו מתחיל להיחשב למתקדם.

טוב, השנה היתה 1994. בחודש פברואר ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה; ובעקבותיו, החליטו בחמאס על 'עליית מדרגה' בפעילותם שמשמעותה, פגיעה באזרחים חפים מפשע. ואמנם, כבר ביום ה-40 לטבח התפוצץ אוטובוס על נוסעיו.

בין כל הפיגועים, שספגו אזרחי ישראל, היו גם שני פיגועי חטיפת חיילים שנרצחו - שחר סימני, ואריק פרנקנטל. החטיפות האלה היו מאד מוצלחות מבחינת החמאס כי הן בפירוש גרמו ללחץ בצבא, חיילים די פחדו לנסוע בטרמפים (ראו תמונה למטה), והושקע המון כוח אדם באבטחת טרמפיאדות ברחבי המדינה, עד שהגיעה באיזה שהוא שלב, מאוחר יותר, הפקודה שאסרה על נסיעת חיילים בטרמפים.

[בתמונה: חיילים בטרמפיאדה - תופעה שעברה מהעולם... צילום אילוסטרציה: דובר צה"ל]

למה אני מתעכב דווקא על החטיפות, למרות שהן לא קשורות לשטן שלי?

תיכף תבינו. קצת סבלנות. בהמשך, אם לא אשכח, אספר לכם בקיצור גם על עוד חטיפת חייל, שהשאירה בלבי צלקת ענקית, וגם היא כאילו לא קשורה לסיפור על השטן, אבל בעצם כן קשורה. אבל זה כאמור אחר כך. בסוף הכל יתחבר לכם. מבטיח.

באוגוסט, באחד מימי השישי לפנות בוקר, קיבלתי דיווח מהמרד״מ שלי על קרב בין חוליית מחבלים - שהיו ברכב עם לוחיות ישראליות - לבין צוות ניידת סיור שלנו, בואדי ג׳וז. בקרב הזה חטף שוטר הסיור אבי וענונו חמישה כדורים וניפצע ממש קשה, וניפצעו גם שני המתנדבים שהיו איתו. מחבל אחד ניפצע, ויתר חברי החוליה נימלטו.

ברור לכם שהקפצתי את כל המחוז, כולל כל פלוגות מגב שלי, היס״מ, הימ״ר, הסיור, החקירות, יחידות המסתערבים - הגדעונים והימ״ס של מגב ירושלים, הכלבנים, כוווווולם. שב"כ ירושלים הוקפץ כמובן גם כן. הכחות ניפרסו והשטח ניסרק עקב בצד אגודל, נעצרו חשודים מכל מיני סוגים, אבל לא איתרנו את הנמלטים.

לקראת ערב - כשהיה ברור, שעכשיו עיקר הפעילות עוברת מפריסת ענק בשטח, לפעילות מודיעינית - ירדתי הביתה לכמה שעות, להתרענן טיפה. וכאן אני מגיע ללב הסיפור, לשטן הירושלמי שלי.

אתם יודעים מה, רק רגע, לפני שנמשיך, סיפור השטן שלי שכבר נחזור אליו, הזכיר לי הרגע את הסרט ״אבוללה״ של יוני גבע, סרט פנטזיה ישראלי, ממש מקסים, שמספר על מפלצת שכולם מפחדים ממנה נורא, וחיבורה עם ילד שגר בגבעת משואה בירושלים (ראו כרזה משמאל). למה הזכיר לי? תיכף תיווכחו בעצמכם.

[בתמונה משמאל: כרזת סרטו של יוני גבע, "אבוללה". אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

אחרי שהרבצתי מקלחת ממש רותחת, רעוש קפצה אתי לחברים. ובעודנו מתחילים לאכול, הסלולרי שלי צלצל. על הקו היה אורי, שאמר שניכנס מודיעין, שהחוליה מתכוונת להיכנס לא-רם כדי להתארגן שם; ושהוא מתארגן עם היחידה לטפל בהם. עזבתי הכל, ומיהרתי לכיוון א-רם.

לא אסגיר את המספר עליו הצביעה המחט בלוח שעון המהירות... רק אומר שהטויוטה-קרינה היתה מכונית מאד חזקה, שבסיבובים, חלק מהגלגלים היו די באוויר, ושהמחט הייתה על מספר בן שלוש ספרות שהתחיל ב-2.

אבל אורי ולוחמיו הקדימו אותי. עד שהגעתי הם כבר היו אחרי ההיתקלות, ועם מחבל עצור ושני מחבלים הרוגים. אחרי שסיימנו לטפל בזירה, התקפלנו.

למחרת בבוקר, כהרגלי, עברתי על העיתונות הערבית; וכמובן, שכל העיתון היה מלא בנושא אירועי אתמול. אבל מה שמשך את תשומת לבי - ברגע שפתחתי את העיתון - היתה הכותרת: "לשירותו של הגנרל עמית עומד שד, שטן, שלא מרגיש שום כאב גם כשתוקעים בגופו סכין".

לקח לי שנייה, והתקשרתי לאורי. ״אני מקריא לך מה כתוב בעיתון הערבי״ אמרתי לאורי, והקראתי לו. ״אה, שכחתי אתמול לספר לך״, אמר אורי והמשיך: ״אתמול בהיתקלות, הגענו לשלב של קרב בטווח אפס, ואחד המחבלים ניסה לדקור אותי ותקע לי סכין בפרוטזה״. זאת לדעת, במהלך שירותו הצבאי איבד אורי רגל, דבר שלא הפריע לו לעסוק בספורט ובפעילות מבצעית, ממש כאילו יש לו שתי רגליים, אולי אפילו שלוש.

[בתמונה משמאל: אורי בר לב וחבר... המקור: פרטי]

מובן שלא טרחנו לעדכן את הפלסטינים מי ומה הוא השד הפרטי שלי, ממש אבוללה שכזה.

אז איפה החיבור לחטיפות ורציחת החיילים? אתם בטח שואלים. אז הנה לכם ההסבר: אלה שביצעו את החטיפות והרציחות האלה היו חברי החוליה הזו בה נלחמנו, חוליית עז א- דין אלקסאם, שאותה יזם והקים עזתי בשם צלאח ג׳אדאללה.

אגב, ההיתקלות בצוות הניידת שלנו מנעה מהם לבצע את זממם להגיע ולתקוף את ביתו של אריאל שרון בתוככי העיר העתיקה ולרצוח את צוות המאבטחים שבו.

ומה עם החטיפה הנוספת? שרידי החוליה האכזרית הזו שתוגברה בכוח נוסף, ביצעו מאוחר יותר, ב-9 לאוקטובר, את חטיפתו של החייל נחשון וקסמן. בבוקרו של ה-14 לאוקטובר, שישה ימים אחרי החטיפה, התקשר אלי גדעון עזרא ואמר לי שמקום החזקתו של נחשון ידוע ושהוא מגיע לקחת אותי לחפ״ק הצהלי.

שתי הערות שחשוב שתדעו: