[בתמונה: חסימת כביש באר שבע ערד בפרעות תשפ"א. במלחמה הבאה, תתחדש, מן הסתם, המלחמה על צירי התנועה, הזכורה לנו ממלחמת העצמאות... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

.

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מלחמת העצמאות של מדינת ישראל נפתחה באופן הרשמי ביום למחרת החלטת עצרת האו"ם בכ"ט נובמבר 1947 והסתיימה  באדר תש"ט- מרץ 1949.

באופן מעשי, מלחמת העצמאות נפתחה עם ראשית ההתיישבות היהודית החדשה במאה ה-19, ומעולם לא הסתיימה. מגמות המתרחשות בימים אלה בארץ ישראל מסמנות פרק חדש במלחמת העצמאות המתמשכת של העם היהודי בארץ אבותיו. באירועים אלו ראוי כמובן לציין את פרעות הערבים בחודש מאי, בעיצומם של ימי מבצע 'שומר החומות'.

בספר ילדים  על מלחמת העצמאות של ארה"ב,  סיפור המלחמה נסגר באמירה מסכמת: "מלחמת העצמאות הסתיימה. המאבק לחירות אינו נפסק לעולם" ("The War of Independence is over, The struggle for Liberty never ended"). בהתייחסות לכל מה שקרה במאתיים שנים האחרונות לעצמאות ארה"ב, האמירה הזו  נראית נכונה. מצבה של עצמאות ישראל, לעומת זאת, ממשיך להיות נתון תחת איום מתמשך.

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן]

[בתמונה: המשוריינים בשיירה הדו-שבועית להר הצופים, שנות ה-50 של המאה הקודמת... מלחמת העצמאות מתחדשת... התמונה היא נחלת הכלל]

התפרצותה המחודשת של מלחמת העצמאות מתבטאת בימים אלה בשלוש מגמות עיקריות:

(ראו התרשים למטה):

• המגמה הראשונה, שכולם מכירים בה, היא איום המלחמה בזירות הלחימה בגבולות. כוחות חיזבאללה ערוכים מצפון, כוחות חמאס מדרום ואליהם מצטרפים בהכוונה איראנית כוחות מליציה בסוריה, עיראק ותימן.
• המגמה השנייה, מתרחשת בפנים הארץ, חלקה האחד במאבק פלסטיני במרחבי יהודה ושומרון וחלקה השני במרי מתעצם של קבוצות פורעים והתארגנויות פשיעה בין אזרחי ישראל הערבים. במגמה זו משתלבות תופעות דמי החסות והפשיעה החקלאית.
• המגמה השלישית נושאת אופי אזרחי והיא ממוקדת במאבק על ביסוס שליטה פיזית במרחבי הארץ. במגמה זו נכללת בניה בלתי חוקית של בדואים במרחבי הנגב וגם בנייה חוקית בגליל במסגרת תכניות מתאר שמובילה בעת האחרונה מדינת ישראל.  בפועל, מדינת ישראל מגבילה את הבניה היהודית במרחב הכפרי בגליל ובנגב, ומעצימה את האחיזה הערבית במרחבי הגליל והנגב. 

[הכרזה: ייצור ידע]

שתי נקודות מבט לתפיסת מלחמת העצמאות

בשיח הישראלי הרווח, הצגת מלחמת העצמאות הישראלית, כמצב הולך ונמשך, מעוררת הסתייגות. שואלים בציניות, היכן נמצאים כרגע טורי שריון מצרי בדרך לתל אביב? האם ירושלים במצור? האם התחבורה בכל דרכיי הארץ תחת התקפות? ובכלל, איך אפשר לדבר על מלחמת עצמאות לאחר שמדינת ישראל הפכה לעובדה קיימת ולרשותה צה"ל עם כל עוצמתו וכל יתר כוחות הביטחון?

תודה לאל, מדינת ישראל בהחלט קיימת, לרשותה כוחות ביטחון מאורגנים היטב; ולפחות בשלב זה, אינה נתונה למערכת האיומים בהם התמודדה בתש"ח. אלא ששאלת היסוד לדיון זה אינה יכולה להתברר רק מתוך השוואת עוצמת האיומים בין מה שהיה בימי תש"ח לביו מציאות ימינו. השאלה הבסיסית יותר היא שאלת תוקף היציבות המיוחסת למדינה מרגע שהוקמה, עד כמה נקודת התפנית של עצם ההקמה, יכולה להבטיח את ההמשך?

במבט היסטוריוסופי קיימות שתי גישות יסוד שונות לתפיסת ההתהוות ההיסטורית; והן מכוננות נקודות מבט שונות לתפיסת המשמעות של מלחמת העצמאות, בהשפעתה על סדר היום של מדינת ישראל (ראו התרשים למטה):

• הגישה הרווחת רואה בהקמת המדינה רגע הירואי, שאחריו המערכת אמורה להתייצב על מסילת השגרה היציבה והנינוחה - הלוחמים והחלוצים ישובו אל שגרת חייהם - "איש לאוהליו".
• הגישה השנייה כמובן מסכימה, שהייתה בהקמת המדינה תפנית היסטורית משמעותית, אלא שהמאבק כמצב יסוד קיומי, גם אם לרגע שכחה עוצמתו, בכל זאת, לאחר נקודת השיא שבהקמת המדינה, גם כשהוא נראה דועך, הוא בסך הכול משנה צורתו; ולעולם אינו מסתיים. כשנדמה כי המאבק חלף, הוא ממשיך להיות טמון כאש כבושה, תחת אפר היער, בסכנת שריפה שעלולה להתפרץ מחדש.

[הכרזה: ייצור ידע]

הנטייה הרווחת לראות בהקמת המדינה נקודת תפנית, שממנה והלאה נפתחת תקופה יציבה, מובילה אל ההנחה, שעם התפנית, החלוציות והחברה המגויסת כדרך חיים, צריכות לפנות את מקומם לנורמליות בורגנית. הקמת המדינה משולה בתפיסה זו לשיגור לוויין לחלל: בשלביו הראשונים בניתוקו מכדור הארץ, הוא זקוק לכוחות האצה רבי עוצמה. אך מרגע שהתייצב במקומו בחלל, הוא  משתלב במסלול יציב, בתנועה קבועה ומתמדת. בהשראת דימוי זה, מבקשת מדינה מודרנית לייחס לעצמה יציבות בת קיימא, כמתבטא ביומרת נשיאי ארה"ב לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני  עם ההבטחה: "שתי מדינות החיות יחד, אחת ליש השנייה, בשלום תמידי" ("Two states living side by side together in an everlasting peace").

שאלת היסוד לדיון זה היא היכן בכל תופעות העולם הזה קיים משהו הראוי לתואר "everlasting"?

גישת 'המדינה המתוקנת'

אותה ישות המכונה בשיח הישראלי "מדינה מתוקנת", אכן מבקשת להבטיח יציבות, שגשוג וביטחון, שיושגו באמצעות נאמנות אזרחיה לשלטון החוק, ובציות עובדי המדינה למומחיותם המקצועית. במדינה כזו, גם התמודדות עם אתגרי חירום כמו אסונות טבע, פשיעה וטרור, אמורה להיעשות בידי מומחים, בהכוונת ידע מדעי. זו לדוגמה, מתכונת ההבטחות המתבטאת בציפיות הציבור מן הממשלה להתמודדות יעילה במגפת הקורונה. גם התפרצויות אלימות ומאבקים פנימיים, מתבקשים בגישה זו לניהול מקצועי, בציפייה לזיהוי גורמי התקלה ולתיקונם המהיר, בחזרה מהירה למסילת השגרה.

זו מסגרת ההתייחסות בה הציג מפכ"ל משטרת ישראל בדיון בכנסת את הערכתו לסיבות פריצתם של פרעות חודש מאי ברחבי הארץ. באבחונו המקצועי, האירועים נבעו ממצוקת אי שוויון של המגזר הערבי. בכך, התכחש למעשה למשמעותם הדרמטית של גורמי ההנעה הלאומניים.

בהעדפתו להתעלם מגורמי ההנעה הלאומנים, בחר בנקודת מבט שמאפשרת למוסדות המדינה להעביר את הבעיה לטיפולם המקצועי הרגיל והמוכר. במסגרת הבנה זו תגובש תכנית עבודה לתיקון תנאיי אי השוויון וביישום יעדיה, ישובו חיי האזרחים אל מסילת החיים היציבה.

[בתמונה משמאל: המפכ"ל שבתאי - רק נסדר את אי השוויון, והשקט יחזור... האמנם? התמונה היא צילום מסך]

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

[בתמונה: היכן בכל תופעות העולם הזה קיים משהו הראוי לתואר "everlasting"? תמונת ה- GIF שמשמאל היא תמונה חופשית שהועלתה מאתר GIFER. שם היוצר אינו מוזכר]

גישת המערכת הדינאמית

הגישה האחרת, שהייתה מנת חלקן של התנועות החלוציות, רואה את המדינה כישות מתהווה ומשתנה, שלעולם אינה באמת מתייצבת על מסילה קבועה. דווקא בהצלחתה, המדינה מחוללת התנגדויות מבית ומחוץ, ונוצרים מאבקים חדשים.

גם תופעות אנושיות פשוטות כהקמת משפחה, רחוקות מהתייצבות על מסילה יציבה. כך למשל, רגע החתונה - בדומה לרגע הקמת המדינה - הוא לגמרי נקודת תפנית משמעותית בחיי האדם; אלא שעם כל משמעויותיה, היא אינה מבטיחה את המשך קיום המשפחה ביום שאחרי. זו הסיבה העיקרית שבחתונה יהודית, תחת החופה מקריאים כתובה, כהכרזה שעם כל השמחה והאהבה הגדולה, מחר יום חדש, אתגרים חדשים, ואין מי שיודע מה ילד יום. זו אמירה שקובעת בתודעת הזוגיות המשפחתית כי היא מתקיימת בדרישת יסוד להיברא מחדש בכל יום מול מציאות משתנה. בגישה הזו, המשפחה כמו המדינה, אינן באמת מיוצבות על  מסילה יציבה. מה שנראה היום משגשג ומבטיח, יכול מחר להתערער ואף להיעלם.

הקמת המדינה בתש"ח היא בוודאי נקודת תפנית היסטורית בחיי העם היהודי. אלא שכמו נקודת הפתיחה למלחמת העצמאות המתחילה עשרות שנים קודם, גם נקודת הסיום היא נקודת ציון, שעם כל חשיבותה ההיסטורית, מציינת סיומה של תקופת מלחמה אחת, אך לא ממש את סיומו של המאבק לקיומה ולעצמאותה של המדינה. בהבנה זו קרא דוד בן גוריון גם לאחר הקמת המדינה, להמשך מתמיד של ההתנדבות החלוצית: "אין טעות מזיקה ומסוכנת מההנחה שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות..." (כוכבים ועפר, עמ' 42). בהיצמדות לגישה השנייה דרש בן גוריון את הקיום המתמיד בתודעת מאבק.

[בתמונה משמאל למעלה: ספרו של דוד בן גוריון, כוכבים ועפר, שראה אור בהוצאת מסדה ב- 1976. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

 [להרחבת המושג 'מערכת מורכבת', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'דינאמיות', לחצו כאן]

[התמונה המקורית: דוד בן גוריון. צילום: לע"מ. לא מצוין שם הצלם. הכרזה: ייצור ידע]

מגמת המאבק הראשונה: התפתחות האיום בגבולות

תחושת הביטחון של החברה הישראלית מבוססת במידה רבה על התרחקות איום המלחמה עם צבאות מדינות ערב. עם מצרים וירדן הושגו הסכמי שלום וצבא סוריה - שהיווה עד למלחמת האזרחים בסוריה איום רציני - בעשר השנים האחרונות הלך ונחלש.  אלא שבינתיים התהוו איומים חדשים. השינוי שהתחולל  מחייב את צה"ל למענה חדש ומזמין פירוש מחודש למושג "איום קיומי". צבא מצרים במלחמת העצמאות פלש לעומק מדינת ישראל, איים על תל אביב, והציב איום קיומי. כוחות חמאס וחיזבאללה, אינם בנויים כיום למהלך כזה, אבל הם מאיימים על תל אביב בדרך אחרת: באיום האש הרקטית, לעורף הישראלי, על בסיס מאות אלפי רקטות, ובאיום הפשיטות של גדודי קומנדו לכל רוחב קו העימות לכיבוש יישובים סמוכיי גבול דוגמת מטולה ושלומי. בחסות מערך הגנה ערוך היטב מקו החזית ועד העומק, הם שואפים לפגוע קשה בכוחות ההתקפה של צה"ל; ולמנוע  סיום מהיר של המלחמה בניצחון ישראלי ובהכרעה ברורה.

טועים לחשוב כי חיזבאללה וחמאס, הם לא יותר מארגוני טרור והאיום שלהם עם כל חומרתו אינו מגיע לכדי איום קיומי. לכן, הרמטכ"ל מיתג אותם בכינוי "צבאות טרור".

המענה הנדרש מצה"ל לאיומים חדשים אלה מורכב יותר וגם יקר פי כמה:

• בקיץ 2006, הלחימה בזירה הצפונית התמקדה רק בחזית לבנון. בחזית רמת הגולן נותרו כוחות מועטים ולא נשקפה סכנה להצטרפות צבא סוריה למלחמה.
• בעידן החדש, לאחר מלחמת האזרחים בסוריה, הצבא הסורי אמנם נחלש, אך נכנסו לזירה כוחות מליציה איראניים, בסיוע  כוחות חיזבאללה. צה"ל עדין שואף להצליח לבדל את חזית סוריה מהצטרפות למלחמה בשעת מלחמה בלבנון. אולם, פוטנציאל האיום ההולך ומתבסס בסוריה, מחייב את צה"ל למוכנות משמעותית במקביל למאמץ העיקרי בלבנון, ללחימה גם בזירת סוריה. לכך יש להוסיף את הזירה הדרומית של חמאס, במגמת קאסם סולמאני (ראו תמונה משמאל), שיצרה טבעת אש נגד ישראל מכל שכנותיה, בכלל זה  פריסת טילים איראניים ורקטות של חיזבאללה בעיראק, ואיומים לשיגור טילי שיוט מתימן.

בהיבט זה מלחמת לבנון השנייה, הייתה אולי מופע אחרון של תקופה בה יכלה ישראל להתמקד בלחימה בזירה אחת. המלחמה הבאה עלולה להיות מלחמה אזורית. למערכת החדשה ההולכת ומתהווה, הצטרפה לאחרונה  גם זירת הפנים.

[בתמונה משמאל: קסאם סולימני, התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי sayyed shahab-o- din vajedi קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY  4.0]

בתפנית אסטרטגית זו, נדרש שינוי משמעותי בהיקף סדר הכוחות של צה"ל. כמובן נדרשת הכנה מתאימה של הציבור הישראלי למלחמה שלא הכיר עד כה.

[לקובץ המאמרים על 'תיוג' ו'מיתוג' לסוגיו, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

[בתמונה: טועים לחשוב כי חיזבאללה וחמאס, הם לא יותר מארגוני טרור והאיום שלהם עם כל חומרתו אינו מגיע לכדי איום קיומי. לכן, הרמטכ"ל מיתג אותם בכינוי "צבאות טרור".... מקור התמונה: Middle East Online]

 מגמת מאבק שנייה: מטרור דמי החסות - לפרעות תשפ"א

הפרעות שהתרחשו בימי מבצע 'שומר החומות', התלקחו במהירות אך לא פרצו כרעם ביום בהיר. הן פרצו מתוך תשתית מרי המכה שורשים בחלקים מהחברה הערבית הישראלית. למעלה מעשרים שנים שאזרחי ישראל במיוחד בנגב ובגליל, סובלים מטרור דמי החסות. כמעט ואין חקלאי יהודי שרכושו או יבולו לא נגנבו או הוצתו. משנה לשנה התופעה מתגברת. למרות שהתופעה פוגעת לא רק ביהודים, היא מבטאת במגמותיה, ממדים לאומניים מובהקים. היא קודם כל  פוגעת בבסיס דימוי הריבונות של מדינת ישראל, אך  לא פחות מכך היא פוגעת  בכבוד האדם היהודי, המוצא עצמו במדינת ישראל, חוזר למצבו הקיומי כבן חסות נחות - מה שהוכר בתרבות האסלאם בכינוי: "דימי".

לכאורה תופעת דמי החסות והגניבות החקלאיות אינה תופעה חדשה. היא הייתה קיימת מראשית חידוש ההתיישבות היהודית במאה ה-19. על מנת להגן על הנפש, הרכוש היהודי והכבוד היהודי, הוקם לפני למעלה ממאה שנים ארגון השומר. במאורעות 1936-39 הקימה ההגנה את פלוגות השדה - הפו"ש בפיקוד יצחק שדה. הם פעלו בייעוד מוגדר להגן על היהודים ורכושם מפני הקמים עליהם. מאז הוקמה מדינת ישראל ולרשותה שרותי ביטחון מעולים. ובכל זאת, למרות כל מאמצי כוחות הביטחון, נראה לעיתים כי אין בשטח מי שיגן על היהודים. בחוסר האונים של האזרח הקטן - כמו גם של תאגידים גדולים וחברות ממשלתיות - מוצאים עצמם יהודים ישראליים מייחלים לכוח שיגן עליהם, לא פחות מאשר באותם הימים שלפני קום המדינה.

נכון עשה בן גוריון שתבע עם הקמת מדינת ישראל להפקיד את  כל הסמכויות להפעלת כוח בידי כוחות הביטחון הממלכתיים.  אולם במציאות שהתפתחה, במצוקת המטלות על משטרת ישראל, ותחת האילוצים המשפטיים של מדינה דמוקרטית שוויונית, מצבם הביטחוני של היהודים הולך ומתערער. זו כמובן אמירה מעוררת תמיהה. ובכל זאת ראוי להתבונן במצבם של היהודים בעיקר בפריפריה, כולל במטרופולין באר שבע. הם מתמודדים לבדם למול טרור דמי החסות, והגניבות. במאבק היומי למול משפחות פשע במגזר הערבי, היהודי נמצא בעמדת נחיתות. הוא בדרך כלל בודד ללא תמיכה וללא חמולה שתגן עליו. אין לו קבוצת צעירים - שיעמדו לצדו במאבק. הקיבוץ של פעם, היה סוג של חמולה, עם נוכחות של עשרות צעירים שיכולים להיחלץ למאבק מוכנים לקריאה. המושבים והקיבוצים כיום ריקים במשך רוב שעות היממה. וכמובן צורת החיים השתנתה ביותר.

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

באופן מעשי, למרות מאמצים בלתי מבוטלים של משטרת ישראל, מדינת ישראל בחרה להתעלם ממשמעותו המקיפה של טרור דמי החסות והפשיעה החקלאית. יסוד ההתעלמות נובע מהמגמה, לראות בתופעה עניין פלילי בהתכחשות לממדיה הלאומניים. בימים שלפני קום המדינה לעומת זאת, טבעו של המאבק היה לגמרי ברור. כוחות ארגון ה'הגנה' פעלו אז בתודעת הייעוד הצרופה להגן על היהודים, על כבודם ורכושם. לאחר שסיים יצחק שדה את תפקידו כמפקד הפלמ"ח, קודם שנתמנה רמטכ"ל בפועל של ארגון ההגנה, בשנת 1946, הוטל עליו להקים מחדש פלוגה מיוחדת שעבדה בכפיפות ישירה לבן גוריון. בין יתר משימותיה, עסקה הפלוגה באבטחת מתקנים ובתי עסק יהודיים שנפלו קורבן לאיומי סחיטה. הנהגת היישוב הבינה באותם ימים, כי גם באיום על בית עסק פרטי, טמון גרעין של איום לאומי.

 בחודשים האחרונים, טרור דמי החסות בגליל ובנגב התגבר. בתי עסק בחצור ובראש פינה הוצתו, גם משאיות וטרקטורים הוצתו.  הדברים הגיעו לידי כך שיהודי בעל ציוד חקלאי לא יכול לבטח את רכושו באף חברת ביטוח ישראלית. ראש המועצה האזורית גליל עליון- גיורא זלץ, נזעק בקול קורא, שהביא את השר לביטחון פנים עומר בר לב, להורות למשטרת ישראל לתגבר כוחותיה בצפון.  ראוי לברך על כך. אולם תגבור כוחות זמני לא יעצור את התופעה. היקף האיום ופגיעתו השורשית בכל מרקם החיים במרחב הצפון, כמו בנגב, מחייבים את מדינת ישראל בשינוי תפיסתי ובניהול מערכה שיטתית וארוכה למיגור התופעה. בשלב ראשון, נדרשת הכרת המדינה ומוסדותיה כי מדובר באיום בסיסי, המטיל על סדר היום הישראלי מאבק המקיף הרבה מעבר לפשיעה כלכלית פלילית רגילה.

הביטוי העיקרי לאובדן הריבונות הישראלית מתבטא בתופעת הנשק הבלתי חוקי. אין אומדן מוסמך לכמות הנשק  המוחזק באורח בלתי חוקי במגזר הערבי והבדואי. בימים כתיקונם, רק חלק קטן מנשק זה  מופעל  במאבקי כנופיות, או במטחי ירי בחתונות. בבתי אב  רבים הנשק מוחזק במסתור, מוכן לשעת חירום.  בשעת מלחמה תפוצת הנשק הרבה, עלולה לשמש  לפגיעה  ביהודים ובכוחות הביטחון של מדינת ישראל. בימי הפרעות האחרונים  בכפר כנה הופעל נשק בלתי חוקי בירי ישיר ויעיל כנגד כוחות מג"ב שפעלו בכפר  ונתקלו באש חיה ברחובות הכפר . אין החלטה ריבונית יותר לגיטימית מההחלטה לאיסוף נשק בלתי חוקי. אלא שמדובר במשימה הכרוכה  במערכה ממושכת לחודשים ארוכים, עם כוח רחב היקף הפועל בהתמדה וברציפות. למדינת ישראל אין את היקף הכוחות הנדרשים לכך.

[בתמונה: הביטוי העיקרי לאובדן הריבונות הישראלית מתבטא בתופעת הנשק הבלתי חוקי... נשק בלתי חוקי, שנתפס במגזר הערבי. מקור התמונה : דוברות המשטרה]

המבקשים להכחיש כי התופעה  מונעת ממניעים לאומניים מציגים את היקף הפגיעה של התופעה בחברה הערבית עצמה. נכון שרוב מוחלט של מקרי הרצח בשנה האחרונה מתרחשים בחברה הערבית על רקע סכסוכים פנימיים. אלא שבמכלול המניעים המורכב, אין להתעלם מהכלל הפשוט שנלמד בפרקי אבות: "הווה מתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פרקי אבות ג',ב') התפשטות האלימות והרצח בחברה הערבית בישראל היא תוצאה ישירה של אובדן משילות מדינת ישראל. בתודעה גלויה וסמויה, תחושת האנרכיה והחרדה ברחוב הערבי  בישראל, משרתת את הכרסום שאותו מבקשים להשיג קבוצות חתרניות בריבונותה של מדינת ישראל.

במצב שהתהווה, מדינת ישראל נדרשת להעניק הגנה לאזרח המאוים, יהודי וערבי כאחד, ולשם כך היא נדרשת להתארגנות מתאימה. על מנת להגן לדוגמה על מיכון חקלאי יקר, על משאיות, וציוד מכני הזקוקים לשמירה, ניתן לארגן חניוני לילה מאובטחים על ידי כוח משטרה או צבא. אין לשלול הצבת כוחות אבטחה חיילים או שוטרים, ביום ובלילה, על בתי עסק מאוימים. כך גם לגבי איום ההצתות ביערות. נדרשת פריסת כוחות גלויים ומוסווים בתוככי היערות, שימנעו מעשי הצתה ויוכלו להזעיק כוחות כיבוי בזמן הקריטי. מרגע שהאיום הוא מכת מדינה ראוי למדינה להיענות לאיום במלוא משאביה. אם מעוניינים להימנע ממליציות יהודיות חמושות, יש לארגן את המענה על בסיס גיוס ממלכתי.

המענה הנדרש מחויב לשילוב פעילות אקטיבית יזומה, מלווה בפעילות אבטחה פסיבית בהיקף רחב. למאמץ האבטחה נדרשת נוכחות בשטח של מסה כמותית רחבה שחסרה למשטרת ישראל. כאן המענה נזקק להתארגנות  על בסיס גיוס נרחב של  מילואים.

מתוך מאות אלפים לוחמים, שצה"ל גרע מרשימת משרתיי המילואים הפעילים, יש לארגן כוח ייעודי שיימנה כמאה אלף לוחמים. ההפעלה תהיה בכפיפות למשטרת ישראל - משמר הגבול או בכפיפות לצה"ל פיקוד העורף. רגע לפני שתאבד את שארית ריבונותה, מדינת ישראל מחויבת למענה מערכתי מקיף למול האיום.

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

 מגמת המאבק השלישית: המאבק על השליטה במרחבי הארץ

עשרות שנים מתרחש בנגב ובגליל מאבק לשליטה במרחב. האזרחים היהודים הולכים ונדחקים אל שולי רצועת החוף. תכניות הבנייה של מדינת ישראל בהם תכנית המתאר הארצית תמ"א 35, הפכו במידה רבה לגורמים המחוללים ומאפשרים את הבנייה הבדואית הבלתי חוקית ברחבי הנגב ואת הפיכת הגליל המרכזי בתכניות בנייה מאושרות, לאזור הנתון באחיזה ערבית הולכת וגוברת.

האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל הולכת ומתכנסת למגורים בערי רצועת החוף. לכאורה, אפשר היה להציע מענה, בקריאה לצעירים לפנות  לפריפריה. אלא שלימוד הסוגיה מגלה כי ההתנהלות הממשלתית כפי שהתקבעה בתחומים אלה בשנים האחרונות, חוסמת את האפשרות. זוג צעיר שיבחן מעבר לגליל או לנגב, ובמיוחד אם יבקש בית צמוד קרקע, יגלה היצע מצומצם ומחירים שמעבר ליכולתו. מגרש לבניה במצפה לבון בגליל העליון, משווק לדוגמה במחיר שמתקרב למיליון שקל. הבעיה נובעת  מליבת עקרונות התכנון והניהול שהתקבלו בממשלות ישראל בעשורים האחרונים.   בראש ובראשונה,  מגבלות נספח מספר 2, לתכנית המתאר הארצית -תמ"א 35- שהציבו מכסה תכנונית לכמות יחידות מגורים ביישובים הכפריים היהודיים, בגליל ובנגב. בתכנית המתאר  לכל אחד מהיישובים הוגבלה הבנייה למכסת יעד שבין  300-500 יחידות.. טמון כאן הבדל מהותי בין המגזר הכפרי היהודי למגזר הערבי, הבדואי והדרוזי. ביישובים יהודיים דוגמת יודפת, שהגיעו מכבר לסף המכסה התכנונית, אין לזוגות צעירים סיכוי למצוא מקום.  אין יכולת לפתח מרקם אוכלוסייה רב דורי, גני ילדים נסגרים, היישובים הופכים בהדרגה לבתי אבות.

בתוספת דרישת התכנון הארצי להימנע מהקמת יישובים חדשים, נוצר פער הולך וגדל בין היצע לביקוש, תהליך שמתבטא  במחירים ההולכים ועולים במרחב הכפרי היהודי. בידי עורך דין רון רוגין העוסק שנים בסיוע משפטי למאבקי ההתיישבות הכפרית היהודית בגליל ובנגב,  קיים מסד נתונים מלא בסוגיה. המגבלות התכנוניות על התפתחות היישובים היהודיים מוטלות גם על יישובי עמק יזרעאל, עמק המעיינות והגליל העליון. בשל המגבלות, בעשרים השנים האחרונות לא נבנה לדוגמה בית אחד  נוסף במושב בית שערים. היישובים היהודיים סובלים כבר שנים מקיפאון מוחלט והוא נובע כולו ממגבלות שהטילו רשויות המדינה. בכל הקשור לבנייה הערבית לעומת זאת, המצב בדיוק הפוך. רשויות התכנון מאיצות בימים אלה תכניות מתאר רחבות היקף למגזר הערבי. התבוננות במפת תכניות הבנייה, מציגה את המגמות כמובילות לביסוס גיאוגרפי של מפת הגליל כפי שמצטיירת בתכנית החלוקה של האו"ם.

[בתמונה משמאל: עו"ד רון רוגין]

באג'נדה הגלויה, תמ"א 35 נועדה להגן על השטחים הירוקים מפני בנייה ופיתוח. באג'נדה הסמויה, תמ"א 35 מהווה, למעשה, במודע או שלא במודע, מאמץ שיטתי לפגיעה במומנטום ההתיישבות הציונית ולהצרת מרחב האחיזה היהודי.

הלכה למעשה, הקמת יישובים יהודיים חדשים בנגב ובגליל אינה אפשרית יותר. לדוגמה, בספטמבר 2011 החליטה הממשלה על הקמתם של עשרה יישובים בנגב. למחרת, במאמר מערכת של עיתון "הארץ", הובעה ביקורת נוקבת כנגד התכנית: "הקמת יישובים חדשים בנגב עומדת בסתירה חריפה לעקרונות התכנון לטווח ארוך של ישראל, כפי שהם מתבטאים בתכנית המתאר הארצית תמ"א 35 ובחזון התכנוני ישראל 2020... הקמת היישובים החדשים תגרום גם להתנגשות מיותרת עם הבדווים בנגב" (הארץ, 20.9.2011).

מאז לא הוקם אף לא אחד מיישובים אלה. גם אם יוחלט בימים אלה להקימם השטח נתון מכבר בידיי הפזורה הבדואית.

[למאמרו של עו"ד רון רוגין: תכנית 100 הימים לחיזוק ההתיישבות, לחצו כאן]

[בתמונה: הלכה למעשה, הקמת יישובים יהודיים חדשים בנגב ובגליל אינה אפשרית יותר... בתמונה - טירת צבי. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אסף.צ מוויקיפדיה העברית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לקראת שנת 1960 פרסם בן גוריון מאמר בכותרת: "נטע הנשמה" וכך הדגיש: "ויש גם סכנה פנימית: ריכוז אוכלוסינו בכמה כרכים ודילול יישובינו במרחבי המדינה". ("כוכבים ועפר" עמוד 202)

המצב מאז הלך והורע. כבר כיום כשישים אחוזים מאוכלוסיית ישראל היהודית מתרכזת בין חדרה לראשון לציון.

בהתפתחות הדרמטית באיומי האש הרקטית על ריכוזי האוכלוסייה בישראל על ידי חיזבאללה, חמאס, איראן וגרורותיה, ריכוז יתר של האוכלוסייה הישראלית הולך ונעשה נקודת תורפה אסטרטגית שאויבי ישראל פועלים למצות אותה בעת מלחמה. למול איום נשק גרעיני הנמצא באופק, ריכוז היתר של אוכלוסיית ישראל ומלוא נכסיה התשתיתיים למרחב רצועת החוף, נעשה לאיום קיומי. ובינתיים במאבק על האחיזה במרחב, מדינת היהודים הולכת ומאבדת את האחיזה במרחב, הולכת מתכנסת להרבה פחות ממה שהוצע לה בתכנית החלוקה של האו"ם.

[בתמונה: למול איום נשק גרעיני הנמצא באופק, ריכוז היתר של אוכלוסיית ישראל ומלוא נכסיה התשתיתיים למרחב רצועת החוף, נעשה לאיום קיומי... יוצר הכרזה: ד"ר אלי מירון. התמונה הימין היא נחלת הכלל. התמונה השמאלית היא צילום מסך מהטלוויזיה האיראנית]

 סיכום

בסקירת שלוש מגמות המאבק  בהן נתונה מדינת ישראל הולך ונוצר איום על עצמאות מדינת ישראל.  לפי שעה ברור לאויבי ישראל כי אין ביכולתם להביא להכחדתה אולם הם פועלים בעקביות לכרסם בכל ממדי ריבונותה.  גם אם בשלב זה,  עצם קיומה של מדינת ישראל  אינו בסכנה, מה שהולך ומתערער הוא עצמאותה וריבונותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

את משמעות המדינה היהודית הדגיש ראש הממשלה יצחק רבין בדיון ממשלה שסיכם את אירועי יום האדמה בגליל שהתרחשו ב-30 מרץ 1976, בו נהרגו שישה אזרחים ערבים. בסיכום הדיון יצחק רבין קיבל את המלצת הוועדה הבין משרדית לשיפור בשוויון הזכויות האזרחי לערבים, אך מצא לנכון להדגיש: " ... איננו יוצרים כאן לא ייחוד אתני ולא ייחוד לאומי. אלא מיעוט ערבי עם כיבוד דת ותרבות במדינה יהודית... הנקודה הזו חייבת להיות ברורה לעצמנו, כשאנחנו מתחילים לפרט, כי בלי להבין ולסכם ביננו את התחומים שבהם מדובר במדיניות הממשלה, נאבד את הצפון."

[מקור התמונה: סוכנות צילומי עיתונות י.פ.פ.א / אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית / CC BY 4.0. הכרזה: ייצור ידע]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 13/4/18.
• יחזקאלי פנחס (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), 'תיוג' ו'מיתוג' לסוגיו, באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/7/18.
• רון רוגין: תכנית 100 הימים לחיזוק ההתיישבות, ייצור ידע, 14/2/21.