[התמונה: צילום מסך מפסלון הזכיה בפרס ישראל]

.

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

לאחרונה סערה התקשורת בשל פסילתו של מועמד לפרס ישראל בתחום המדעים ע"י שני שרי חינוך המופקדים על בחירתם של זוכי הפרס.

תחילתו של האירוע בחודש יולי כאשר שר החינוך דאז יואב גלנט דחה את המלצת ועדת השופטים בעניין פרס ישראל לא להעניק את הפרס בחקר המתמטיקה ומדעי המחשב לפרופ' עודד גולדרייך (ראו תמונה משמאל למטה) על כי נמצא שחתם עם אקדמאים אחרים, על עצומה הקוראת להחרים את אוניברסיטת אריאל בשל היותה בשטח כבוש.

[התמונה היא צילום מסך מאתר גלי צה"ל. לכתבה, לחצו כאן]

עמיתיו של המדען עתרו לבג"צ נגד השר ובצרוף חוות דעתו של היועמ"ש קבע כי השר חרג מסמכותו וכי ראוי להעניק את  הפרס גם לאחר מועד הטקס. בינתיים התחלפה הממשלה והסוגיה הועברה לידי שרת החינוך, יפעת שאשא ביטון שגם היא פסלה את המועמד מאותם  נימוקים.

עתה פונים עמיתי המועמד לדיון  מחודש בבג"צ.

[בתמונה משמאל: פרופ' עודד גולדרייך במוקד הסערה... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דנה רון. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מהות הפרס והתהליך לבחירתם של המועמדים לפרס ישראל

פרס ישראל מוענק, מדי שנה ביום העצמאות, לאזרחים ולמוסדות ישראלים; ומבטא בכך את הערכתה והוקרתה של המדינה, על תרומה משמעותית חשובה בתחומי עשייה מגוונים לחברה ולמדינת ישראל.

משרד החינוך אחראי לניסוח התקנון והליך בחירת המועמדים, המומלצים עי וועדות ייעודיות בהליך  חשאי ללא תיעוד פרוטוקול. המלצות וועדות השופטים מוגשות לשר החינוך, הרשאי על פי שיקול דעתו המנומקת, להחזיר המלצה לדיון נוסף בוועדה. רק לאחר אישור שר החינוך ניתן לפרסם את שמות זוכי הפרס.

[בתמונה: השרה שאשא ביטון: רק לאחר אישור שר החינוך ניתן לפרסם את שמות זוכי הפרס מקור התמונה: פייסבוק]

הסוגיות המהותיות שעמדו בפני שופטי בג"צ והיועמ"ש באותה עת:

1. האם הקריטריונים על פיהם מוערכים המועמדים, הם שיקולים מקצועיים בלבד (רמת מומחיותם בתחום הקטגוריה המקצועית הספציפית הנדונה), או שמא ראוי לערב גם שיקולים ערכיים מתוקף היות הפרס מקור להשראה ומופת למדינה?
2. האם מעורבותו של שר החינוך מוגבלת לתקנון והפרוצדורה בלבד להבטחת הליך בחירה תקין (חותמת גומי להחלטת הוועדה השופטת/מייעצת), כי עמדתו האישית עלולה להיחשב שיקול פוליטי הפוגם ומעקר את מהות הפרס?
3. האם במקרה הספציפי של הפרופסור המתמטיקאי עודד גולדריייך, היה בדעותיו ומעשיו פגם הפוסל אותו מהזכייה בפרס ישראל?

[בתמונה: הסוגיות העיקריות שיעמדו בפני שופטי בג"ץ... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

תמצית עמדותיהם של שרי החינוך לפסילת המועמד:

יואב גלנט (ראו תמונה משמאל): "פרס ישראל הוא הפרס היוקרתי ביותר שמדינת ישראל מעניקה. פרופ' גולדרייך הוא אולי מדען מבריק, אבל תמיכתו בתנועת החרם וקריאתו לחרם על אוניברסיטת אריאל היא יריקה בפניה של מדינת ישראל ושל האקדמיה הישראלית ואף הפרה אפשרית של החוק. תרחיש בו תומך בתנועת החרם יעמוד על הבמה ביום העצמאות ויקבל מידי ראשי המדינה את פרס ישראל הוא תרחיש שלא אתן לו את ידי".

[תמונתו של השר יואב גלנט משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי המכללה האקדמית ספיר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0]

 שאשא ביטון: "חתימתו של פרופ' גולדרייך על העצומה הקוראת להחרים מוסד אקדמי ישראלי מהווה מקרה חריג המצדיק את הבחירה שלא להעניק למועמד את הפרס, על אף הישגיו המקצועיים הבולטים והמרשימים בתחום מחקרו. כשרת החינוך ויו"ר המל"ג, אינני יכולה להעניק את פרס ישראל על הישגים אקדמיים, מרשימים ככל שיהיו, למי שקורא לחרם על מוסד אקדמי ישראלי".

גלנט נדרש עי בג"צ לספק הוכחות שהמועמד הינו תומך החרמת ישראל:

• 2005 , שותף למכתב אנשי אקדמיה לעיתון ה"גרדיאן" הבריטי, בו נטען כי אוניברסיטת אריאל מנוגדת לחוק הבינלאומי, וקריאה לחרם של ארגון אקדמאי בריטי על אוניברסיטת בר- אילן בשל שיתוף הפעולה עם אוניברסיטת אריאל.
• 2008, השתתפות בעצומה הקוראת לכנסייה המתודיסטית המאוחדת לקבל החלטה לא להשקיע בחברות המאפשרות את המשך הכיבוש, ובכך להיות דוגמא אמיצה לאחרים ללכת בעקבותיה.
• 2011 , השתתפות בעצומה למחאה פומבית נגד חוק החרם, בחתימת אנשי אקדמיה, פרופ' גולדרייך,  חתני  פרס ישראל בעבר ואנשי ציבור אחרים.
• 2014, מאמר בו דן פרופ' גולדרייך בהצדקות להטלת חרם על ישראל.
• 2019, השתתפות בעצומה מטעם חוקרים יהודים וישראלים המופנית אל מפלגות בגרמניה,לעשות  אבחנה /הפרדה אנטישמיות לבין תמיכה בזכויות האדם של פלסטינים, בעקבות הצעות בפרלמנט הגרמני להשוות את תנועת ה-BDS  לאנטישמיות.
• 2021, השתתפות בעצומה המופנית לאיחוד האירופאי המתריעה מפני הענקת לגיטימציה למוסדות אקדמיים ישראליים הפועלים בהתנחלויות לא-חוקיות בשטחים, ומזכירה שעל האיחוד לעמוד בכללים שקבע בעצמו. הלכה למעשה- קריאה לאיחוד האירופי להפסיק שיתופי פעולה של מוסדות/תוכניות הקשורים לאוניברסיטת אריאל (ראו תמונה למטה).

 

[בתמונה: במרכז הסערה - אוניברסיטת אריאל. המקור: פייסבוק]

התייחסות היועמ"ש להחלטת שר החינוך גלנט: 22.07.21 |

בעמדה המהווה תקדים, קבע היועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט (ראו תמונה משמאל), כי קריאה לחרם על מדינת ישראל או מוסדותיה יכולה לשמש שיקול רלוונטי ולגיטימי במסגרת קבלת החלטה ביחס להענקת פרס ישראל, אך כי במקרה של גולדרייך, פעולותיו "אינן מספיקות לעמוד בסטנדרט הגבוה הנדרש כדי לפסול את מועמדותו לקבלת הפרס".

[תמונתו של אביחי מנדלבליט משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Prokurator11  קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

בין נימוקי החלטתו טען שמדובר בפעולות בודדות (למעט

אחת) שארעו לפני שנים רבות. באופן שלא מדובר בפעילות עדכנית, חוזרת ונשנית, היכולה להיכנס תחת ההגדרה של "מקרים קיצוניים וחריגים".

פסק דין בג"צ

בג"צ בהרכב שלושה שופטים דן בעתירה שהגישו עמיתיו של המועמד נגד הפסילה. שלושת השופטים ראו בחומרה את סדרת השתתפותו של גולדרייך בעצומות התומכות בהחרמת מוסדות אקדמאים ישראלים,  עידוד וקריאה לממשלות וארגונים זרים לקדם את החרם. יחד עם זאת , שני שופטים- סולברג ו-וילנר קיבלו את עמדת העותרים שאין לשר החינוך הסמכות למנוע את מתן הפרס מתוך שיקולים שאינם מקצועיים, כי תפקידו הוא לוודא שתהליך השיפוט נעשה בהתאם לקריטריונים בלבד.

מנגד, השופט עמית בעמדת מיעוט, סבר כי חתימתו של גולדרייך על עצומות הקוראות לאיחוד האירופאי להפסיק את שיתוף הפעולה עם אוניברסיטת אריאל היא מעשה חמור, וכי במיקרים מסוימים עשויה קריאת לחרם על המוסד להיחשב מקרה קיצוני ונדיר המצדיק שלילת הפרס.

על כן החליט בג"צ לבטל את החלטת שר החינוך לדחות את המלצת ועדת פרס ישראל ולהעניק לפרופ' גולדרייך את הפרס לשנת תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב. אך התיר את דחיית הענקת הפרס בעת ההיא כדי לאפשר לגלנט להציג עדויות חדשות שטען לקיומן, העשויות לחזק את נימוקי שר החינוך לפסילת המועמד.

כמו כן, הוחלט על דעת השופטים, להשיב את בחינתה של המלצת הוועדה אל שרת החינוך לשקול אם לאשר המלצה (12 אוג 21)

כאמור, שרת החינוך החדשה שאשא ביטון הציגה עמדה התומכת בהחלטת קודמה לתפקיד. עתה  שוקלים העוטרים לפנות שוב לבג"צ.

[לכתבה המלאה של תמר טרבלסי חדד ב- ynet, לחצו כאן]

עיקרי הטיעונים בעד ונגד

נגד הפסילה

• פרס ישראל המוענק ליחידים המצטיינים בתחומם, נקבע על פי שיקולים מקצועיים בלבד, המופקדים בידי וועדת שיפוט מקצועית המוסמכת לכך. כול עוד לא נמצא פגם בהליך המקצועי, אין לשר החינוך הסמכות לפסול את ההחלטה מתוך שיקולים פוליטיים זרים שאינם מהעניין.

[בתמונה משמאל: הנימוקים נגד הפסילה... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

• במדינה דמוקרטית עומדת לכול אדם זכות החופש והבעת עמדה בסוגיה אזרחית גם אם אינה תואמת את המצע הפוליטי של שר החינוך, שלילת זכות זו באמצעות פסילת המועמדות מהווה מכה אנושה לעיקרון חופש הדיבור, המחשבה והביטוי האקדמי ההולכים יד ביד. עצם ההתערבות הבוטה בהחלטה שעניינה איכות מדעית והפסילה מטעמים הנוגדים את זכויות היסוד, המוסר והחוק הבינלאומי, ראויים לגינוי.
• העובדה שבין העוטרים החתומים על אותן העצומות נמצאים אישי ציבור וגם חתני פרס ישראל בעבר-  מחזקת את הטענה ששיקולי השר לפסילה הם חריגים ואינם מקובלים בחזון שמאחורי פרס ישראל.
• כמדינה המעודדת מצוינות בתחומי המדע והטכנולוגיה, יש אינטרס מובהק להפריד בין דעות פוליטיות וחברתיות של המועמד, לבין הערכה אקדמית של יכולותיו ותרומתו המקצועית בתחומו. מסיבה זו ועדות מומחים בתחום הרלוונטי הן שממליצות על המועמד לפרס. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של פרסי ישראל, ששר חינוך לא אישר המלצה של ועדת שופטים מקצועית.

בעד הפסילה

• תרומתו של גולדרייך למדינה באמצעות מחקריו "מתקזזת" אל מול פעילותו להחרמת מוסדות מחקר ישראליים, המחליש את האקדמיה הישראלית ופוגעת בחוסנה של מדינת ישראל.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי raphaelsilva לאתר Pixabay]

• אף אם גולדרייך מצהיר בדיעבד שאינו אינו תומך בתנועת ה- BDS , הרי שבמעשיו - הקוראים, מדרבנים ו"מזכירים" לממשלות זרות לממש את החרם ואת הפסקת שיתוף הפעולה המחקרי האקדמי - חורגים מהמתחם המוגן של הבעת דעה חופשית נגד הכיבוש, לכדי עשייה של ממש, שאינה יכולה לשמש מופת ערכי העומד במהות פרס ישראל.
• טענת העוטרים ל"סתימת פיות" עומדת בסתירה מוחלטת לקריאה להחרמת מוסדות אקדמאים, שכן חרם אקדמי-תרבותי על ישראל מהווה אנטי-תזה מובהקת לחופש הדעה והביטוי, ולכפיית דעה אחת ו'אמת' אחת.
• אין לראות את שר החינוך כחותמת גומי של ועדת הפרס, כי לצד שיקולים של מצוינות אקדמית, עומדים שיקולים ערכיים שעניינם תרומת המועמד למדינת ישראל. ובמקום בו ועדת השופטים אינה עוסקת בבחינת התרומה למדינה- חובת השר לעשות זאת.
• ישנם מיקרי קיצון בלתי נמנעים המחייבים לשקול בכובד ראש היבטים ערכיים הנמצאים ביסוד הערכת תרומת מועמד הפרס למדינה. האם למשל אזרח ישראלי, מדען מומחה ככול שיהיה, נמצא עוסק בהסתה לגזענות; תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל, או מכחיש שואה פעיל - האם ראוי להתעלם מכך ולהעדיף את זכויותיו המקצועיות, ולמנוע משר החינוך את הסמכות לפסול מועמד זה אם ימצא כך. במיוחד כאשר מדובר כאן בתמיכה בפעילותה של תנועה הקוראת לשלילת ההכרה במדינת ישראל.

[בתמונה: הלוגו של תנועת ה- BDS. אף אם גולדרייך מצהיר בדיעבד שאינו אינו תומך בתנועת ה- BDS , הרי שבמעשיו - הקוראים, מדרבנים ו"מזכירים" לממשלות זרות לממש את החרם ואת הפסקת שיתוף הפעולה המחקרי האקדמי - חורגים מהמתחם המוגן של הבעת דעה חופשית נגד הכיבוש, לכדי עשייה של ממש, שאינה יכולה לשמש מופת ערכי העומד במהות פרס ישראל. אנו מאמינים שאנו עושים בתנמונה שימוש הוגן]

סיכום 

ניתן  לבחון את הסוגיה מנקודת מבט שני חוקי יסוד:

• כבוד האדם וחרותו (חופש הדיבור, חופש המחשבה, חופש העיסוק),
• ומנגד- חוק הלאום, כאשר אירועי חיים שונים מעמידים לעיתים קרובות את שני החוקים בקונפליקט, ונדרש להכריע מי מהם גובר על האחר.

במקרה שלנו נסמכים תומכי המועמד באופן מוחלט על זכויות הפרט וחופש הדיבור, בעוד ששרי החינוך מעמידים זכויות פרט אלא לצד טובת הלאום כפי שנוסח פרס ישראל מציב כיעד לאומי.

הציבור נחלק בדעותיו: האם ראוי ששרי החינוך שבידם הפררוגטיבה להחליט האם לקבל או לדחות את המלצת הוועדה המקצועית לגבי מועמד לפרס. האם יש מקום לבחון את המועמד מלבד רמת מומחיותו המקצועי, גם על פי אמות מידה ערכיות של היותו מופת ותורם למדינה. במקרה שלנו- האם ראוי האיש  לפרס שוועדה מקצועית מטעמה קבעה, או שמא יש בדעותיו החברתיות ובעיקר עשייתו הפוליטית כדי למנוע ממנו את קבלת הפרס.

הוועדה המקצועית בחנה את המועמד על פי התקנון שנקבע להליך הבחירה. אין הוא חוק ואין בו התניה  מפורשת כמו עמדה או עשייה פוליטית כזו או  אחרת היש בה כדי לפסול את האיש. ניתן להניח שאין בפרוטוקול רשימה של איסורים שכן גישתו היא חיובית במהותה ויש לשער שלא עלה כלל על דעת מנסחי התקנון בראשית דרכו, שאקדמאי שצמח, נתמך, ופועל באקדמיה בישראל ונהנה מחסותה וממשאביה, יפעל למנוע קשרים אקדמיים וכלכליים ממוסד ציבורי אחר רק מחמת מיקומו הגיאוגרפי. קריאה זו לחרם על מוסד אקדמי ישראלי מתוך מניעים פוליטיים, הינו מצב שלא עלה על הדעת..

השאלות הנוספות לדיון ציבורי: האם יש מקום למעורבות בג"צ באירוע כזה? האם יש מקום לבחינה תקופתית של התקנון והתאמתו לאירועי הזמן? האם ניתן בכלל לקבוע מראש סייגים להערכת ערכיות  מועמד? באילו מיקרים גובר השיקול הערכי על השיקול המקצועי?

ספק, כי במקרים רבים, לא חוק התקנון צריך לקבוע. די בשכל ישר!

[בתמונה: במקרים רבים, לא חוק התקנון צריך לקבוע. די בשכל ישר! תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי RobinHiggins לאתר Pixabay]