[בתמונה: נאום בנימין נתניהו בקונגרס האמריקני. מאחוריו, ג'ון ביינר, יו"ר בית הנבחרים דאז (משמאל); ואורין האץ', הנשיא הזמני של הסנאט דאז (מימין). התמונה היא נחלת הכלל]

.

ממשלת בנט אימצה לאחרונה את הקו הציבורי התקיף של ממשלת נתניהו מול המו"מ המתנהל עם איראן והעולם כמרקחה.

אהוד ברק - שליח לעת מצוקה - נשלח לכתוב מאמר לידיעות אחרונות; וגיורא איילנד נשלח גם הוא, להגיד את דברו. ביבי אמנם כבר לא פה אבל עולם כמנהגו נוהג.

אחת הטענות שמעלים מבקריו של העימות הפומבי, של בנימין נתניהו עם האמריקאים, היא שהעימות הזה לא הניב תוצאות.

אז תרשו לי שוב פעם להזכיר לכם: הנסיעה של נתניהו לקונגרס עשתה שני דברים:

בתחום הפנים אמריקאי, היא סיפקה רוב גבית לתהליכי חקיקה פנימיים, בתמיכה מוחלטת של מי שאז היה החבר הבכיר בוועדת החוץ של בית הנבחרים מטעם המפלגה הדמוקרטית, רוברט מננדז.

אז הופיעו - מעשה קסם, במועד מאוד נוח לממשל אובאמה - נגד מננדז חשדות לשחיתות פוליטית; ובראשון לאפריל 2015, הוא התפטר מתפקידו בוועדת החוץ של הסנאט. עם התפטרותו, סולק בבושת פנים קולו של אחד המתנגדים היותר קולניים במפלגה הדמוקרטית, למדיניות הנשיא אובאמה אל מול איראן.

.

[בתמונה: סיכול אפקטיבי וממוקד... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MasterTux לאתר Pixabay]

כמה מופרכות היו האשמות נגד מננדז? עובדה: מננדז הוא היום יו"ר וועדת החוץ של הסנאט!

[בתמונה משמאל: בוב מננדז - עבר סיכול פוליטי ממוקד וחזר בכוחות מחודשים... התמונה היא נחלת הכלל]

הנאום של נתניהו דחף את תהליכי החקיקה קרוב מאוד אל קו הסיום: בשני למרץ 2015 (יום לפני הנאום של נתניהו בקונגרס), העלה בוב קרוקר יו"ר וועדת החוץ של הסנאט את הצעת החוק The Iran Nuclear Agreement Review Act of 2015 קובעת שאובאמה יאלץ להביא את ההסכם לאישור הסנאט כ 90 יום לפני חתימתו.

אובאמה איים להטיל וטו על הצעת החוק; וב- 28 לאפריל 2015, הודיע קרוקר כי יש לו 67 חתימות של סנאטורים, שתומכים בהצעת החוק; והנשיא לא יכול להטיל עליה ווטו.

בסנאט ה- 114 שכיהן אז, היו 54 רפובליקנים, 44 דמוקרטים ושני עצמאיים. משמעות ההודעה של קרוקר היא, ש- 13 דמוקרטים הצביעו יחד עם הרפובליקנים.

אובאמה - שלטעמי, היה המקיבאליסט הכי גדול בסביבה (והאזין לכל הסנאטורים שלו בניגוד לחוק) - הזמין בתחילת מאי 2015, את הסנאטורים הרפובליקנים, ג'ון מקיין ובוב קרוקר, אל הבית הלבן, והגיע איתם לפשרה: הוא יתמוך בהצעת החוק; ויתאפשר לו להביא את ההסכם לאישור הסנאט עד 30 יום לאחר החתימה עליו, במקום 90 יום לפני החתימה עם האיראנים, כנאמר בהצעת החוק.

[בתמונה: ברק אובמה... שועל בעור של כבש... התמונה היא נחלת הכלל]

מקיין וקרוקר - שאף פעם לא היו חכמים גדולים - הסכימו להצעת הפשרה של אובאמה וכולם חגגו. התרגיל עבד; וב- 14 ליולי 2015, הממשל האמריקאי הגיע בווינה להסכמות עם איראן על הסכם הגרעין. ב- 20 ליולי הצביעה עליו ואישרה אותו מועצת הביטחון; ובכך הפכה את הצבעת הסנאט על ההסכם, לטקסית בלבד ולחסרת משמעות.

בתחום יחסי החוץ, ההתנגדות הקולנית של נתניהו מיצבה את ישראל כמוקד של השפעה ומשיכה, בעבור מדינות המפרץ; שמחפשות משענת להישען עליה, לאחר מה שהן ראו - ורואות - כפעילות של ממשלי אובאמה וביידן נגד האינטרס שלהן. השגותיהם של בכירי המפרציות; וחוסר ההסכמות שלהם עם צעדי ממשלי אובאמה וביידן אל מול איראן, מפורסמים פומבית. אין בזה שום סוד:

[למאמרו של ברק רביד בוואלה, לחצו כאן]

מההתנהלות הזאת של ממשל נתניהו הבשילו, בסופו של דבר, הסכמי אברהם. אם זה היה תלוי בממשל אובאמה ובהתחשב במעשיו, הסכמי אברהם לא היו נחתמים עד עצם היום הזה.

הטיעון השני שמעלים מבקריו של נתניהו נוגע לפיצוי, כביכול, שהבטיח ממשל אובאמה לישראל, שכדבריו של אהוד ברק בידיעות אחרונות, גרם להחמצת הזדמנות פז להתעצמות ישראלית, שהייתה מאפשרת לה פעולה עצמאית כנגד הגרעין האיראני.

אז רק רציתי להזכיר לכולם שנער הייתי וקצת בגרתי ואני עוד זוכר את ההבטחות של קלינטון - שתורגמו למכתב רשמי לאזרחי ישראל, ששלח קלינטון ב- 19 לינואר 2001, בו הוא סיפר שהבטיח לספק לישראל מטוסי F-22. רק שאז בדיוק, מעשה שטן, היו בחירות. לקלינטון לא היה מספיק זמן לממש; ממשל בוש נבחר, ומההבטחות הללו של קלינטון לא נשאר דבר.

מי שחושב שלממשל אובאמה היה מספיק זמן - ובאמת רצון - להעביר עסקת פיצוי עם ישראל; והוא היה עושה את זה לפני הבחירות בארה"ב, כדאי שינחת במסלול נמוך סביב השמש...

[מי שחושב - כדאי שינחת, ומהר! תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי jessicajasmine לאתר Pixabay]

מישהו בא לאכול סטייק?