ב"ה

[בתמונה: קשה להיות יהודי בחווה במדינת ישראל... חוות שמשון. התמונה: גרשון הכהן]

זהו סיפורה חוות שמשון שכתבו זהר ולבונה דרומי (ראו תמונה למטה) זהר נולד וגדל בחווה הוא בנו של אמיר בעל החווה. המאמר פורסם באישורם.

זהו מאמר שלישי מתוך שלושה,בנושא השמדת חוות הבודדים בישראל על ידי המנגנון הביורוקרטי, באישור המנגנון המשפטי. למאמרים האחרים לחצו:

• גרשון הכהן: למה חוות הבודדים עוברות לפורטוגל;
• גרשון הכהן: קשה להיות יהודי בחווה, במדינת ישראל.

[בתמונה: הכותבים - זהר ולבונה דרומי בחווה. התמונה: גרשון הכהן]

במשך דורות רבים, חלמו וייחלו יהודים לרגע, שבו יוכלו להתיישב בארץ ישראל. לפני מעל למאה שנים זכו אבותינו והחלו להגשים את החלום, בעלייה לארץ, ביישובה ובעיבוד האדמה, מתוך חזון של חיים של עבודת אדמה וחיבור ממשי לארץ ולנופיה. יהודים חזרו לגדל זיתים וגפנים, לזרוע שדות של חיטה, לרעות את צאנם בשטחים הפתוחים, לנטוע בוסתנים בטראסות הנטושות ולשתות ממימי המעיינות. החזרה לאדמה הייתה מקור לגאווה והיוותה את הסמל של גאולת עם ישראל השב לארצו מן הגלות

עם השנים, ההתיישבות היהודית בארץ הפכה להיות דבר מובן ומורגל, ההתיישבות בערים התרחבה ואף צורת החיים הכפרית השתנתה. החזון הציוני קיבל פנים חדשות וההתיישבות הכפרית ועבודת האדמה לא רק שנדחקו לשוליים אלא החלו בתהליך של דעיכה עד לכדי מלחמת השרדות.

סיבה ראשונה לכך הייתה טבעית: זניחת חיים חקלאיים, מכירת נחלות לטובת התיישבות מפוארת המנותקת מצורת חיים כפרית ובעצם החל תהליך הפיכה איטית של המושבים החקלאיים למושבי פאר לעשירים (שהרוצה בחיים חקלאיים פשוטים איננו יכול להרשות לעצמו להתיישב בהם):

[בתמונה: וילת נופש מפוארת להשכרה במושב בן עמי שבצפון. לאתר לחצו כאן. שם הצלם אינו מוזכר. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הסיבה השנייה היא התנכלות ממשלתית בצורת הערמת קשיים, חיסול מוקדי מרעה ופינוי ממוקד של התיישבויות הבודדים שהמשיכו לקיים אורח חיים כפרי חקלאי של עבודת אדמה: במקביל להתפתחות המבורכת בארץ, ההתיישבות הכפרית המועטה שנשארה בה מהווה אות זכרון חשוב. לא זכרון כזה אותו נוכל למצוא במוזיאונים. אלא, זכרון חי, ממשי, הממשיך לפעם מדורי דורות וראוי שיקויים לנצח. אם אנו רוצים להמשיך לראות בארץ יהודים יושבים תחת תאנתם וגפנם, ושהתמונה הארץ ישראלית לא תתחבר לנו עם זו של הערבי היושב בנחלתו בגליל, עלינו להאבק על המשך צורת חיים זו בארץ.

מתוך תחושות אלו אני מביא את סיפורה של משפחתי

ב-1980 הורי, חזקיה אמיר ויעל דרומי, הלכו עם חזונם וביקשו להקים חווה לחקלאות אורגנית בנגב (הראשונה בארץ), בכך להפריח פיסה חריבה ולהפכה לפינת חמד בארצינו ולחיות חיים פשוטים של קרבה וחיבור לאדמה תוך מתן מענה בנוכחות ובשמירה על המרחבים הפתוחים.

כששטחו חזונם זה ופנו לגורמים השילטוניים, משרד החקלאות והמנהל הסיטו אותם מן הרעיון להקמת חווה בנגב ושלחו אותם לאיזור כפר אוריה, להקים את החווה על חורבות כפר ערבי נטוש וכפר יהודי קדום, כמקום שעונה על צרכים אלו. התנאי היה שיוקם עדר צאן שירעה בשטחים הסובבים; וכך הדבר יעזור גם בנוכחות ושמירה בשטח. הורי שהגיעו ב-1982 לשטח החרב, בלי מים ובלי חשמל, החלו בהשמשת המקום למגורים. הם חצבו וחידשו את זרימת הבאר, שיקמו חלק מהריסות המבנים והטראסות החקלאיות העתיקות, חידשו את החקלאות בגידול ירקות ונטיעת עצי פרי והחלו לרעות במרחב. המרחב חזר להיות פורה ושוקק חיים, מים חזרו לזרום במקווה מימי הבית השני. שימור האתר לא יכל להיעשות בצורה מיטיבה יותר (זאת גם לדעת הגופים המקצועיים בהמשך).

[בתמונה: מקווה מימי בית שני שנחשף בחוות שמשון... התמונה: גרשון הכהן]

החיים בחווה כללו מאבקים יומיומיים, בשמירה על השטחים מול רעיית הבדואים, בשמירה על שריפות ובעבודה בלתי פוסקת והוצאות רבות על שיקום ושיפוץ החווה. אך המאבקים הקשים באמת, החלו עם שינוי מדיניות המנהל כלפי החווה ודרישת המנהל לפינוי מהשטח. עם מאבקים משפטיים אלו, חוות שמשון מתמודדת כ-20 שנה.

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מדאיגה, בה חוות הצאן עם מוקדי הרעיה שהיו ברחבי הארץ ובפרט במועצה אזורית מטה יהודה מפונות בצוים משפטיים בזו אחר זו (חוות יערן, חוות צוק, זלצר, חוות הר הרוח…). בשטחי חוות אלו, מאז פינויין, נזרע הרס רב; העשב עלה והתפשט על החלקות החקלאיות ושטחי המרעה; רעייה בדואית, בלתי מבוקרת, עלתה על שטחי המרעה; ושריפות - שהיו יכולות להמנע - פרצו בשטחים. למעשה חוות שמשון נשארה חוות הצאן האחרונה במטה יהודה וגם היא נתבעה ע"י רמ"י בבית משפט והוצא לה צו פינוי והריסה. רשות מקרקעי ישראל, הגוף שבחר את הנקודה עליה התיישבו הורי, בוחר - במקום למצוא את הדרך להסדרה - להוות מכשול; ולהערים קשיים כבירים בשלל סיבות וטענות, העיקר שתהרס ותפורק גם החווה האחרונה במטה יהודה, לב הארץ.

מועצה אזורית מטה יהודה רואה חשיבות גדולה בשימור החוות לשמירה על השטחים הפתוחים, לפעילות חינוכית ותיירותית. המועצה התגייסה למאבק לשימור והסדרת החוות ובשיתוף פעולה עם משרד החקלאות ובתמיכה של המשרד לאיכות הסביבה ורשות העתיקות נבנה מתווה הסדרה לחוות שמשון. המתווה הצריך הצטמצמות רחבה בהיקף הפעילות ובמגורים בחווה, אך מתוך הבנה שזו האפשרות לשמור על החווה ואורח החיים הכפרי הוריי ברכו את המהלך והתקדמו איתו ואף החליטו בבחירה משותפת ששניים מאחיי שהתגוררו בחווה יעזבו ויפנו את ביתם הארעי, בתקווה שהצטמצמות זו תסייע להסדרה המיוחלת ולהמשך קיום המקום. בעוד תפקיד המנהל הוא להוות מענה לצרכי הארץ ואזרחיה בשמירה על השטחים הפתוחים הוא בוחר להתעלם בצורה גסה מחוות הדעת המקצועיות של הגופים המקומיים ולחבל בכל נסיון הסדרה של החווה.

[לכתבה המלאה של דותן לוי בכלכליסט, לחצו כאן]

הדבר הקשה מכל, הוא לראות את הורי מתעסקים יומם ולילה בניסיון להסדיר  את המקום שבו השקיעו את מיטב שנותיהם. במקום להשקיע בעיניי החווה, לחיות בכבוד ולהנות מפרי עמלם רב השנים ומפינת החמד שטיפחו, הם מוציאים סכומים אדירים שאין להם על עורכי דין ואדריכלים ומסתובבים טרודים ממה יעלה בגורל החווה

במהלך שנות הקמתה של הארץ הוקמו קיבוצים, מושבים וערים ברחבי הארץ. דבר זה נבע מהצורך לאכלוס העולים היהודים שהיו מפוזרים ברחבי העולם ומהצורך לשמור על הריבונות והאחיזה בארץ. אחרי שנים ארוכות, ראו צורך בהסדרת מעמדם של יישובים אלה והמדינה פעלה לשם כך במשך שנים.

באופן דומה, הקמתה של חוות שמשון היה צעד של צורך ממשי, שנעשה בשליחות מטעם המדינה לצורך שמירה על גבולות המקום, שיקומם והגנתם. מפאת היותה של חוות שמשון שונה מצורת ההתיישבות המוכרת, לא נעשה שום צעד להסדרתה מטעם המדינה עד עצם היום הזה. רמ"י מנצלת מצב זה לביסוס טענותיהם המשפטיות ולא מכירים בצורך ההתיישבותי במקום.

למותר לציין שלא מחפשים עושר ונכסים במפעל זה; והחזקה של חווה היא מפעל שיש להלחם, בכדי להצליח ולהתקיים ממנו. מצד המשפחה כל הסדרה - שתאפשר ביטחון של המשך החיים החקלאיים, המגורים לצד האדמה וגידול הצאן - תהיה גאולה ממסע הייסורים המפרך. בשמחה ובחפץ לב היו חותמים הורי על ויתור של כל אפשרות של רווח נדל"ני משטחי החווה לטובת בטחון בהמשך דרך חיים זו. דרך שאינה רואה באדמה נכס, אלא את הוויית הדברים עצמם.  החווה מהווה מוקד לקבוצות נוער ובתי ספר, חיילים ועולים חדשים ומחברת אותם לצורת חיים שורשית, מסורתית, ארצישראלית  שכמעט ולא רואים כבר במחוזותינו. המאבק על החוות איננו מאבק פרטי, הוא מאבק כללי על האפשרות של חיים כפריים יהודיים. לחפצים בדרך חיים זו, ולאילו הנהנים משארית שמורת הטבע הזו, המזכירה לנו מאין בנו, ולאן אנחנו הולכים.

מובא פה סיפור אישי של משפחת דרומי, הסיפור הוא סיפורן של עוד לא מעט מקומות, ומשפחות מטובי הארץ, שבחרו לחיות חיים פשוטים, בתנאים קשים אך באהבה רבה לעיסוקם. ישנן עוד מספר חוות שהצליחו לשרוד על אף הקשיים הרבים, חוות שמשון היא אחת מהן; ועל רובן ככולן, מונחת חרב סכנת הרס לחורבן מצד רשויות החוק. בשנים האחרונות אנו רואים שהחלו בהסדרת מעמד החוות בנגב; וחוקקו חוק הקורא להסדרתן.

[בתמונה: קשה להיות יהודי בחווה במדינת ישראל... חוות שמשון. התמונה: גרשון הכהן]

אנו נמצאים בתהליכים של עיצוב ארצינו ומקווים שיחד עם האינטרסים הכלליים של הסדרת היישוב בארץ התוויית הדרך תגיע מתוך מקום של חיבור לאהבת הארץ ומורשתה וראייה לדורות. בעזרת ה' מאמינים שאפשר להגיע לעמק השווה, להבנה ולהמשיך לעבוד ולשמור את ארצינו האהובה