[בתמונה: בכל זאת, להדליק את האור!... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 12019 לאתר Pixabay]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר דעה שני בעקבות מאמרו של תת אלוף ערן אורטל, ראש מכון דדו לחשיבה צבאית בצה"ל. 

*  *  *

ב- 13 בינואר 2021 פרסם פיל בחנות חרסינה באתר זה מאמר, תחת הכותרת: להדליק את האור?. מאמר זה 'התכתב' עם מאמרו של מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית, תת אלוף ערן אורטל: "להדליק את האור, לכבות את האש - התורה כולה על רגל אחת".

במאמר, מלין 'פיל בחנות חרסינה' כי בדרך להתמודד עם האיום הרקטי, צה"ל וויתר לחלוטין על שני דברים:

1. על הסרת האיום הרקטי לטווח קצר, בשטח האויב;
2. ועל המחשבה, על איך בכלל מכריעים אויב תת מדינתי, במסגרת המגבלות שמגדיר הדרג המדיני.

מתוך דבריו של ה'פיל' עולה הכמיהה לאסטרטגיה של גישה עקיפה, לעורמה, לתחבולה, לרצון להוציא את האויב משיווי משקלו וכדומה.

[לאוסף המאמרים על עורמה ותחבולה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]

[למאמר המלא של תא"ל אורטל באתר צה"ל, לחצו כאן]

כותב ה'פיל': "אורטל  שכח שאין חדש תחת השמש... 100 שנה אחרי שכתב ג'וליו דואה (ראו תמונה משמאל) את 'השולט באוויר', במכון החשיבה הצה"לי כבר לא זוכרים מה נכתב בו. דומה, שהמהות הצה"לית - שהיא תוכניות בניין הכוח - מכוונת לשלילת היכולת הרקטית מהאויב; ואחוז המחשבה שמושקע בדרכים להכרעתו, קטן למדי."

[התצלום של הגנרל דואה משמאל, הוא נחלת הכלל]

בסייפא של המאמר טוען 'פיל' כי 20 שנה אחרי דבריו של הרמטכ"ל - ולפני זה מפקד חיל האוויר - דני חלוץ, מכון דדו הצליח, לטעמי, לשתק ולשבש את החשיבה הצבאית בצה"ל, עד כדי עיוורון לתופעות שכל עין בלתי מזוינת רואה. הם עוד יזכו לפרס האייתולות לביטחון לאומי.

כיוון שפרס האייטולות לביטחון לאומי מכובד בעיני דיו להעמיק בחומר, לא התעצלתי והלכתי לפרסומי מכון דדו, "לחפש בהם סימנים", וראשון בהם: מאמרו של תא"ל ערן אורטל, "להדליק את האור, לכבות את האש":

[לפרסומי מכון דדו באתר צה"ל, לחצו כאן]

מילה על מכון דדו

מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית - שבראשו עומד היום תת-אלוף ערן אורטל (ראו תמונה משמאל) הוא גוף באגף המבצעים במטה הכללי של צה"ל שייעודו לקדם את תהליכי החשיבה והלמידה המערכתיים בצה"ל. המרכז שוקד על חדשנות תפיסתית המבוססת על תורת המערכות המורכבות; וזה עיקר כוחו; אך גם נקודת התורפה שלו:

[תמונתו של ערן אורטל משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Borisshin. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

• מחד גיסא, כל אחד מאיתנו הוא מערכת מורכבת. הצבא הוא מערכת מורכבת; האויב הוא מערכת מורכבת; וגם תפיסת ההפעלה והתיכנון האופרטיבי הם מערכות מורכבות. אין ניהול אפקטיבי ואין מצביאות  אפקטיבית ללא הבנת המערכת וחוקיה; ומי כמוני להעיד עד כמה הבורות הניהולית בתחום זה גדולה ובעייתית.
• מאידך גיסא - בעיקר אצל הוותיקים שבינינו - הוא סוחב על גבו את זכר ניסיונו הכושל של צה"ל, בעשור הראשון של המילניום, להתמודד עם סוגיית המורכבות בלחימה. כוונתי ל"בן דודו" הבעייתי של מכון דדו, המרכז לחקר תורת המערכה (מלת"ם), שנחשף לציבור בעיקר על רקע הכישלון הצה"לי במלחמת לבנון השנייה. המלת"ם היה הכלי שדרכו ניסה צה"ל לבצע מהפיכה - תרבותית ומבצעית - בעניינים צבאיים, בעקבות מהפיכה דומה ומוצלחת שנערכה בצבא ארצות הברית.

[להרחבה על 'תורת המערכות המורכבות', לחצו כאן] [להרחבה בנושא המלת"ם, לחצו כאן] [להרחבת המושג 'אפקטיביות', לחצו כאן]

[בתמונה: ד"ר שמעון נווה, המייסד והמוביל של המלת"ם (עוגן ברשת: ארץ האמורי). בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

כאמור, הניסיון נכשל, ומה שנשאר בזיכרון הציבורי היה התנהלותו הפוליטית הפנימית הבעייתית של המלת"ם, יציאתו נגד העקרונות האסטרטגיים המסורתיים של המלחמה, המילים המסובכות שהוריש לבוגריו, והניכור שחשו כלפיו מפקדים רבים בדרג השדה. עד היום ניתן לפגוש את המסובכות הלשונית הזו בכתיבתם של חלק מקציני צה"ל ומפקדיו.

על רקע הבעייתיות הרבה של תכני המלת"ם, צמחה באותם שנים, בחצר המכללה לביטחון לאומי, אלטרנטיבה, של הבנה מערכתית המקדשת שימוש במילים פשוטות ("מה שלא פשוט, פשוט לא עובד"...) ושל חדשנות התפיסתית שנועדה לשרת עקרונות אסטרטגיים מסורתיים לגמרי, כמו למשל: הכרעה (מושג מפתח במאמר הזה...).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרם של עפרון רזי ופנחס יחזקאלי: העולם איננו ליניארי. תורת המערכות המורכבות,. שנכתב בחצר המכללה לביטחון לאומי, צה"ל; ושראה אור בהוצאת משרד הביטחון, ההוצאה לאור, ב- 2007. להורדת גרסה חינמית של הגרסת הספר 'העולם איננו ליניארי', בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, לחצו כאן: the_world_isnt_linear]

ערן אורטל הוא אחד הבוגרים המובהקים של תפיסה זו. עיון במאמריו יגלה שהם נטולים יומרה של המשגה מורכבת והמורכבות שבהם משרתת את העקרונות הבסיסיים של האסטרטגיה הצבאית המסורתית.

עכשיו אפשר לגשת לתכלס...

[להורדת גרסה חינמית של הגרסת הספר 'העולם איננו ליניארי', בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, לחצו כאן: the_world_isnt_linear] [להרחבת המושג: 'פוליטיקה ארגונית', לחצו כאן]

ממי צריך ללמוד?

כותב ה'פיל': "איך תנצח ישראל את המערכה מול האיום הרקטי? לדעתו של אורטל, חובה על ישראל ללמוד מאחרים - במקרה הזה האחרים הם אמריקאים. ומה עם השאלה, אם הלחימה האמריקאית העתידית בחופי אויב עתיר במשאבים (מישהו אמר: סין ורוסיה) דומה במשהו ללחימה עתידית של צה"ל כנגד מתארי היחוס המקומיים ובכלל זה האיום הרקטי התת-מדינתי? לכך אורטל, לטעמי, מעדיף לא לתת את דעתו."

[בתמונה משמאל: אז ממי צריך ללמוד? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

כותב אורטל במאמרו: "צבא היבשה האמריקאי מוטרד מאוד בשנים האחרונות מאיום תקיפת כוחותיו ונכסיו באש בדרך לזירת הלחימה ובתוכה. כתגובה לאיום זה התפתחה מאוד בעשור האחרון גישת הגנת הכוחות של צבא ארה"ב, ומתחדד שם הצורך לעסוק ב"צעד הבא" בתחום. הצעד המרכזי הבא בגישה האמריקאית, כנגזר מתפיסת הקרב הרב־ממדי, היא בנייתה של מערכת משולבת להגנה אווירית ולניהול קרב (IBCS – Integrated Air Defence Battle Command system). מטרתה המוצהרת של המערכת היא לשלב בין כל החיישנים הרלוונטיים בסביבת הקרב, לבין כל המשגרים הרלוונטיים, כדי לאפשר יירוט אופטימלי של איומים, ובמקביל – תקיפת מקור הירי. התפיסה מפרטת שילוב של טילי יירוט וטילי תקיפה במסגרת מערכת משולבת אחת. במקומות אחרים מפורטת גישה דומה ODI – Offence Defense Integration , והיא כוללת קישור בין מערכות נשק וחישה שונות, ושילוב של משגרים אחודים למטרות יירוט ותקיפת מקורות ירי בשדה הקרב."

אז נכון, הלחימה האמריקאית העתידית בחופי אויב עתיר במשאבים (סין ורוסיה) איננה דומה ללחימה עתידית של צה"ל. אבל האתגרים שבפניהם ניצבו האמריקנים, בעיראק ובסוריה, מזכירים מאוד מצבים שעימם אנחנו נדרשים להתמודד. האם באופן קטגורי ניתן לבטל את הניסיון שצברו בהנחה שאיננו רלוונטי? ברור לי שגם הפיל איננו מתכוון לכך.

[למאמר המלא של ליעד אוסמו ב- ynet, לחצו כאן]

ב'מרכז דדו', ההכרעה דווקא במרכז

בניגוד לקביעתו של ה'פיל' ש"אחוז המחשבה שמושקע בדרכים להכרעתו, (של האויב) קטן למדי", עולה מתוך חומרי המרכז, וכתיבתו של אורטל לאורך השנים, עוד מימיו במכללה לביטחון לאומי, צה"ל, שדווקא ההכרעה מצויה במרכז החשיבה של מרכז דדו ומפקדו:

במאמרו, ״הזבוב על גב הפיל״, טוען אורטל שהמערכה שבין המלחמות חסומה, כל עוד צה"ל לא יפתח יכולת הכרעה אמינה:

"אנשים בצה"ל ובמערכת הביטחון רואים במערכה בין המלחמות (המב"ם) ערוץ פעולה אלטרנטיבי להתכוננות למלחמה. לגישתם, יש להפנות משאבים למב"ם על חשבון יכולת ההכרעה במלחמה. המאמר חותר להפריך גישה זו ולטעון כי יכולת ההכרעה של צה"ל היא הבסיס ההרתעתי שמאפשר חופש פעולה במב"ם. לראיה – דווקא בזירות העימות העיקריות, לבנון ועזה, שם איננו חשים בנוח עם אפשרות של הידרדרות למלחמה, פעולות המב"ם הן נדירות וחשאיות הרבה יותר. האש המכוונת לעורף ישראל היא המנוף המרתיע שבידי האויב. בניית יכולת צבאית מכריעה הממוקדת בנטרול האש היא שתאפשר מב"ם עמוק, רחב וחופשי יותר" (אורטל, 2021).

הכרעה, ע"פ מכון דדו, איננה רק הכרעת האויבים במעגל הראשון. היא נקשרת אצל אורטל לסיטואציה האסטרטגית הרחבה יותר מול איראן: בשל יכולותיה הכלכליות, יכולה ישראל לקיים מלחמת התשה ארוכה עם איראן באמצעות סדרת מלחמות הכרעה קצרות בגבולותיה, ומדיניות ארוכת-טווח של הכלה אגרסיבית ברחבי האזור. היומרה האיראנית לקיים מאמץ התקפי חובק-אזור תשרת את המגמה האסטרטגית הזו." (אורטל, 2019).

[למאמרו של תא"ל ערן אורטל, "להתיש את החתול", לחצו כאן]

אורטל מטיף במאמר לבניית יכולת צבאית שבכוחה יהיה לפרק את צבאות הטרור מבוססי הטילים ככוחות לוחמים, באותו האופן שבו העמדנו בעבר מענה אופרטיבי מובהק לאיום צבאות ערב המתמרנים: המענה - ע"פ אורטל - חייב לעבור דרך רפורמה צבאית מהותית שתתאים את צה"ל להחזרת המלחמה לשטח האויב באמצעות תמרון שתפקידו העיקרי – שלילת יכולת האש ממנו.

משמע, אורטל קורא להילחם ב'כוורות השיגור' של רקטות המעגל ראשון, קצרות הטווח, על מנת לממש את עניין ההכרעה. העיקרון הזה חוזר כחוט השני גם במאמרים אחרים שלו כמו:

• "קץ להדחקה - עידן שישי ללוחמת יבשה";
• מבובללים גם אנחנו - פרספקטיבה היסטורית לדיון על "יבשה באופק";
• "עולים להתקפה - מסגרת תיאורטית לתר"ש תנופה";
• וכאמור: "הזבוב על גב הפיל": מקומה של המערכה בין המלחמות בתפיסת הביטחון של ישראל;
• וגם: "להתיש את החתול".

ואחרים.

[להרחבת המושג: 'תמרון', לחצו כאן]

[בתמונה: אורטל קורא להילחם ב'כוורות השיגור' של רקטות המעגל ראשון, קצרות הטווח, על מנת לממש את עניין ההכרעה. התמונה באדיבות אתר צה"ל]

יתרה מכך, אחד המסרים המרכזיים בפרסומי 'עשתונות', בהוצאת המכללה לביטחון לאומי של צה"ל (ראו תמונה משמאל), מאז הגיליון הראשון ב- 2013, הוא ההחזרה של ההכרעה לתפיסת צה"ל; וכתב על כך גם האלוף חליוה במאמר שהזכיר 'פיל' במאמרו: "לשלול את הרקטות". 

[בתמונה משמאל: סמל המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. התמונה היא נחלת הכלל]

קיצורו של עניין, ואם הבנתי נכון, גם פיל, גם אורטל וגם חליוה מבקרים את צה"ל באותן סוגיות בדיוק. 

בין אורטל לדואה

המאמר של אורטל, להבנתי, רחוק מאוד מ'המלחמות הנקיות' של ג'וליו דואה. וגם, ככל שזכרוני אינו בוגד בי, גם גישתו של אורטל לאורך השנים רחוקה מאוד משם. להיפך, הוא תמיד קרא תגר על גישת "הניצחון מהאוויר". לזקנים שבינינו זכור המתח הברור - שנחשף במלחמת לבנון השנייה - בין רעיונות הרמטכ"ל לרעיונות צוות הפיתוח בחטיבת המבצעים במטה הכללי, שאורטל נמנה עליו, על מה שכונה "מי מרום" ו"שוברת הקרח", ושעסקו בהתמודדות ישירה עם החיזבאללה. 

[לכתב העת עשתונות מס' 1, לחצו כאן]

.

לצעירים שבינינו, על פי תוכנית "שוברת הקרח" - שפותחה ע"י אורטל וחבריו - צה"ל היה אמור להנחית מכת אש מאסיבית, הן על מטרות של חיזבאללה והן על מטרות תשתית בלבנון, כדי לאלץ את הממשלה הלבנונית לפרק את הארגון מנשקו. המהלומה אמורה היתה להימשך ארבעה עד שישה ימים, שלאחריהם תשקול ישראל אם להסתפק ביעדים שהושגו או לעבור למהלך הקרקעי הנרחב של תוכנית "מי מרום": מעבר לפעולה קרקעית באמצעות שלוש אוגדות, כדי להכריע. בסופו של דבר, תפסה המלחמה את צה"ל לפני שהתוכניות אושרו. לכן גם לא בוצעו.

״שוברת הקרח״ היתה מהפכנית בתפיסתה, כי היא לא היתה תכנית להפעלת 'מנופים' נגד לבנון (כמו שהיה עד אז), אלא מערכה שכיוונה ישירות לחיזבאללה. היא נקראה אז, מערכה משברית, והייתה הפוכה מ"גישת מדרגות ההסלמה" הבעייתית כל כך, שרווחה אז.

במאמרן "להדליק את האור" מדבר אורטל להבנתי על הכרעה באמצעות קרב היבשה (ועל הקירבה לאויב כמפתח הן לעוררותו והן לתקיפת המשגרים ויירוט הטילים), כיוון שברור כי מנופי אש ותקיפת מטרות לא יעצרו את הרקטות.

אם כך הוא הדבר, הרי שגם ה'פיל' וגם תא"ל ערן אורטל - ומכון דדו שלו - אינם מנסים "לשתק ולשבש את החשיבה הצבאית בצה"ל". הם מנסים לעורר אותה; ועד שלא יעלו ב'אין ויכוח' הזה עובדות חדשות, פרס האייתולות לביטחון לאומי יצטרך להמתין למועמד אחר!

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
• ערן אורטל (2021), להדליק את האור, לכבות את האש, אתר צה"ל, מאי.
• ערן אורטל (2016), קץ להדחקה – עידן שישי בלוחמת היבשה, אתר צה"ל, ינואר.
• ערן אורטל (2020), עולים להתקפה: מסגרת תאורטית לתוכנית 'תנופה', אתר צה"ל, אוקטובר.
• ערן אורטל (ללא מאמר), מבולבלים?! גם אנחנו! פרספקטיבה היסטורית לדיון על "יבשה באופק", בין הקטבים, 17-16, עמ' 43-15.
• ערן אורטל (2021), הזבוב על גב הפיל: מקומה של המערכה בין המלחמות בתפיסת הביטחון של ישראל, עדכן אסטרטגי, במת מדיניות, כרך 24, גיליון 2.
• ערן אורטל (2019), להתיש את החתול - אסטרטגיה תחרותית למלחמת ההתשה הישראלית-איראנית, אתר צה"ל.
• פנחס יחזקאלי (2016), עורמה ותחבולה - למה וויתרנו עליהם?, ייצור ידע, 11/2/16.
• אהרון חליוה (2021), לשלול את הרקטות - מחשבה ראשונית בעקבות מבצע "שומר החומות", אתר צה"ל.
• פנחס יחזקאלי (2014), תורת המערכות המורכבות, ייצור ידע, 12/6/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2015), פוליטיקה ארגונית - מאבק עוצמה חסר רחמים, ייצור ידע, 29/11/15.
• יותם הכהן (2015), עלייתו ונפילתו של המרכז לחקר תורת המערכה (מלת"ם), ייצור ידע, 16/1/15.
• רזי עפרון, יחזקאלי פנחס (2007), העולם איננו ליניארי – תורת המערכות המורכבות, גורם חדש בניהול, תל אביב: משרד הביטחון.