[בתמונה: המלחמה על הנגב - וההזדמנות שבצידה... התמונה היא צילום מסך]

 

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

אור ליום שישי, ה' בשבט תש"ח, בלילה שבין ה- 15 ל-16 בינואר 1948, בעת מלחמת העצמאות, יצאה מחלקה לתגבר את גוש עציון המנותק. המחלקה מנתה 20 אנשי פלמ"ח ו-15 אנשי חי"ש, אנשי חטיבת עציוני, חלקם הגדול סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובהם כמה סיירים. על המחלקה פיקד דני מס (ראו תמונה משמאל למטה), שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון (ויקיפדיה, מחלקת הל"ה). 

לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב ממושך, באותו היום (ויקיפדיה, מחלקת הל"ה).

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

[במפה: מסלול מחלקת הל"ה מהרטוב לגוש עציון, הלילה שבין 15 ל-16 בינואר 1948. סימון המסע אינו מדויק, ונועד להמחשה בלבד. מומלץ לצפות בהגדלה. מקרא למספרים במפה: 1. המחלקה יוצאת לדרך מהר-טוב. נעה בתחילה מערבה כדי לא לעבור ליד הכפר דיר אבאן, וכדי לעקוף את תחנת המשטרה הסמוכה. 2. אחד הלוחמים נוקע את רגלו. 3. דני מס מחליט לשלוח את הלוחם הפצוע עם שני מלווים חזרה להר-טוב. 4. שלושת הלוחמים חוזרים להר-טוב. 5. הל"ה ממשיכים בדרכם דרומה. 6. המחלקה פונה מזרחה ונכנסת לערוץ ואדי ג'דור. 7. המחלקה מתגלה, פונה צפונה תוך חילופי אש עם כוחות ערביים המגיעים מצוריף. 8. המחלקה מתפצלת לשניים, חוצה את גבעת חפורית. הלוחמים יורדים לערוץ נחל עציונה ומנתקים מגע לכמה שעות. 9. בשעות אחר הצהריים הלוחמים עולים לגבעת הקרב. הם נתקלים באש כבדה מצפון ומדרום, ונלחמים במשך כמה שעות עד שכל הלוחמים נהרגים. 10. המסלול המתוכנן למשואות יצחק. המפה המקורית נלקחה מ- OpenStreetMap.org ועובדה ע"י Utzli, שהעלה אותה לויקיפדיה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

עם חלב אמי ינקתי את סיפור לחימת גוש עציון בתש"ח:

• אמי דינה לבית גרדי, הייתה אחות בכפר עציון, מורה לילדי הקיבוץ.
• הספר הראשון שקראתי בעצמי היה "גוש עציון במלחמתו".
• את שירו של חיים גורי על נפילת  הל"ה, "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה..." (ראו למטה), ידעתי בעל פה מרגע שלמדתי לקרוא. לפעמים לעת ערב,  במיוחד בימי חורף קרים בהרי גוש עציון, במבט מערבה אל שפלת החוף, עולות ומהדהדות בנשמתי המילים  של חיים גורי בקינה על חבריו: "ראה, לא נשוב להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה."

[בתמונה משמאל: דני מס, מפקד מחלקת הל"ה, ולפני כן, מפקד גוש עציון. המקור לא ידוע. התמונה הועלתה לויקפדיה ואושרה לשימוש ע"י תמר הירדני]

חללים רבים נפלו במלחמה הארוכה לקוממיות ישראל. הם נפלו מידי יום בקרבות ידועים יותר וידועים פחות - מכולם זכו הל"ה לציון יום  מיוחד עבורם בלבד. הם יצאו בחירוף נפש להגיע בחשכת הלילה לגוש עציון הנצור וכמו שקורה במלחמות, התכנית השתבשה. זה לא רק בזכות הדרך ההירואית בה נלחמו יחד, בשורה אחת, בלחימה אמיצה, עד הכדור האחרון והרימון האחרון; ועד האבן שנותרה בכף ידו של הלוחם האחרון.

ייחוד גבורתם לא נולד רק מסיפור לחימתם העיקשת עד מותם בקרב. ההקשר המיוחד שהיה כרוך בזיקת יישובי גוש עציון לירושלים בהגנתם זה על זה, בנאמנות לשבועה ההיא על נהרות בבל - אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני - הוא זה שעשה את גבורת הל"ה, לאירוע מכונן במרכזה של תודעת מלחמת הקוממיות ובמיוחד באותם ימי חורף תש"ח.  זו גם המשמעות הנעלה של ירושלים הקדושה שתרמה להצבת הל"ה כנקודת ציון בזיכרון הלאומי שנחקק לדורות.

נפילת הל"ה עם מפקדם המופלא דני מס, הייתה מכה קשה ליישוב הקטן

הם היו מוכרים כולם, כל אחד ואחד, כעתירי כישרונות. עם היוודע המחיר הנורא, האופן האיתן בו עמדו המשפחות באותם ימים קשים - בסבל השכול, היה סמל למוכנות היישוב היהודי לשאת במבחן המלחמה.

חמישה ימים לאחר נפילת הל"ה, י' בשבט תש"ח, בנאום בתל אביב אמר דוד בן גוריון: "מלחמה זהו המבחן העליון של העם. עם שאינו יודע לעמוד במבחן זה סופו כליון. מלחמה אינה רק מבחן של כוח. אלא יותר מזה מבחן של רצון. הועמדנו עכשיו במבחן העליון של רצוננו הלאומי"...

[מקור תמונתו של דוד בן גוריון: לע"ם. שם הצלם אינו מוזכר. הכרזה: ייצור ידע]

המגנים העומדים יום יום בחזית האש, מושיטים את ידיהם דרך אלפי שנים לגיבורי ישראל בכל הדורות: לרבי עקיבא ובר כוכבא, למגיני יודפת ומצדה, למכבים, לנחמיה, ליואב בן צרויה, לדבורה הנביאה ולברק בן אבינועם, ליהושוע בן נון. נעשה את המלחמה עד שתקום מדינת ישראל...אם לא נרתע מסבל, מקרבנות וממאמץ עליון, נגיע למחוז חפצנו ההיסטורי."

בתוך עשרה ימים בכ"ג שבט תש"ח אסף בן גוריון את אלופי המטה הכללי ועמד על גודל השעה בהליכת האומה לקראת הבלתי נודע וקבע באמירה  ברורה: "שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת. אבל גורלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנחנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת - מצמצמת יכולותינו. מטרה מורחבת - מרחיבה. מיהו המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? "

בן גוריון הודה באותה שעה גורלית, כי גם הוא אינו יכול לדעת את גודל מוכנות העם להקרבה ולהתמסרות במלחמה הקשה. הוא הבין שהכוח הזה טמון בעם ובלוחמיו והם שיקבעו עד להיכן יהיה בכוחנו להגיע. באותם ימים, היו אלו לוחמי הל"ה ומשפחותיהם האיתנות שנתנו לבן גוריון את האמונה והביטחון כי יש לו על מי לסמוך, ולהאמין כי כגודל המטרה ועומק משמעותה הלאומית, כך תתגלה גם עוצמת המסירות וההקרבה בשורות הלוחמים ובאיתנות העם.

בימים אלה עם ישראל עומד שוב למול איומי מלחמה מבית ומחוץ. מלחמת הקוממיות לא תמה. גבורת הל"ה ואיתנות המשפחות באותה שעה גורלית מאירה את דרכנו  כמקור השראה ומופת לעוצמה בה ימשיך העם היהודי להיחלץ לקראת האתגרים הבאים, לקום מחדש להמשיך להיאבק ולהילחם על עתידו הלאומי בארץ אבות.

תהי נשמת ל"ה הלוחמים הגיבורים צרורה בצרור החיים.

[בתמונה: חלקת הל"ה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי פארוק. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• ויקיפדיה: מחלקת הל"ה.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 13/4/18.