יותם הכהן הוא מנהל של חברת הייעוץ דואלוג ויועץ בכיר במערכת הביטחון ובמגזר הציבורי, עוסק בתחומים של חשיבה מערכתית ואסטרטגית, בפיתוח מתודולוגיות למידה מתקדמות; ובעיצוב סביבות טכנולוגיות תומכות שיתוף ולמידה. יותם שימש בעבר כראש צוות תפיסת הביטחון הלאומית במכון ראות.
ליצירת קשר עם יותם הכהן: טל: 054-4702895; דוא"ל: Yotam@DoAlogue.co.il
* * *
בכתבת לאשה - ynet, מה- 16 בינואר 2022, ממליצה ספרית החברה הגבוהה, ג'ן אטקין לנשים לא לחפוף כל יום... בניגוד לאמור בכתבה אני חושב שצריך לחפף כל יום. אפילו יותר מפעם ביום.
[לכתבה המלאה של דניאל פסו ב- לאשה - ynet, לחצו כאן]
נכון, לעיתים, לחפף...
לפני כמה חודשים, קיימנו תהליך חשיבה עם קבוצה של מנהיגי ומנהיגות ציבור בתחום מסוים. ביקשנו מהם להכין חומרים לפגישה. הנשים שבחבורה כתבו 5-2 דפים כל אחת. הגברים כתבו 5-2 שורות כל אחד. כמובן שזמן המסך, שהם לקחו בדיון, היה ביחס הפוך להכנה שהם קיימו. היה מאוד מתסכל לצפות בזה.
בדיעבד חשבתי לעצמי, שהאנשים האלו עשו בשכל, גם אם לא בשום שכל. הם הקדישו להכנה מספר דקות, אותן מספר הדקות שהיו להם, מבין אינספור המשימות האחרות שלהם. יכולת התיעדוף הלא מודעת שלהם, היכולת ״לחפף״ ו״לזרוק״, הייתה אולי מעצבנת אבל נכונה מבחינתם ברמה האישית. זו כמובן פריווילגיה - להביא תוצר גרוע, חלקי, ובכלל לא להתבייש בכך; וגם לא לצפות לביקורת על איכות התוצר.
אבל הפריווילגיה הזו היא מעגלית - מי שבוחר לחפף מספק לעצמו זמן רב יותר לחפף, אז הוא נוגע ביותר סוגיות, ביותר אנשים, ומעמיק את יכולתו לחפף. ובאמת רוב הסוגיות שאנחנו פוגשים בחיים הם מהסוג שלא מחייב תוצרים מושלמים.
לב השאלה היא היכולת, להבחין בין המקומות שבהם צריך לחפף, ובין המקומות שבהם אסור לחפף. כי מעגל הקסמים המתואר עובד על מעגלי הדומפין הכי בסיסיים שלנו (המעצבים את המוטיבציה); ופוגע ביכולת שלנו להתמקד ולהעמיק. כי היכולת לחפף היא גם היכולת לרחף, להיות מעל לדברים, והיא הפוכה ליכולת לגעת בלב הדברים.
אנחנו חיים בעולם שמקדש את הפרודוקטיביות, כלומר (בפועל), את היכולת לחפף, אבל כולנו פגשנו את האנשים שיש להם קשב באמת; וכנראה שאף סדנת ניהול זמן לא תצליח לענות על השאלה, איך נשארים קשובים בעולם של חיפוף. יותר ויותר אני מהרהר בערך של wandering, היכולת לשוטט - פיזית ובמחשבה, כדי שמשהו יתחבר לרגע, שמשהו אמיתי, לא מחופף, יתהווה.