[בכרזה: אריה עמית הואכבר קצין אג״מ ירקון, משמאלו חביב מפקד המרחב, ולוחץ את ידי אברהם תורגמן שהיה מפקד המחוז אחרי טיומקין. עמית: בעיני, למרות גינוני שררה שלא מאד אהבתי, היה קצין המשטרה הכי מקצוען שהכרתי ושתחת פיקודו הכי נהניתי לעבוד... המקור: אריה עמית]

.

ניצב בדימוס אריה עמית (ראו תמונה משמאל) שימש בתפקידו האחרון במשטרת ישראל כמפקד מחוז ירושלים.

[מקור התמונה משמאל: פייסבוק]

*  *  *

השנה הייתה 1980. הייתי אז ראש לשכת הסיור במרחב הירקון. הייתי כבר ותיק, לפחות בעיני עצמי, בתפקיד שני בדרגת רפ״ק, ומאד רציתי להתקדם לתפקיד קצין האג״מ המרחבי. 

יחסי הכוחות לא היו כל כך לטובתי: קצין האג״מ, מרדכי ארזה, שהיה מבוגר ממני בכמעט 20 שנים, לא כל כך הצליח להכיל אותי, צעיר שהגיע מהצבא, עם כל מיני רעיונות הזויים בעיניו, עיניים של קצין משטרה של הימים ההם.

היו לנו ימים נהדרים והיו לנו ימים של ויכוחים קשים, ובאופן כללי, בואו נסכם שהוא לא מאד פרגן לי. זה לא הפחית אפילו בטיפה את הערכתי המאוד גדולה אליו, כי ארזה - האיש עם המבטא הבולגרי הכבד, הגבר שעלה לארץ בעלייה הבלתי לגלית באונייה ״בונים ולוחמים״, ובילה במחנה המעצר בקפריסין, שהתגייס לצה"ל, ואז למשטרה - היה מקצוען מאין כמוהו, הכיר את מקצועות האג״מ לפרטי פרטיהם, הכיר כל סנטימטר ברחובות המרחב, והיה מאד אהוב ומוערך בקרב משפחת המרחב. ולמרות מערכת היחסים הבעייתית בינינו, למדתי ממנו המון. באמת המון.

[מרחב ירקון - הימים שלפני הסמל... מקור התמונה: פייסבוק]

מפקד המחוז, משה טיומקין (ראו תמונה משמאל) גם לא היה ממש מאוהב בי, ועד היום אין לי מושג למה. לעומתם, מפקד המרחב, יעקב חביב, הרומני בעל הכרס הקטנה והלב הענק, גיבה אותי בכל אשר הלכתי, ובכל אשר עשיתי. וגם מחביב למדתי המון.

[בתמונה משמאל: ניצב משה טיומקין - גם הוא לא ממש היה מאוהב בי... זוהי כריכת ספרו של משה טיומקין, שליחות ללא הפסקה, שראה אור ב- 2017 בהוצאת המחבר. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בכלל, השקעתי המון בללמוד משטרה מהקצינים הוותיקים, אבל האמת שבעצם את העבודה האמיתית למדתי בעיקר מהסמלים והרס״רים כמו זליג רוזנפלד, נימר סוכר, זבולון, אסידו, ועוד ועוד שוטרים נהדרים שמהם שאבתי ידע בלי להתבייש אפילו טיפה.

חביב ידע עד כמה אני רוצה להיות קצין האג״מ, והאמת הצנועה היא, שבחושיו המאד מחודדים הוא חש שעם הרעיונות המטורפים שאיתם הייתי בא אליו כל יום, ניתן היה לקדם מאד את ביצועי המרחב.

היו לנו לא מעט שיחות על הנושא, וחביב - שהיה בין היתר איש עם חכמת רחוב, שידע דבר או שניים על קומבינות - אמר לי לא לעשות כלום בעניין, להתאזר בסבלנות, ולהשאיר לו את הטיפול, ובעיקר- לא לעשות שום שטות שתקלקל לו את הפרויקט - להפוך אותי לקצין האג״מ שלו. אגב, ארזה מונה לתפקיד קצין האג״מ בערך שלוש שנים קודם לכן, וממש לא תיכנן לעזוב את תפקידו.

אז פשוט המשכתי בעבודתי כראש לשכת הסיור. כל בוקר הייתי משכים קום, בחמש וחצי, מתארגן, יוצא מהבית ברמת אביב בעשר דקות לשש; ובשש - הייתי כבר מתייצב במטה המרחב, ברחוב הרכבת, במרתף שבו היו חדרי יחידות הסיור, לשתיית קפה שחור עם מפקד יחידת הסיור שסיים משמרת ג׳ (משמרת הלילה); ועם מפקד היחידה שעמד להתחיל משמרת א׳ (משמרת הבוקר).

את הנסיעה מהבית למרחב, שהייתה בעיני בבחינת בזבוז זמן, הייתי גומא מאד מהר, מאד מאד מהר, והיות ואת הרכב הצמוד החלפתי ברכב מבצעי כחול לבן, הייתי מדליק קוז'קים וצבעי אורות הרמזורים הפכו בעיני ללא רלבנטיים. היות והכבישים היו ממש ריקים בשעה המוקדמת הזו, לא הייתי מודאג בנושא הדוגמה האישית, שבדרך כלל מאד הקפדתי עליה כדרך חיים.

[בתמונה: "הייתי מדליק קוז'קים וצבעי אורות הרמזורים הפכו בעיני ללא רלבנטיים..." תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

בדיעבד הסתבר, שבנסיעות הבוקר שלי לא הייתי לגמרי לבד...

באחד הימים, אני זוכר את זה כאילו קרה הרגע, נעצרתי משום מה ברמזור אדום בצומת האוניברסיטה פינת דרך חיפה (היום זה חיים לבנון פינת דרך נמיר). הרגשתי פתאום תחושה מוזרה, לא מוסברת. הסתכלתי מסביב, וראיתי מימיני יושב אדם ברכב, ומסתכל עלי במבט כועס. מבט ממש כועס.

האור התחלף בירוק, המראתי, השארתי את הנהג הזה הרחק מאחור, אבל משום מה נשארה בי תחושה לא טובה, שלא ידעתי להסביר את פישרה.

עבר זמן. ובאחד הבקרים, אחרי ישיבת הבוקר, ביקש ממני חביב להישאר איתו. הוא סגר את הדלת. הרחתי שמשהו רע קרה. הוא שלף דף מודפס והעביר אותו אלי. בראש המכתב התנוססו באותיות גדולות המלים - עו״ד מיכה ויתקון; ומתחת לזה, "הנדון: רפ״ק אריה עמית".

[הנדון: רפ"ק אריה עמית... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי RobinHiggins לאתר Pixabay]

ובמכתב כתב עו״ד ויתקון, שהוא נוסע בבקרים מאחורי, והוא עד, כדבריו, לביצועי הנהיגה המופלאים שלי, ופירט מקצת מהעבירות שביצעתי כולל מיקומים, זמנים מדויקים, כיאה לעורך דין שהוא בהחלט מומחה לדיני תעבורה. בסוף המכתב כתב ויתקון את דעתו האישית עלי; ודרש לדעת, מה בכוונת מפקד המרחב לעשות בענייני.

[בתמונה: חוברת נוסחי אישום (חנ"א), גרסת 2019. פעם זה נראה אחרת... המקור: משטרת ישראל]

הרמתי את העיניים מהמכתב וממש ראיתי דרגות סנ״צ מתעופפות דרך החלון ונמוגות באוויר. וגם ראיתי את חביב מגלגל על המצח כוס, שהיו בה מים קרים; ואת זה הוא נהג לעשות רק בעתות משבר חמור מאד. טיכסנו עצה; ובסוף הדיון, הבאתי את החנ״א שלי מהמשרד (חנ״א זו חוברת נוסחי אישום בגין עבירות תנועה), ורשמתי לעצמי חמישה דו״חות ב.ק. (ברירת קנס), רצתי לדואר, שילמתי הון, הבאתי את הספחים החתומים בדואר; וחביב ענה לויתקון במכתב שאליו צירף את צילומי הקבלות, שנענשתי כראוי וכי אני מכה על חטאי.

חלפו ימים מאד מעטים, וויתקון היכה שנית.

חביב שוב ביקש ממני להישאר אחרי ישיבת הבוקר וכבר גלגל את הכוס עם המים הקרים על המצח, ואני התחלתי להזיע. כולם יצאו, והוא דחף לעברי דף מודפס. למעלה היה כתוב בגדול: עו״ד מיכה ויתקון.

במכתב המאוד נוקב, הודיע ויתקון (שממש לא היה פראייר) שאת תרגיל הב.ק. הוא לא קונה, והוא דורש שיירשמו לי דו״חות מדויקים יותר מסוג ב.מ. (ברירת משפט), והוא מצפה שאגיע לבית המשפט והוא מתכוון להיות שם כעד מטעם התביעה.

עכשיו כבר ראיתי תמונה יותר גרועה:

• מפקד המחוז, שכזכור לכם לא סבל אותי, מצד אחד;
• ויתקון, שהיה לי ברור לגמרי שהוא האיש שתקע בי מבטי רצח ברמזור, מהצד השני;

שניהם תולשים לי את הדרגות וצוחקים צחוק שטני...

[בתמונה: שניהם תולשים לי את הדרגות וצוחקים צחוק שטני... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

כשהמים בכוס המתגלגלת התחממו, הוריד חביב את הכוס ואמר לי - ״תן לי לחשוב מה עושים״. אגב, כמובן ששיתפנו את ארזה בעניין הזה. ארזה לא מאד נעצב אל לבו, וגם לא היה ממש מודאג מכך שאני נמצאתי בצרה גדולה. הוא רק דיבר לעצמו בשקט בבולגרית.

באותם ימים שכנו משרדי ההתאחדות לכדורגל בקרליבך פינת חשמונאים, בבניין שאם אני זוכר נכון היה בו גם מועדון ברידג׳ חשוב. ובאחד הערבים, ממש ימים מעטים אחרי המכתב - ובעוד אנחנו שוברים את הראש מה נעשה עם ויתקון - הוזעקתי להתאחדות לכדורגל.

כשהגעתי הרחוב כבר היה חסום על ידי קבוצה של אוהדים שהתפרעו והפרו את הסדר. אני לא זוכר באיזה קבוצה היה מדובר, אני חושב שבני יהודה, אבל אני לא בטוח. בכל אופן, המהומה פרצה כי הקבוצה נשפטה, בגלל איזה שהיא עבירה; וועדת המשמעת של ההתאחדות פסקה לקבוצה עונש שלא מצא חן בעיני האוהדים, שהתפרעו ברחוב; ובמקביל, ניסו לפרוץ למשרדי ההתאחדות שבהם התנהל הדיון בעניין הקבוצה.

[בתמונה: וועדת המשמעת של ההתאחדות פסקה לקבוצה עונש שלא מצא חן בעיני האוהדים, שהתפרעו ברחוב; ובמקביל, ניסו לפרוץ למשרדי ההתאחדות שבהם התנהל הדיון בעניין הקבוצה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

ההתפרעות הייתה קשה. הכוח שעמד לרשותי היה קטן, והיה לי ברור שלפני הכול, אני חייב להבריח מהמשרדים את חברי הוועדה, שהמתפרעים איימו לכלות בהם את זעמם. על הדלת כבר צבאו אוהדים שצרחו, קיללו, הבטיחו נקמה וניסו לשבור את שער הברזל... הצלחתי להיכנס.

יו״ר הוועדה עמד שם, חיוור ודי מפוחד. אבל, למרות שהיה חיוור, ומבט עיניו היה מפוחד, לא היה מקום לספק - זה היה מיכה ויתקון. אמרתי לו שלא ידאג, ושאני לגמרי ערב לביטחונו.

היה ברור שלהוציא אותו דרך הדלת הראשית יהיה מעשה איוולת. בו במקום התארגנתי למבצע קומנדו קטן, דאגתי להטעיה למתפרעים שבדלת, והורדתי את ויתקון לחצר האחורית השוממת, באמת במסלול קומנדו, תוך ירידה מחלון לחלון, כשאני מחזיק אותו שלא ייפול. אחד היל״סניקים הביא בהיחבא את הרכב, הכנסתי את ויתקון לרכב, היל״סניק לקח אותו הביתה; ואני התחלתי לטפל בהפרת הסדר שהלכה והתעצמה.

בסוף הערב היו עצורים, היו נזקים לרכוש, קרעו לי את החולצה, אבל בסך הכל, הייתי מרוצה מהטיפול שלנו באירוע.

[בתמונה: בסך הכול, הייתי מרוצה מהטיפול שלנו באירוע... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

למחרת בבוקר ביקש ממני חביב להישאר אחרי ישיבת הבוקר...

הוא לא גלגל את הכוס על המצח. זה היה סימן טוב. כשכולם יצאו הוא אמר לי שויתקון רוצה לבוא להודות לי על שפחות או יותר הצלתי אותו. כמובן שהסכמתי.

ויתקון הגיע למשרד של חביב. שתינו קפה שחור ואכלנו בורקס. שוחחנו על האירוע, וויתקון שיבח את מעשה החילוץ. הפיל שבחדר היה ענק. ואז, איך שהוא עלה נושא עבירות התנועה שלי, נישבע לכם שלא אני העליתי את הנושא. בכלל, לא ביקשתי מויתקון כלום. רק אמרתי לו שהוא צדק בכעסו וכי אכן חטאתי. הוא חייך ואמר שאם למדתי את הלקח, הוא מסתפק בעונש שהשתתי על עצמי, ושנראה את מכתבו השני בטל ומבוטל, כאילו לא נכתב מעולם. נפרדנו כידידים.

ב- 1.1.1981 מוניתי להיות קצין האג״מ של מרחב הירקון. ארזה מונה לתפקיד ראש ענף הניהול המחוזי. לפני שנפרדנו, כשהוא אסף את חפציו מהמשרד, הוא אמר לי משפט אחד, שננעץ לי כמו חץ מורעל עמוק בלב: ״התפקיד הזה גדול עליך, אתה לא תצליח בו״. מאז, הוא לא הסכים להחליף אתי מילה.

[בתמונה משמאל: חבר שלח לי צילום מהקיר של מפקדי מרחב דן לדורותיו. אחרי שצחקתי, עברתי לבכי תמרורים. איך החיים חורשים אותנו...]

נבואתו של ארזה לא התממשה כל כך. מילאתי את התפקיד הזה בהנאה ענקית; ודי בהצלחה, במשך לא מעט זמן, עד - 1.2.1985, היום בו מוניתי להיות סגן מפקד היחידה המרכזית. ולמרות מערכת היחסים המורכבת בינינו, לעולם אזכור לטובה את ארזה ז״ל, שהיה לי מורה מקצוען מאין כמוהו בתורת המשטרה.

ובטח ובטח שאזכור - כל עוד נשמה באפי - את מיכה ויתקון, שממנו למדתי שיעור בחיים, שאת לקחו לא אשכח לעולם.