[בתמונה: כהן גדול. על ראשו הוא לובש את המצנפת ואת הציץ. ציור: אפרים משה ליליין. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן]

עודכן ב- 20 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך ארבעה על בגדי הכהונה. למאמרים האחרים:

• אבי הראל: על בגדי כהונה ומנהיגות;
• אבי הראל: לזיהויים של אבני החושן;
• אבי הראל: החושן והאפוד על פי הפרשנות המיסטית.

* * *

פרשת תצווה ממשיכה את הפרשה הקודמת, פרשת תרומה, בהוראות לקראת הקמת המשכן. בפרק כ"ח, משה נצטווה להקדיש את אהרון ובניו הכוהנים לשרת במשכן. לשם כך היה עליו להכין להם בגדי כהונה מהודרים.

על ייצור בגדים אלה הופקדו אנשים מיוחדים המכונים בפרק חכמי לב, ושיש בהם רוח חכמה, כדלקמן: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי:  אַהֲרֹן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן, וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת, וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ-לִי, וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט; וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי"[1].

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת תרומה', לחצו כאן]

[בתמונה: בני אהרן ובגדי הקודש...  התמונה היא נחלת הכלל]

לאחר הציווי על עשיית הבגדים, נצטוו הכוהנים על לבישתם, רק בעת שירותם באוהל מועד

משמע – שכאשר היו מסיימים את הפולחן הדתי, הם היו מחליפים את הבגדים הללו בבגדים פשוטים יותר, ובשל כך, בגדי השירות של הכוהנים נקראו בגדי קודש, כפי שאנו מוצאים גם בספר מלכים: "וַיֹּאמֶר, לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה, הוֹצֵא לְבוּשׁ, לְכֹל עֹבְדֵי הַבָּעַל; וַיֹּצֵא לָהֶם, הַמַּלְבּוּשׁ" [2], ובתיאור מדייק יותר מספר יחזקאל: "בְּבֹאָם הַכֹּהֲנִים, וְלֹא יֵצְאוּ מֵהַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, וְשָׁם יַנִּיחוּ בִגְדֵיהֶם אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶן, כִּי קֹדֶשׁ הֵנָּה; ילבשו (וְלָבְשׁוּ) בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְקָרְבוּ אֶל-אֲשֶׁר לָעָם"[3], רוצה לומר – בבגדי הכהונה הללו הייתה סוג של קדושה, ולכן הם נקראו כאמור בגדי קודש.

[בתמונה משמאל: בגדי הקודש של הכהן הגדול. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Mboesch. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

מעבר להיותם בגדים מפוארים בכל קנה מידה, הרי שלבגדים אלו הייתה משמעות פונקציונלית ברורה לצרכי פולחן [4], כדלקמן: הכוהן הגדול נשא את אבני החושן: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ:  לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְהוָה, תָּמִיד" [5], נשיאת האורים והתומים, שהיו כלי פולחן מובהק, צלצולי הפעמונים של מעיל הכוהן הגדול בבואו אל הקודש, ונשיאת ציץ הזהב על מצחו, עליו נרחיב בדברינו הבאים.

על פי האמור, עשיית הציץ (ראו תמונה למטה) הייתה צריכה להיעשות מזהב טהור, ועליו היה צריך לעשות עיטורים הקרויים פתוחי חותם – כלומר לחרות באופן ציורי את המילים קודש לה':" וְעָשִׂיתָ צִּיץ, זָהָב טָהוֹר; וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם, קֹדֶשׁ לַיהוָה"[6]. ציץ זה היה צריך להינתן על פתיל תכלת ולהיות קשור על מצח הכוהן הגדול כפי שמובא בהמשך הפסוקים:" וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת, וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת; אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת, יִהְיֶה. וְהָיָה, עַל מֵצַח אַהֲרֹן, וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם; וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד, לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהוָה".

[בתמונה: איור הציץ בצורות שונות. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Philip De Vere. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מנגד, במקום אחר בכתובים נאמר כך: "וַיַּעֲשׂוּ אֶת-צִיץ נֵזֶר-הַקֹּדֶשׁ, זָהָב טָהוֹר; וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו, מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ, לַיהוָה, וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת, לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת מֹשֶׁה"[7]. האם מדובר על אותו פריט לבוש הנקרא כאן נזר הקודש, או המדובר בשני פריטי לבוש שונים? על כך חלוקות הדעות. בדרך כלל נזר הינו סוג של טבעת שהולבשה מעל למצנפת [8]. הנזר היה ידוע כתכשיט יקר ערך, משובץ באבנים טובות:" וְהוֹשִׁיעָם יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ:  כִּי, אַבְנֵי נֵזֶר, מִתְנוֹסְסוֹת, עַל אַדְמָתוֹ"[9]. נזר שכזה נענד על ידי מלכים וכוהנים בעולם העתיק.

מפסוקי המקרא עולה בבירור כי ציץ משמעותו פרח: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"[10], " הוֹי, עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם, וְצִיץ נֹבֵל, צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ גֵּיא שְמָנִים, הֲלוּמֵי יָיִן"[11]: " כְּצִיץ יָצָא, וַיִּמָּל; וַיִּבְרַח כַּצֵּל, וְלֹא יַעֲמוֹד"[12] ועוד.

אשר על כן, ציץ הזהב של הכוהן הגדול היה תכשיט בדמות פרח, או לחילופין השתקף במילים אלה הנוהג של קישוט ראשו של הכוהן הגדול בפרחים של ממש. פרשנות נוספת אומרת כי המדובר בפס מזהב טהור שהיה זוהר ומכאן שמו – ציץ מלשון צוץ – זורח. ואם ציץ ונזר הם דברים זהים יתכן שרעיון אחרון זה יש לו על מה לסמוך. כך או אחרת אנו מדברים כאן על  תכשיט בדמותו של פרח, כך עולה גם מפסוקים המתארים את הקשר בין הציץ ובין שיער הראש הקשור בצורת פרח, לפי דבריו של יחזקאל:" וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד, וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי; וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים..."[13].

[בתמונה משמאל: בגדי הכהן הגדול. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Andreas F. Borchert. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

לשם מה נשא הכוהן הגדול את הציץ והנזר? הרמב"ם אומר על כך במורה נבוכים[14], כי הציץ היה מרצה על הטומאה, בדומה לדבריו בספרו ההלכתי משנה תורה:" כל הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר והחלב קיים בין שנטמא חלב והבשר קיים זורק את הדם נטמאו שניהן לא יזרוק ואם זרק הורצה(נמחל) שהציץ מרצה על הטומאה וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה כמו שביארנו וכל קורבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם"[15]. הרמב"ם מסתמך בדבריו אלה על הנאמר בפרשתנו:" וְהָיָה, עַל-מֵצַח אַהֲרֹן, וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְכָל-מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם; וְהָיָה עַל-מִצְחוֹ תָּמִיד, לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהוָה"[16], משמע - שהציץ נועד לכפר על הקרבת הקורבנות שהוקרבו בטומאה במשכן/ מקדש.

על פי המשך הפסוקים בפרשתנו, אנו למדים כי יש לתת את ציץ הזהב על פתיל תכלת, או שיש לתת על הציץ עצמו פתיל תכלת, וכך לקבעו מעל המצנפת של הכוהן אל מול פניו – מצחו. כלומר, השחלת הציץ על פתיל התכלת ולרכיסתו על מצח הכוהן. לפי הפרשנות שציץ ונזר הינם שני דברים שונים, ולא פריט אחד בעל שני שמות, ייתכן שפתיל התכלת שימש לרכיסת הציץ על הנזר, כשהציץ בחזית מול פני הכוהן. בדומה שימש פתיל התכלת גם לרכיסתם של טבעות החושן לטבעות האפוד, כדי לקבע את החושן כך שלא יזוז כלל.

אחרית דבר

פרשת תצווה ממשיכה את העיסוק במשכן וכליו, במשרתיו הכוהנים ובבגדיהם המיוחדים. אחד מבגדי הכוהן הגדול היה הציץ. זה היה ככול הנראה קישוט דמוי פרח העשוי מזהב טהור, שהיה ניתן על מצחו של הכוהן הגדול, מעל הנזר והנקשר על ידי פתיל תכלת. ייתכן שפתיל התכלת שימש לקשירת הציץ אל הנזר.

הציץ שהיה אחד מסימני בגדיו של הכוהן הגדול, בא על פי דברי המקרא עצמו לכפר על הקרבת קורבנות שהוקרבו בטומאה. האם הציץ והנזר הם דבר אחד או שני דברים נפרדים? על כך חלוקות הדעות. ברם, אם נקבל את הפרשנות האמורה, כי הציץ היה קישוט דמוי פרח מזהב, שהיה ניתן על מצח הכוהן הגדול, ופתיל התכלת שימש לקשירת הציץ על הנזר, הפכו שני פריטים אלה ליחידה אחת שניתנה על המצנפת של הכוהן.

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה;

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019) פרשת תְּצַוֶּה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/2/19.

[1] שמות, פרק כ"ח, פסוקים: א' – ד'.

[2] מלכים ב', פרק י', פסוק כ"ב.

[3] יחזקאל, פרק מ"ב, פסוק י"ד.

[4] יש הקושרים את בגדי הכוהן הגדול עם בגדיו הראשונים של אדם הראשון – אבי הראל, על בגדי כהונה ומנהיגות, ייצור ידע, פברואר 2018.

[5] שמות, פרק כ"ח, פסוק כ"ט. על אבני החושן ראה – אבי הראל, לזיהויים של אבני החושן, ייצור ידע, מרץ 2020.

[6] שמות, פרק כ"ח, פסוק ל"ו.

[7] שם, פרק ל"ט, פסוקים: ל' – ל"א.

[8] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 173.

[9] זכריה, פרק ט', פסוק ט"ז.

[10] ויקרא, פרק י"ז, פסוק כ"ג.

[11] ישעיהו, פרק כ"ח, פסוק א'.

[12] איוב, פרק י"ד, פסוק ב'.

[13] יחזקאל, פרק ח', פסוק ג'.

[14] מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ז.

[15] משנה תורה, ספר העבודה, הלכות פסולי המוקדשין, פרק א', הלכה ל"ד.

[16] שמות, פרק כ"ח, פסוק ל"ח.