[בתמונה: ציורי תנ"ך / משה לוקח את שמן המשחה למשכן / ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד] *כל הזכויות שמורות על היצירה (c)]

[לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]

עודכן ב- 28 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

מאמר זה הינו השלישי מתוך שלושה, העוסק בשמן המשחה שבו נמשחו הכוהנים. המאמרים האחרים:

• אבי הראל: שמן משחת קודש
• אבי הראל: משיחת הכוהנים בטכס המילואים

*  *  *

בפרשת כי תשא חוזר הכתוב על הצורך במשיחת המשכן וכליו ומשיחת אהרון הכוהן ובניו, כדלקמן: "וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ, שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ, יִהְיֶה, וּמָשַׁחְתָּ בוֹ, אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת, אֲרוֹן הָעֵדֻת, וְאֶת הַשֻּׁלְחָן, וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וְאֶת הַמְּנֹרָה, וְאֶת כֵּלֶיהָ; וְאֵת, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת כָּל כֵּלָיו; וְאֶת הַכִּיֹּר, וְאֶת כַּנּוֹ. וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ, וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי" [1].

בעניין משיחת אהרון ובניו וכלי המשכן הרחבנו במקום אחר [2], ובדברינו הבאים נעסוק בהיבטים נוספים של שמן המשחה. בשמן זה, על פי האמור בהמשך הפסוקים, נצטוו בני ישראל להשתמש בו לדורותיהם. דוגמא לכך, לא רק בהקשר הכוהני, היא משיחתם של שאול, דוד ושלמה, שנמשחו בשמן: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל-רֹאשׁוֹ--וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיֹּאמֶר--הֲלוֹא כִּי-מְשָׁחֲךָ יְהוָה עַל-נַחֲלָתוֹ, לְנָגִיד", " וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ-יְהוָה אֶל-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה; וַיָּקָם שְׁמוּאֵל, וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה", " וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, מִן-הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח, אֶת-שְׁלֹמֹה; וַיִּתְקְעוּ, בַּשּׁוֹפָר, וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם, יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" [3].

[בתמונה: שמואל מושח את דוד למלך, ציור משנת 1842. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי François-Léon Benouville  לאתר Pixabay]

לפי דעת חז"ל, בשמן משחת הקודש נמשחו כוהנים ומלכים, למרות שלפי האמור בפסוקים דלעיל, שאול דוד ושלמה נמשחו בשמן שלא מוזכרות בו המילים משחת קודש:" ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר - שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם"[ 4]. כך היה הנוהג בזמן בית המקדש הראשון. בהמשך דברי חז"ל נאמר כי לקראת חורבן בית ראשון ציווה יאשיהו מלך יהודה שיניחו את ארון הברית, מטה אהרן, צנצנת המן ושמן המשחה במקום מחבוא מיוחד שחפר שלמה המלך וזאת כדי שהם לא יתגלו. ולכן בימי בית המקדש השני נמשחו המלכים בשמן אפרסמון.

שמן המשיחה מורכב מארבעה רכיבים: מר-דרור, קנמן-בושם, קנה-בושם וקידה שנרקחה בשמן זית. חומרים אלה הובאו מארצות רחוקות, ומשקלם הכולל היה אלפיים וחמש מאות שקל, כאשר שקל אחד הוא שווה ערך ל- 9.6 גרם של ימינו.

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ משה רוקח את שמן המשחה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד] כל הזכויות שמורות לאהובה קליין על היצירה(c)]

נעבור להסבר קצר אודות רכיבי שמן המשחה [5]

מר-דרור - סוג של בושם שהופק משרף עץ המור, הגדל בדרום ערב, סומליה ואתיופיה של היום. נזכר במקרא פעמים אחדות כבושם, בו בישמו את בגדי המלך:" מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת, כָּל בִּגְדֹתֶיךָ"[6], ואת מיטת האישה:" נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים, וְקִנָּמוֹן"[7]. במגילת אסתר מסופר כי הנערות טרם בואן אל המלך אחשוורוש עברו טיפול ממושך בשמן המור:" וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ, יְמֵי מְרוּקֵיהֶן:  שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים, וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים"[8].

[בתמונה משמאל: עץ המור... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי - List of Koehler Images. התמונה היא נחלת הכלל]

ככול הנראה לא גדל עץ המור בארץ, אבל לפי דבריו של יוסף בן מתתיהו הוא גדל בעמק יריחו:" כי אֹרך עמק יריחו הוא שבעים ריס ורחבו עשרים ריס, והוא מגַדל פרדסים נחמדים צפופים, ובהם עולים עצי תמרים רבים, שונים בטעמם ובשמותיהם, והמינים הדשנים נדרכים [ביקבים] ומוציאים דבש לרֹב, אשר אינו נופל בטעמו הרבה מדבש הדבורים הרבות אשר בארץ הזאת. ושם נמצא עץ הקטף (עץ הצרי), היקר בכל פרי הארץ ההיא, והכֹּפֶר ועץ המֹור, ובצדק יֹאמר האומר, כי הארץ הזאת היא גן אלהים"[9].

[בתמונה: גבישי מור. התמונה היא נחלת הכלל]

קנמן-בשם – הקינמון הוא עץ טרופי, הגדל במקומות עם גשמים מרובים, ולכן אין אפוא לתארו גדל בארץ ישראל [10], חרף היותו מוזכר בתלמוד הירושלמי: "קינמון מאכל עיזים היה והיו ישראל מגדלין אותו"[11].

הקינמון מוזכר בספר משלי: "נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים, וְקִינָּמוֹן" [12], ובשיר השירים:" נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקינָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים" [13], והכוונה ככול הנראה לקינמון הצילוני. מזה האחרון מצויים שני זנים – זה הגדל בסרי לנקה והידוע כקינמון שאנו משתמשים בו גם כיום, וקינמון הקסיה הסיני. לדעת רוב החוקרים הקינמון מציילון לא היה ידוע באזור ארץ ישראל בתקופה הקדומה, וסוג קינמון זה הוכנס למערב רק במאה הארבע עשרה [14]. המשותף לסוגי קינמון אלה הוא ריחם שהיה אהוב במיוחד על הקדמונים, כולל קלפת העץ, גבעוליו ופרחיו.

[בתמונה: מקלות קינמון, אבקת קינמון, ופרחים מיובשים מהצמח קינמומום ורום. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Simon A. Eugster. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

קנה-בשם – לזיהוי קנה-בשם באים בחשבון שני מיני קנה [15], הגדלים בהודו. נזכר בנבואת ירמיהו:" לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא, וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק..."[16], ובשיר השירים יחד עם הקינמון ושאר הבשמים הטרופיים [17]. למרות שככול הנראה לא גדל בעת העתיקה בארץ ישראל, הרי נשתמרה בידנו עדות מעניינת, מפיו של סופר הטבע היווני תיאופראסטוס, ידידו הקרוב של אלכסנדר מוקדון, האומרת כך:" הקנה הריחני גדל בביצה מיובשת ליד ים גדול למדי מדרום ללבנון"[18], והכוונה היא לימת הכנרת. יש חוקרים שטענו על פי עדות זו כי הקנה הריחני גדל בארץ ישראל בתקופה הקדומה, ולא היה צורך להביאו מהודו.

קדה – המרכיב הרביעי של שמן המשחה היא הקדה. הוזכרה בנבואות יחזקאל בין הסחורות יקרות הערך שסחרה בהם צור:" וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל, בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ; בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה, בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה" [19]. החוקרים נחלקו בזיהוייה. יש שזיהו אותה עם עץ הקנמון הסיני – הקסיה, ויש שזיהו אותה עם שורש האירוס, כפי שמופיע בתרגום השבעים. במשנה הוזכרה קדה לבנה, מין עץ שאסרו להרכיב עליו את הפיגם, היות וזו הרכבה אסורה של ירק באילן:" אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה, אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבנה, מפני שהוא ירק באילן" [20].

[בתמונה: קינמון סיני - קסיה. התמונה באדיבות אתר חוות דרך התבלינים. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

אחרית דבר

פרשת כי תשא עוסקת בין שאר נושאיה בשמן המשחה בו נמשך המשכן כליו אהרון הכוהן ובניו. שמן ייחודי זה נוצר משילובם של ארבע רכיבים – מר-דרור, קנמן-בשם, קנה-בשם וקידה. זיהויים של רכיבים אלה נתון במחלוקת בין החוקרים השונים.

יהודה פליקס בספרו צמחי התנ"ך וחז"ל (ראו תמונת כריכה משמאל), מסכם במילים הבאות את הזיהוי של רכיבים אלה:" מסקנתנו היא אפוא, כי השמות – קנמון, קנמן-בשם, מתייחסים לקליפת הקינמון הצילוני (התבלין הידוע בימינו בשם קינמון), בעוד שקידה מציינת את קליפת הקינמון הסיני – הידוע בשם קסיה" [21].

[בתמונה משמאל: כריכת הספר צמחי התנ"ך וחז"ל ל- יהודה פליקס, שראה אור ב- 1997 בהוצאת ראובן מס. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בכך דוחה פליקס את דברי החוקרים הטוענים שהקינמון הצילוני לא היה ידוע בארץ ישראל בעת העתיקה. לדעתו של פליקס הקינמון הצילוני כן היה ידוע באזורנו בעת העתיקה, והוא מבסס את דעתו זו על שלל מקורות שונים. לגבי הרכיב הראשון בשמן המשחה, המור, מקורו בשרף עץ המור, שלא גדל בתקופת המקרא בארץ, אלא בדרום ערב סומליה ואתיופיה.

[לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת 'כי תשא' וחטא העגל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/8/18.

[1] שמות, פרק ל', פסוקים: כ"ה – ל'.

[2] אבי הראל, משיחת הכוהנים בטקס המילואים, ייצור ידע, פברואר 2021  ; אבי הראל, שמן משחת קודש, ייצור ידע, מרץ 2019.

[3] שמואל א', פרק י', פסוק א' ; שם, פרק ט"ז, פסוק י"ג ; מלכים א', פרק א', פסוק ל"ט,  בהתאמה.

[4] בבלי, כריתות, דף ה', עמוד ב'.

[5] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, 1998, ת"א, עמודים: 180 – 183.

[6] תהילים, פרק מ"ה, פסוק ט'.

[7] משלי, פרק ז', פסוק י"ז.

[8] אסתר, פרק ב', פסוק י"ב.

[9] יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, מסדה, ת"א, 1968, ספר ד', פרק ח', ג'.

[10] יהודה פליקס, צמחי התנ"ך וחז"ל, ראובן מס, ירושלים, 1997, עמוד 102.(להלן – פליקס, צמחי התנ"ך).

[11] ירושלמי, פאה, פרק ז', הלכה ד'.

[12] משלי, פרק ז', פסוק י"ז.

[13] שיר השירים, פרק ד', פסוק י"ד.

[14] פליקס, צמחי התנ"ך, עמוד 104. פליקס דוחה בסופו של דבר השערה זו וטוען כי גם הקנמון הצילוני היה ידוע בארץ ישראל בימי קדם.

[15] Andropogon nar, Cymbopogon mattinii

[16] ירמיהו, פרק ו', פסוק כ'.

[17] ראה הערה 13.

[18] ראה הערה 5, עמוד 180.

[19] יחזקאל, פרק כ"ז, פסוק י"ט.

[20] כלאים, פרק א', משנה ח'.

[21] פליקס, צמחי התנ"ך, עמוד 111.