[בתמונה: שחזור של הכיור בשחזור המשכן בתמנע. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ori229. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על מעשה כיור הנחושת במשכן. למאמר הקודם:

• אבי הראל: חומר הגלם שממנו נעשה הכיור במשכן בהיבט הקבלי.

* * *

פרשת ויקהל, ממשיכה לעסוק בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציוויים על הקמת המשכן, שפורטו בפרשת תרומה ובפרשת תצווה, באים לכלל ביצוע בפרשה זו ובפרשת פקודי שאחריה. בין שאר כלי המשכן שיש לעשותם היה כיור הנחושת. תיאור עשייתו שונה בתכלית מתיאור הצו לעשותו. תיאור הצו:

"וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם, וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת יְדֵיהֶם, וְאֶת רַגְלֵיהֶם, בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה. וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָמֻתוּ; וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ, לְדֹרֹתָם" [1].

לתיאור הצו לבנותו הוקדשו ארבעה פסוקים, ואילו סיפור עשייתו בפועל בפרשתנו מצטמצם לפסוק אחד בלבד: "וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"[2]. בנוסף, סיפור העשייה של הכיור, אינו זהה ללשון צו עשייתו, אלא ברישא שלו – ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת. בחציו השני סיפור עשייתו מוסיף מידע שלא נאמר קודם לכן, שהכיור נעשה מהמראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת תרומה', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים של פרשת פקודי, לחצו כאן]

[בתמונה: הכיור, איור משנת 1890. התמוה היא נחלת הכלל]

המראות הצובאות הן מילים קשות לביאור, ולפי הפשט הכוונה כנראה שהכיור נעשה ממראות של נשים שנקהלו בפתח אוהל מועד, כדי למסור את נדבתן לבניית המשכן [3]. ראוי לציין כי מראות בהוראת מראה, הינה הוראה יחידאית במקרא, בניגוד להוראת המילה צובאות שאנו מוציאים כדוגמתה בספר שמואל:" וְעֵלִי, זָקֵן מְאֹד; וְשָׁמַע, אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים, הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"[4].

נחזור למעשה הכיור עצמו. הכיור שימש לרחיצת ידיהם ורגליהם של הכוהנים במשכן, והוא נסמך על בסיס. לפי שיטת הרמב"ם המדובר בשני כלים שונים, כדלקמן: "ועושין במקדש שבעה כלים:  מזבח לעולה ולשאר הקרבנות; וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום; וכיור וכנו, לקדש ממנו הכוהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח, משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש"[5].

בציווי על עשיית הכיור, לא נקבע עבורו גודל קבוע או צורה קבועה, בניגוד לכלים אחרים במשכן, כדוגמת ארון הברית, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת, שאורכם רוחבם וגובהם מפורש במקרא. משמעות הדבר, שמבחינה פרקטית ניתן ליצור כיור ללא הגבלה על גודלו וצורתו, ובלבד שיהיה עשוי מנחושת. חז"ל דייקו מהאמור בפסוקים כי על הכיור להכיל מים לפחות לארבע אנשים – משה אהרון ובניו, ובמידות של ימינו הוא היה חייב להכיל מינימום ארבעה ליטרים. בחז"ל גם יש מחלוקת האם הכיור צריך להכיל מי מעיינות בלבד, או מים רגילים: "שאמר רבי יוחנן: מי כיור: רבי ישמעאל אומר: מי מעין הן, וחכמים אומרים שאר מימות הן"[6].  הרמב"ם הכריע להלכה על פי הדעה השנייה:" כל המימות כשרים לקידוש (ידים ורגלים במקדש), בין מים חיים בין מי מקוה, ובלבד שלא ישתנה מראהן, אלא יהיו כמים הכשרים לטבילה.  טיט שהפרה שוחה ושותה ממנו, משלים למי כיור.  זה הכלל--כל המשלים למי מקוה, משלים למי כיור" [7]. הרמב"ם בפסיקתו זו מתעלם ממה שמסופר בתלמוד הירושלמי [8], שהמים שהיו בתוך הכיור היו מי מעיינות.

[בתמונה: מקדש שלמה. התמונה - ציורי תנ"ך / הבאת העומר למקדש / ציירה: אהובה קליין (c)]

במקדש שלמה נזכר הכיור יחד עם המכונות: "וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת, עָשֶׂר; וְאֶת הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה, עַל-הַמְּכֹנוֹת", "וְאֶת הַמְּכֹנוֹת, עָשָׂה; וְאֶת-הַכִּיֹּרוֹת עָשָׂה, עַל הַמְּכֹנוֹת"[9]. על פי תיאור זה המדובר היה בסוג של דוד מתכת שתחתיתו בעל צורה עגולה או מחודדת, ולשם העמדתו נדרש לו בסיס – כן מיוחד. הכיור של המשכן היה צנוע בגודלו לעומת הכיורים שבנה שלמה, כדלקמן:" וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת, נְחֹשֶׁת:  אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד, אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כִּיּוֹר אֶחָד עַל-הַמְּכוֹנָה הָאַחַת, לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת"[10]. המונח ארבעים בת משמעו - כמטר מעוקב אחד של מים, כמות שהספיקה לקידוש ידיים ורגלים עשרות פעמים.

בנוסף לכיורים, בנה שלמה את הים, שהיא בריכת נחושת גדולה ומעוטרת, שעמדה על שתים עשרה דמויות פרים עשויים אף הם מנחושת. קוטרו של הים היה עשר אמות, והכיל אלפיים בת, כ־50 מ"ק מים. ים זה התמלא ממעיינות באזור ירושלים, כפי שהתלמוד הירושלמי מספר, ומהם מילאו את הכיורים הללו. הבריכה המיוחדת והמעוטרת של שלמה נשדדה על ידי הבבלים, עם חורבן הבית הראשון: "וְאֶת עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לְבֵית יְהוָה, וְאֶת הַמְּכֹנוֹת וְאֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים; וַיִּשְׂאוּ אֶת כָּל נְחֻשְׁתָּם, בָּבֶלָה"[11].

נחזור לעניין המראות הצובאות. כאמור הפירוש של מראות בפירוש ראי או מראה הינו יחידאי במקרא. רש"י על אתר מביא פירוש על צמד מילים זה, שהוא תקציר של מדרש תנחומא כדלקמן:" במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד: בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר: תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקינא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש...וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחושת של כיור מנחושת התנופה, כך דורש רבי תנחומא[12].

אברהם אבן עזרא על אתר, מפרש באופן שונה מהמדרש שרש"י מביא:" וטעם הצבאת – כי משפט כל הנשים להתייפות, לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית, לתקן הפארים שהם על ראשיהם … והנה היו בישראל עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להיות יפות, רק באות יום יום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. הפער בין רש"י לאבן עזרא הוא זה – לפי רש"י, משה חשב שאין זה ראוי להשתמש במראה המייצגת את התאווה ויצר הרע, לצורכי קדושה. אך האל המקראי מלמד אותו שאין ניגוד ביניהם, שהרי אותה מראה – כלי התאוה וסמל ההתקשטות הנשית – שימשה גם לצורך קדוש וטהור של הדאגה להמשך עם ישראל בגלות מצרים. לפי דעתו של אבן עזרא, המראות הצובאות מסמלות את דרך הנשים להתייפות ואת מידת התאווה, ומסירת המראות למשכן לעשיית הכיור, מבטאת את נטישת דרך זו והקדשת חייהן של הנשים לעבודת ה'. העיסוק הנשי ביופי מוצג כאן כניגוד לדרך התורה ועל כן בהפיכת המראות לכיור הנחושת יש מעין התנזרות מהבלי העולם הזה [13].

[בתמונה: מיקומו של הכיור בבית המקדש השני. המקור: ויקיפדיה: בית המקדש השני. שם היוצר אינו מוזכר. אנו מאמינים שאנו מביאים את התמונה בשימוש הוגן]

אחרית דבר

פרשת ויקהל ממשיכה לעסוק בציווי עשיית המשכן וכליו. אחד מכלי המשכן הוא הכיור וכנו. מהותו קידוש ידיהם ורגליהם של הכוהנים אשר באים לשרת במשכן. בניגוד לכלי המשכן האחרים, אין המקרא נוקב במידות מינימום מחייבות אודות הכיור. חז"ל סברו כי מינימום כמות המים שהכיור וכנו חייבים להכיל, צריכה להספיק לארבעה אנשים לכל הפחות. הכיור נעשה מהמראות של בנות ישראל, ועל כך מצויה מחלוקת בין רש"י והמדרש מצד אחד, לבין אברהם אבן עזרא. רש"י על אתר אומר כי השימוש במראות בכלי קודש כדוגמת הכיור מראה כי אין בהכרח ניגוד בין הקדושה ליצר הרע. אבן עזרא לעומת זאת סבור, כי מעשה הכיור ממראות המשמשות בדרך קבע ליופי והמייצגות תאווה, מראה כי כאשר מתקרבים לקדושה, יש להמעיט לעסוק בהבלי העולם הזה.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ויקהל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ויקהל באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/3/19.

[1] שמות, פרק ל', פסוקים: י"ז – כ"א.

[2] שם, פרק ל"ח, פסוק ח'.

[3] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 216.

[4] שמואל א', פרק ב', פסוק כ"ב.

[5] רמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק א', הלכה ו'.

[6] בבלי, זבחים, דף כ"ב, עמוד ב'.

[7] רמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ה', הלכה י"ב.

[8] ירושלמי, יומא, פרק ג', הלכה ח'.

[9] מלכים א', פרק ז', פסוק מ"ג ; דברי הימים ב', פרק ד', פסוק י"ד בהתאמה.

[10] שם, פרק ז', פסוק ל"ח.

[11] ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק י"ז.

[12] המקור במדרש תנחומא, פקודי, פרק ט'.

[13] אסף רוזן צבי, מדרשית הרטמן לבנות, פרשת ויקהל- פקודי, מרץ 2021.