[בתמונה: קורבן העולה... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

עודכן ב-27 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

חלקה הראשון של פרשת צו, ממשיך את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשת פרשת ויקרא, ואולם ההתייחסות בפרשת צו ממוקדת יותר בנקודת המבט של הכוהנים, בעוד שבפרשת ויקרא עוסקת בנקודת המבט של מביא הקורבן. החלק השני של הפרשה עוסק בשבעת ימי המילואים [1], כלומר - בקיום טקסי חנוכת המשכן שעליהם נצטווה משה בפרשת תצווה. במסגרת זו הוקדשו אהרן ובניו לכהונה, הולבשו בבגדים המיוחדים להם ונמשחו בשמן המשחה.

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן]

[בתמונה: במסגרת זו הוקדשו אהרן ובניו לכהונה, הולבשו בבגדים המיוחדים להם ונמשחו בשמן המשחה... Illustration circa 1861–1880 from The History of Costume by Braun and Schneider. התמונה היא נחלת הכלל]

בתחילת פרשתנו מסופר על קורבן העולה כדלקמן:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט, אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה"[2].

תיאור זה אומר דרשני היות שהכותר שלו היא קורבן העולה, אבל העיסוק הפרטני בו הוא למעשה הוראה כיצד לטפל במזבח. בפשט הדברים, הטעם לכך נעוץ כנראה בטיבו של קורבן העולה, הנשרף כליל על המזבח. יש כאן הוראה לכוהנים כיצד לטפל במזבח בזמן הקרבת העולה, איזה בגד כוהני יש ללבוש, מה לעשות בפועל, תוך הדגש כי אש המזבח צריכה להיות בוערת כל הזמן – אש תמיד.

זאת ועוד. יש בתורת העולה, הוראה כיצד לטפל במזבח, היות וקורבן העולה הוא הקורבן הפותח והמסיים את קורבנות היום, מכאן – שהטיפול במזבח הוא לקראת העולה של הבוקר, ולאחריה לקראת העולה של הערב.

תיאור קורבן העולה, פותח במילים זאת תורת העולה. שורש המילה תורה, הוא ירה, שפירושו לימוד או הוראה. לעיתים תורה יש לה פירוש מצמצם, ולעיתים פירוש מרחיב – המקיפה את מכלול מצוות ה'. משמעות המילה תורה כאן היא פרשנות מצומצמת, ועיסוקה בנושא נקודתי. הואיל והמילה תורה יכולה לבוא בפרשנות מצומצמת, היא נכתבת עם הצירופים – תורת ה', זאת התורה לעולה ועוד. מחוץ לספרות הכוהנית, משמעותה של המילה תורה בדרך כלל רחב יותר, והוא יכול להקיף גם חומש שלם, כפי שאנו מוצאים זאת בספר דברים [3].

[בתמונה: קורבן עולה ויורד / ציירה: אהובה קליין | (c)]

כיצד ומתי הקריבו את העולה?

עולת תמיד כללה שני כבשים בני שנה, האחד הוקרב בבוקר כקורבן הראשון ביום, והשני בערב, כקורבן האחרון:" וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ:  כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם, תָּמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית, רֶבַע הַהִין, וְנֵסֶךְ, רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ, הָאֶחָד. וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:  כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ, תַּעֲשֶׂה לָּהּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה. עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם" [4].

עולת הערב הושארה על אש המזבח במשך כל הלילה, והעבודה הראשונה של הכוהן ביום המחרת היה סילוקה עפרה, והוספת עצי מערכה חדשים לקראת הקרבת עולת הבוקר. כאמור, בקורבן העולה מתאר המקרא את הטיפול במזבח עצמו, בגלל החשיבות שיש לפולחן הקורבנות הציבורי, שהתחיל והסתיים בקורבן העולה.

בעת דישון המזבח [5], על הכוהן היה ללבוש בגדים מיוחדים:" וּפָשַׁט, אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר" [6].

מקורה של המילה בד איננו ידוע, ויש סבורים שמקורה מהמצרית העתיקה. כך או אחרת, בגד הפשתן הובא לאזורנו על ידי המצרים, ובציורים עתיקים ממצרים נראים כוהנים מצריים הלובשים בגדי פשתן. על פי הנוהג הידוע, גם כוהני ישראל לבשו בגדים העשויים מפשתן, וזאת אנו מוצאים כבר בעבודת הכוהנים ביום הכיפורים:" כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף; בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם"[7].

אריג הפשתן נקרא גם בשם שש, ובתקופות מאוחרות יותר הוא נקרא בוץ:" חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל גְּלִילֵי כֶסֶף, וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ; מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת"[8].

ניתן ללמוד גם על בגדי הפשתן לכוהנים, מהכתוב בספרי הנביאים, יחזקאל ודניאל:" וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה, וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ, וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים, וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו; וַיָּבֹאוּ, וַיַּעַמְדוּ, אֵצֶל, מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת" ; " וָאֶשָּׂא אֶת-עֵינַי וָאֵרֶא, וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים; וּמָתְנָיו חֲגֻרִים, בְּכֶתֶם אוּפָז"[9]. פסוק אחרון זה מראה כי המלאכים לובשים לכאורה בגדי פשתן, ואפשר שלבוש הכוהנים בבגדים אלה, היה ביטוי לנוהגם להתהדר בבגדים שיוחסו לפמליה של מעלה. בגדי הקודש הללו נועדו לפולחן הדתי רק במשכן/מקדש. היות ולפי התיאור בפרשתנו שבו על הכוהן להוציא את הדשן מעל פני המזבח מחוץ למחנה, לכן עליו ללבוש בגדים אחרים, פחותים בחשיבותם, ובגדי כהונה פחותים מבד אינם ידועים לנו.

[בתמונה: סמיכת הקורבן. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Oriaaaass. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

על מה העולה מכפרת?

לפי דעת רבי עקיבא, היא מכפרת על מצוות עשה, ועל מצוות לא תעשה שיש בהם קום ועשה, כלומר – מי שהיה חייב לקיים מצווה ולא קיימה, ולאו דווקא עבר על איסור, יקריב קורבן עולה ויתכפר לו [10]. לפי דעה אחרת [11], העולה איננה מכפרת ממש, אלא הובאה כדורון או שי שאדם מביא כאשר הוא רואה את פני המלך.

על פי המסופר בספר איוב, זה האחרון הביא קורבן עולה על בניו שמא חטאו:" וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם:  כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב, כָּל-הַיָּמִים"[12], כלומר לפי המסופר כאן, קורבן עולה היה מכפר באופן כללי וסתמי, ולא בא כקורבן כפרה על חטא ידוע, בניגוד לקורבנות החטאת והאשם, שבאו לכפר על חטאים מוגדרים.

אחרית דבר

פרשת צו ממשיכה את העיסוק בעניין הקורבנות, שהחל בפרשה הקודמת ויקרא. הקורבן הראשון המופיע בפרשתנו, הוא קורבן העולה, קורבן שהורכב משני כבשים בני שנה, שהוקרבו בבוקר ובערב. חלק ניכר מהתיאור של הקרבת עולה, עוסק דווקא בטיפול במזבח, היות וכאמור קורבן העולה היה הפותח והסוגר את קורבנות היום.

האם העולה קורבן מכפר? על כך מצויה מחלוקת. רבי עקיבא אומר שכן, ואילו אחרים אומרים שקורבן זה הוא קורבן מתנה שמביא האדם למקדש כאשר הוא בא לראות את פני קונו. ברם, לפי האמור בספר איוב, קורבן העולה הוקרב בכדי לכפר על חטאים כלליים ולא מוגדרים של האדם, בניגוד לקורבנות האשם והחטאת שהוקרבו בגלל חטאים מוגדרים.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת צו'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), פרשת צו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/3/19.

[1] להרחבה על פרשת המילואים ראה – אבי הראל, פרשת המילואים וביקורת המקרא, ייצור ידע, מרץ 2021.

[2] ויקרא, פרק ו', פסוקים: א' – ו'.

[3] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים: 39 – 41.

[4] שמות, פרק כ"ט, פסוקים: ל"ח – מ"ב.

[5] הוצאת הדשן היא מצווה שמתבצעת על ידי סילוק כמות קטנה של אפר, שנוצר על מזבח העולה משריפת הקרבנות. קיימת מחלוקת  האם לוקחים מאפר בשר הקרבנות או אפר עצי ההסקה.

[6] ויקרא, פרק ו', פסוק ג'.

[7] שם, פרק ט"ז, פסוק ד'.

[8] אסתר, פרק א', פסוק ו'.

[9] יחזקאל, פרק ט', פסוק ב' ; דניאל, פרק י', פסוק ה', בהתאמה.

[10] תוספתא, מנחות, פרק י, הלכה י"ב.

[11] בבלי, זבחים, דף ז', עמוד ב' – "אמר רבא עולה דורון היא".

[12] איוב, פרק א', פסוק ה'.