[בתמונה: לפני כ-15 שנה, הציעה חברה אמריקאית גדולה, נורתרופ - גרומן, אחת מיצרניות הנשק הגדולות בעולם, לספק לישראל מערכת לייזר בעוצמה גבוהה, סדר גודל של מגה-וואט (1,000 ק"ו), הסקייגארד, מסדרת ייצור, המבוססת על פיתוח אמריקאי - ישראלי משותף, הנאוטילוס, שנולד ביוזמה ישראלית (הסכם פרס - קלינטון, 1996). התמונה: היצרן]

.

ד"ר עודד עמיחי הוא יו"ר העמותה 'מגן לעורף', מומחה למערכות לייזר ויועץ לפיתוח עסקי בתחומי הלייזר והאלקטרו-אופטיקה. יזם וניהל ברפא"ל בשנות ה-70 פרויקט חדשני ומקורי בלייזר רב עוצמה. היה מיוזמי פרויקט "נאוטילוס" בראשית שנות ה-90.

*  *  *

לפני כ-15 שנה, הציעה חברה אמריקאית גדולה, נורתרופ - גרומן, אחת מיצרניות הנשק הגדולות בעולם, לספק לישראל מערכת לייזר בעוצמה גבוהה, סדר גודל של מגה-וואט (1,000 ק"ו), הסקייגארד, מסדרת ייצור, המבוססת על פיתוח אמריקאי - ישראלי משותף, הנאוטילוס, שנולד ביוזמה ישראלית (הסכם פרס - קלינטון, 1996).

ישראל העדיפה את טיל היירוט, כיפת ברזל - שהיה עוד במצב של טרום תכנון - על פני מערכת לייזר מתקדמת זו. באמצעות תקשורת מגויסת, הפכו את כיפת ברזל למאמי של המדינה, פרי הגניוס היהודי שלא יודע גבולות; תוך השמצות חסרות שחר על מערכת הלייזר, הסקייגארד. עברו מספר שנים, מערכת כיפת ברזל נכנסה לייצור, ולשימוש מבצעי, והאגדות סביבה רק העצימו, בלי קשר למציאות.

[בתמונה: ישראל העדיפה את טיל היירוט, כיפת ברזל - שהיה עוד במצב של טרום תכנון - על פני מערכת לייזר מתקדמת זו. באמצעות תקשורת מגויסת, הפכו את כיפת ברזל למאמי של המדינה, פרי הגניוס היהודי שלא יודע גבולות; תוך השמצות חסרות שחר על מערכת הלייזר, הסקייגארד. התמונה באדיבות אתר צה"ל]

הכי חשוב: תוצרת כחול לבן...

לא אכנס כאן לניתוח מגבלותיה של מערכת כיפת ברזל, כמו גם טילי היירוט האחרים, שרביט קסמים, וטילי החץ (3-2). מערכת הביטחון הכירה והפנימה את מה שאמור היה להיות ברור מראש - טילי היירוט היקרים לא יכולים לשמש פתרון ראוי להגנת העורף, מאחר ובגלל מגבלה תקציבית, אחרי כמה ימי לחימה בעימות בעצימות גבוהה, לא יוותרו טילי הגנה, והמדינה תישאר חשופה לעשרות אלפים רבים של טילים ורקטות שבידי שכנינו.

לפני כעשור הגיעה ההכרה במערכת הביטחון בצורך בלייזר. אולם במקום לפנות ללייזר הקיים, הסקייגארד, חיפשה מערכת הביטחון פתרון מקומי, מקורי, לתפארת התעשיות הביטחוניות. הזמן עבר, השמות התחלפו, ולייזר - אין.

בימים אלה, בקול תרועה תקשורתית רועמת, צץ אותו לייזר במהדורה חדשה, "מגן אור" (3-1). על פי הפרסומים, זו אותה גברת בשינוי אדרת. לייזר חשמלי, בעוצמה נמוכה יחסית, 100 ק"ו (כעשירית מהסקייגארד), כסיוע לכיפת ברזל.  היינו, יירוט איומים קצרי טווח וכטב"מים. משימה אולי ראויה, אולם שולית מול סל האיומים כלפינו.

[בכתבה: צעד דרמטי? לא דרמטי ולא גרביים... לכתבה המלאה ה- N-12, לחצו כאן]

מה שמפתחים לא יספיק

להגנת העורף, כמו גם להגנת מטרות אסטרטגיות - במיוחד מפני מטחים, או מפני טילים מהירים וארוכי טווח - דרוש לייזר עוצמתי יותר, סדר גודל של מ"ו (1,000 ק"ו). קיימות שתי אפשרויות:

1. לחזור לפתרון הישן והמוכח, הסקייגארד, למרות הקשיים בשחזור הידע.
2. לפתח ישירות לייזר חשמלי / סיבים, בעוצמה גבוהה זו (מ"ו). זה אפשרי. אני משוכנע בכך. הידע מצוי כאן.

בשני המקרים, מוטב לשתף פעולה מראש עם ארה"ב, שם קיימת לפחות חברה מובילה אחת בעלת ידע מצטבר רב בפיתוח מערכות לייזר. השאיפה לפיתוח עצמי, כחול - לבן, יקרה, איטית ולא יעילה, באשר בסופו של דבר נזדקק למימון אמריקאי בייצור, ואז נגיע אליהם למו"מ בתנאים נחותים. מה עוד ניתן לעשות כדי לשכנע את מערכת הביטחון לצאת מהקיבוע המחשבתי בה היא שורה, ולהיכנס לפרויקט חירום לפיתוח מערכת לייזר אמיתית (סדר גודל של מ"ו- 1,000 ק"ו) להסרת איום מאות אלפי הטילים והרקטות על כל נקודה במדינת ישראל? סברתי לתומי שהמלחמה המתנהלת במזרח אירופה תאיץ הליך ההתפכחות במערכת הביטחון. אני נוכח לדעת, שטרם הגענו לזה.

מקורות והעשרה