[בתמונה: "זֹאת תּוֹרַת הַזָּב, וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע, לְטָמְאָה בָהּ... Photo by Luis Quintero]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת מצורע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא הצרעת, לחצו כאן]

עודכן ב- 14 באפריל 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת מצורע עוסקת בין שאר נושאיה גם בטומאות הגוף השונות. הכוונה לטומאות הגוף, הקשורות באיברי המין ובהפרשותיהם כדלקמן: "זֹאת תּוֹרַת הַזָּב, וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע, לְטָמְאָה בָהּ. וְהַדָּוָה  בְּנִדָּתָהּ  וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ, לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה; וּלְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה"[1]. אם נסכם את דברי הפסוקים המדובר בטומאות אלה: זב, השוכב עם אשה, אשה בתקופת ווסתה והשוכב עם טמאה. לציין שבעת העתיקה, מגע מיני נחשב למעשה מטמא ולכן נאסרה קירבה למקדש על מי שבא במגע מיני סמוך להגעתו לשם. לכן, כאשר בני ישראל היו בהכנות למעמד הר סיני נאמר להם כך:" וַיֹּאמֶר, אֶל הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה"[2], וכן אנו מוצאים כי אחימלך, כוהן נוב,  מוכן לתת את לחם הקודש לדוד רק בתנאי אחד:" וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר, אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי, כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ, אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה"[3].

[בתמונה: "זֹאת תּוֹרַת הַזָּב, וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע, לְטָמְאָה בָהּ... Photo by Steve Johnson]

חומרתן של הטומאות המופיעות בפרק ט"ו בפרשתנו, מופיעה באופן מדורג מהקל אל הכבד

השוכב עם אשה - טמא יום אחד, אשה בעת ווסתה - טמאה שבעת ימים, ואילו הזבים טמאים כל ימי זיבתם ועוד שבעה ימים נוספים לאחריהם. גם ההיטהרות שונה ממקרה למקרה. השוכב עם אשה חייב ברחיצת גופו ובכיבוס בגדיו, ואילו הזבים חייבים ברחיצה, בכיבוס בגדים ובטקס פולחני במקדש, שבמהלכו מוקרבים שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה [4].

השאלה הנשאלת כאן, מדוע הזב אמור להביא גם קורבן, הרי הוא טיהר את עצמו בכיבוס בגדיו, וברחיצה במים חיים? מכאן ברור לנו כי אין הקורבן האמור בזב בא לטהרו, היות שהפועל כפר איננו מופיע. תפקיד הקורבנות כאן הוא לטהר את המשכן מהטומאה שדבקה בו בשעה שהיה הזב טמא, וזו גם הסיבה שהוא מקריב קורבן חטאת.

[בתמונה: הזבים חייבים ברחיצה. Photo by Lany-Jade Mondou]

ההיטהרות של הזב איננה במקווה המוכר לנו אלא במי מעיין. טבילה במעיין היא הטבילה המהודרת ביותר בהלכות טומאה וטהרה, שרק באמצעותה כאמור, אפשר לזב לטהר מטומאתו, בשונה מטבילה במקווה המועילה רק לטבילת טהרה ולטבילת נידה.

לטבילה במי מעיין הלכות שונות ומקלות יותר מאשר הלכות המקווה. בשונה ממקווה הנחשב לכזה רק אם מימיו אינם זוחלין - נדים ונעים, אלא באשבורן - מים העומדים על מקומם ללא תנועה, הרי שהמעיין מטהר אפילו אם מימיו זורמים.

[בתמונה: המעיין מטהר אפילו אם מימיו זורמים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tama66 לאתר Pixabay]

נחזור לעניין טומאת הזב...

המיוחד בטומאה זו שהיא מדבקת ועלולה לעבור לחפצים ולבני אדם על פי הכתוב: "כָּל-הַמִּשְׁכָּב, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא; וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו, יִטְמָא. וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְהַיֹּשֵׁב, עַל הַכְּלִי, אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו, הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְכָל הַמֶּרְכָּב, אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא. וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא, עַד הָעָרֶב; וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב, וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר; וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם"[5]. כלומר, כלי משכב, שהיו במגע ממושך עם הזב, נטמאים אף הם, והופכים בשל כך לגורם המטמא את כל מי שנוגע בהם. הוא הדין לכל דבר שהזב נוגע בהם. המשנה מסכמת זאת באופן הבא:" הַזָּב מְטַמֵּא אֶת הַמִּשְׁכָּב בַּחֲמִשָּׁה דְרָכִים, לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְגָדִים. עוֹמֵד, יוֹשֵׁב, שׁוֹכֵב, נִתְלֶה וְנִשְׁעָן. וְהַמִּשְׁכָּב מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם בְּשִׁבְעָה דְרָכִים לְטַמֵּא בְגָדִים. עוֹמֵד, יוֹשֵׁב, שׁוֹכֵב, נִתְלֶה, וְנִשְׁעָן, בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא"[6]. אף על פי שהמשנה מזכירה רק העברת טומאה במשכב, הרי ברור שהוא הדין גם אם הזב ישב על המשכב, או נשען עליו. היות והמשנה צמצמה את העברת טומאת הזב למשכב ומושב, מדרשי ההלכה פסקו בעקבות זאת, שרק בדרך זו טומאת הזב מועברת. אבל אם הזב שכב או נשען על דלת, או על מפתן הבית וכיוצא בזה אין הוא מעביר את טומאתו [7].

אם נעיין במסורת ההלכה של כת קומראן, נמצא כי ההלכה הקומראנית, דומה במהותה לדברי חז"ל, באופן בו כלים שנטמאו על ידי הזב מטמאים אחרים, אבל שונה מההלכה הרגילה בהבנת הדרך בה מדביק הזב את הכלים בטומאתו, כדלקמן:" והזבה דם שבעת הימים אל תגע בזב ובכול כלי אשר יגע בו הזב ושכב עליו אשר ישב עליו. ואם נגעה תכבס בגדיה ורחצה ואחר תוכל"[8].

[בתמונה: אמת המים ובור מים באתר הקומראן. התמונה הועלתה לויקיפדיה ע"י Teqoah, והיא נחלת הכלל]

מדברים אלה עולים שני עקרונות בהלכה הקומראנית. האחד – הטמא בטומאה קלה, שנטמא בטומאה חמורה, חייב להיטהר ממנה בכדי לחזור למצבו הקודם. השני – כל מי שעובר תהליך טהרה איננו רשאי לאכול באותו יום קודם שנטהר. לעניינו חשוב העיקרון ההלכתי הקומראני  האומר כי הדרך היחידה בהעברת הטומאה היא אך ורק בנגיעה ולא בשום צורה אחרת. לפי כלל זה, אפשר להבין מדוע התעלמה ההלכה של כת קומראן מכלי נוסף המפורט בפסקי המקרא – מרכבו של הזב. כדי לפשט את העניין ההלכתי, נאמר כי לפי תפיסת חז"ל, מושב מטמא אדם, או בגדים אם בנגיעה ואם במשא, ואילו מרכב אינו מטמא במגע אלא רק את האדם. ברם, לפי הפרשנות מקומראן, כל כלי שנגע בו הטמא נטמא ומטמא את הנוגע בו או הנושא אותו ואת בגדיו.

אחרית דבר

פרק ט"ו בפרשת מצורע, עוסק בעניין תורת הזב והזבה. פרשת הזב הזכר מציבה אתגר פרשני, הן בפירוש דין הזיבה עצמה, והן ביחסה לאיש שיצאה ממנו שכבת זרע. אנחנו שעסקנו מקוצר היריעה במקרה הראשון בלבד, הראנו את דרכו של המקרא בדרכים שבהן הזב מטמא אנשים וכלים, ואת האופן בו הם נטהרים מטומאה זו. ההלכה על פי פסיקת חז"ל, מבוססת על קריאה דווקנית ומצמצמת, ולפיה, המקרא מתייחס רק לכלים המיוחדים למשכב, למושב ולמרכב, ואופן ההיטמאות שלהם על ידי הזב, בעוד שההלכה הקומראנית, שקיבלה בבסיסה את פרשנות חז"ל, קראה את הפסוקים בפרשתנו באופן מכליל, כך שהזב מפיץ את טומאתו בנגיעה ולכל כלי מזדמן, ואחרים עלולים להיטמא מכלי זה, הם ובגדיהם, לא רק בשכיבה עליהם אלא גם במגע אקראי של הזב בהם בלבד.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת מצורע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא הצרעת, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא הצרעת;
• אוסף המאמרים על פרשת תזריע;
• אוסף המאמרים על 'פרשת מצורע'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת תזריע באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 5/4/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מצורע באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 11/4/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), צרעת… כל המאמרים הרלוונטיים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 9/4/18.

[1] ויקרא, פרק ט"ו, פסוקים: ל"ב – ל"ג.

[2] שמות, פרק י"ט, פסוק ט"ו.

[3] שמואל א', פרק כ"א, פסוק ה'.

[4] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים: 101 – 102.

[5] ויקרא, פרק ט"ו, פסוקים: ד' – י"א.

[6] משנה, זבים, פרק ב', משנה ד'.

[7] ספרא, זבים, א', ג'.

[8] מגילת טהרה א' – 4Q274, מתוך – אהרון שמש, דרכי ההפצה של טומאת הזב ובעל קרי, במגילת טהרה א', תרביץ, ד', כרך פ"ב, תשע"ד, עמודים: 513 – 528.