![[בתמונה: הכחשה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי tswedensky לאתר Pixabay]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2022/04/הכחשה.png)
[המאמר ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
חיים בהכחשה...
יהודים בערים המעורבות ובמרחבי הגליל והנגב, חוו בפרעות מאי 21, חרדה קיומית. היה ברור להם כי האירועים ביטאו מאבק לאומי-דתי ערבי, מסוכן פי כמה מאירוע מחאה חברתית. לעומתם, דמויות מובילות בהנהגת המדינה ובמערכת הביטחונית, ביקשו לפרש את האירועים כנובעים בעיקר ממצוקה חברתית אזרחית של האזרחים הערבים. את מגמות העומק הלאומיות-דתיות מבקשים להכחיש ולהדחיק.
.
יותם הכהן (ראו תמונה משמאל) - מנהל חברת הייעוץ דואלוג ויועץ בכיר במערכת הביטחון ובמגזר הציבורי - טוען כי שנים, שישראל, הכחישה ומכחישה בהצלחה רבה, את הממד הלאומי של ערביי ישראל. זה עבד היטב כשישראל הייתה בעמדה של כוח; אבל, כשהיא ממשיכה מעמדה של חולשה, היא מאבדת לגמרי את כוחה ומשרתת את הצד הערבי, שמצטרף ומהדהד את הנימוקים הללו, שמתקבלים בציבוריות הישראלית היטב. באופן כזה, אנחנו אלה שמסמנים לו את גבולות המאבק הלגיטימי.
[בתמונה משמאל: יותם הכהן. מקור התמונה: פייסבוק]
ובאמת, במצב של חולשה, לישראל אין אפילו התחלה של תנאיי יסוד הכרחיים לנהל את ההתמודדות בזירת התודעה. ניתן לדמות זאת להתמודדות של עיוור צבעים, שמנסה לנתח את קומפוזיציית הצבעים של ציורי ואן גוך.
ההכחשה הזו - בתנאים של חולשה גוברת והולכת - מעוררת את הצורך לברר מהיכן היא נובעת? את מה היא משרתת ביחס לצרכים ולמאוויים של החברה הישראלית?
[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]
![[בתמונה: דמויות מובילות בהנהגת המדינה ובמערכת הביטחונית, ביקשו לפרש את האירועים כנובעים בעיקר ממצוקה חברתית אזרחית של האזרחים הערבים תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PublicDomainPictures לאתר Pixabay]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2021/05/%D7%9E%D7%A0%D7%A1%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%A9%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%99%D7%95%D7%A9%D7%91-%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95.jpg)
ביטוי להכחשה
בדו"ח השנתי של המכון הישראלי לביטחון לאומי INSS לשנת 2022, אמנם זיהו את אירועי מאי 2021 כאירוע מכונן בזירה הפנימית כ"אתגר מורכב המתבטא במהומות החמורות בין ערבים ליהודים". אולם בניתוח האיום הודגשו מאפייני הפשיעה במגזר הערבי כמוקד הבעיה. אמנם הודו כי "חשוב לעקוב אחר מידת השפעתו של הרכיב הלאומני הרדיקאלי המתסיס בשטח מיעוט קטן, שריר וקיים בשני המגזרים." אך את יסוד האבחון להתפרצות האירועים העמידו על מתחים חברתיים בין הרוב למיעוט הערבי, כ"תוצר חברתי של הזנחה ממושכת".
במגמה זו, השיח הדומיננטי במדינת ישראל, בגיבוי נציגי מערכות הביטחון, בחר לתאר את ההתרחשות כמחאה אזרחית מונעת ביסודה ממצוקה כלכלית ותחושות קיפוח של ערביי ישראל. בתוך כך מבקשים להכחיש את ממדיה הלאומניים-דתיים של התפרצות האלימות.
השאלה הפשוטה המתעוררת היא, מדוע מה שנראה כה ברור לאזרח היהודי שחווה את הפרעות מקרוב, עבורו היא הייתה לא פחות מגל חדש של התקוממות לאומית ערבית, אינו מובן באותה המידה להנהגה הישראלית ולהנהגת המערכת הביטחונית?
[הכרזה: ייצור ידע]
שלושה הסברים ראשוניים
הנטייה הישראלית ל'תכלס' הביצועי, בחתירה לתוכנית פעולה, פועלת בסוגיה הזו כמחסום שמונע דיון עומק בתנאים שמחוללים את התופעה. לממשלת ישראל ולמערכות הביטחון חסרה תיאוריה מערכתית מקיפה על מה שהתרחש ויש לכך שלושה הסברים ראשוניים.
ההסבר הראשון: הליכה שבי אחר האמונה והציפיה המודרנית שלכל בעיה יש פתרון ברוח חיובית
ההנהגה הישראלית מובלת כאן אחר ההנחה האמריקאית שכול בני האדם שותפים בתשוקתם בעיקר לשיפור באיכות החיים והכסף יענה את הכול. כאילו שגם מאבק לאומי-דתי נצחי, ניתן להמרה במענה כלכלי ובפיתוי לשגשוג ושיפור באיכות חיים. אלא שבעשורים האחרונים, למרות השקעות הון עתק בעיראק ובאפגניסטאן, המציאות התגלתה כמבטאת כוחות נגד, שאינם נענים לבשורת האושר האמריקאית. ובכל זאת, בחברה הישראלית ובהנהגתה ממשיכים להיאחז בהבטחת האושר והשגשוג האמריקאית, כאילו הייתה מהות האדם. את הממד הלאומי-דתי מבקשים כך לבודד בשוליים.
![[בכרזה: האשליה לפיה לכל בעיה יש פתרון, ליניארי, חיובי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי pinterastudio לאתר Pixabay]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2022/04/האשליה-לפיה.jpg)
ההסבר השני: ההנהגה הישראלית בעשורים האחרונים מאופיינת בנטייה מובהקת למצוינות ניהולית
גם דיון בבעיות מערכתיות מורכבות, ממוקד במגמה זו לשורות תחתונות של תכנית פעולה. העמדה מצמצמת של האלימות שהתפרצה במאי 2021, על מניעיי מצוקה כלכלית חברתית, משרתת בעבורם את הנטייה לטיפול בה בדפוסים המוכרים של ניהול ותפעול. למצוקה כלכלית חברתית, ניתן לתת מענה בתוכנית פעולה ממשלתית מוכוונת השקעות כספיות.
בראיית הבעיה כמבטאת מאבק לאומי-דתי, אין לעומת זה התחלה של מענה בדפוס המוכר של המיומנות הניהולית.
![[בתמונה: מצוינות ניהולית שאינה מוכוונת לבעיה המבטאת מאבק לאומי-דתי בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2014/07/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA.jpg)
[בתמונה: מצוינות ניהולית שאינה מוכוונת לבעיה המבטאת מאבק לאומי-דתי בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
ההסבר השלישי - אשליית ההיפרדות כפתרון האולטימטיבי
מזה שנים מוכוונת תקוות הישראלים להסדרה מרחבית מפרידה - "הם שם ואנחנו כאן". האירועים בגליל בנגב ובערים המעורבות, הביאו את תקוות ההיפרדות עד אבסורד, השלכת ההיגיון הזה על ריכוזי אוכלוסייה ערבים ביפו, לוד מרחבי הנגב והגליל, לא תשאיר למדינת ישראל מרחב שמעבר ל"גטו" היהודי בגוש דן. ההבנה הזו במודע ובתת מודע, דוחפת להכחשת עצמת גורמי ההנעה הלאומיים-דתיים של הפרעות, במאמץ לספר שבניגוד לערביי "כיבוש 67", כאן מתמודדים עם אזרחים ישראליים רגילים, שהבעיה עמם מתמצה בלא יותר מבעיית מצוקה חברתית כלכלית.
![[בתמונה: "הם שם ואנחנו כאן" - בלוף גדרות ההפרדה... התמונה היא צילום מסך]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2022/04/%D7%92%D7%93%D7%A8-%D7%94%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%94-1.png)
[בתמונה: "הם שם ואנחנו כאן" - בלוף גדרות ההפרדה... התמונה היא צילום מסך]
אין ארוחות חינם: מחיר ההכחשה
כמו בטיפול פסיכולוגי, בהתבוננות על מה שמוכחש ומודחק טמון מפתח לטיפול. ניתוח החברה הישראלית-יהודית על ספת הפסיכולוג, למול חרדותיה ושאיפותיה, היה מציף מערכת ציפיות שכבר מזמן לא עברה מבחן התאמה למציאות המשתנה; ולציפיות הללו יש מחירים קשים.
כך למשל משלמת מדינת ישראל הון עתק לערבים כאילו הוא מועבר לתכלית צמצום פערים חברתיים; בעוד שלמעשה הוא נתפס ע"י הצד הערבי כדמי חסות שמשלמת להם ממשלת ישראל, כמצוות הקוראן שבו מצווים ה'דימי' - הכופרים היושבים על אדמה מוסלמית לשלם דמי חסות.
לדוגמה: הנחות מס ביישוב הבדואי חורה הן 18% עד גובה הכנסה של 233,000 שקל; בהשוואה ליישוב עמשא הסמוך, שם ההנחה במס היא 7% עד גובה הכנסה שנתית 130,000 שקל. זה פער עקבי: מצפה אביב בגוש משגב אפס הנחה במס לכבול לטמרה הנחות 12%. התשלומים לערבים, של ממשלת ישראל, מקיפים ממדים רבים ממחיר הקרקע על ידי רמ״י. סבסוד משרד השיכון במחיר פיתוח התשתיות למגרשים; תשלום למועצות האזוריות כפיצוי על פערי גביית ארנונה. ועוד.
[להרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם', לחצו כאן]
[הכרזה: ייצור ידע]
מאמר מצויין וחשוב.
העם היהודי תמיד רצה להאמין בטוב, לא ראה את המציאות נכוחה ו"ברח מבשורה".
ככה היה גם ערב השואה, ככל הנורות האדומות היבהבו, ז'בוטינסקי ואחרים קראו לפינוי ולבריחה מהיבשת המסוכנת אבל מעטים שמעו.
ככה (להבדיל?) היה גם באמונה הנאיבית של חותמי הסכמי אוסלו, בה ציפו מהרוצח ערפאת שבאמת יניח מאחור את מורשת השנאה והאלימות הקשה, ופתאום ייפצח בשלום זך, ולא עצרו באדום מהבהב לאורך אינסוף תמרורים.
תמיד הערכת חסר של האוייב. תמיד נסיון להאשמה עצמית, אם היינו עושים X אז האוייב השונא לא היה פועל באופן כל כך נורא…
תמיד החמצה של סיבת השורש – האוייבים שלנו פשוט שונאים אותנו ברמה כזו, שהשנאה גדולה מהאהבה שלהם את עצמם. והם לא מעטים ולא מיעוט זניח. ממש לא.
גם היום, לא רואים את האיום החמור-סביר במלוא חומרתו. לא בהנהגה המדינית-בטחונית וגם לא חלק מהעם. "אם נהיה טובים אליהם כלכלית, הכל יהיה בסדר…". לא רואים מאבק לאומי-דתי באור הנכון – ולכן גם לא מסוגלים להכשיר את הלבבות להתמודדות מול האיום הזה.
יש בין ערביי ישראל אנשים טובים, שאינם שואפים להשמידנו. אבל הקבוצות האחרות גדולות, חזקות ודומיננטיות בהרבה. אלו הקבוצות שיש:
1. מי שמשלימים עם קיומנו כשלטון יהודי לגיטימי וטוב, שכדאי ורצוי לחיות איתו בשילוב מלא, כי זה פשוט טוב לכולם ואין שום סיכוי שבעולם שזה ישתנה ואולי זה גם לא רצוי, כי שלטון ערבי בהכרח יהיה מושחת, דיקטטורי ורע.
2. מי שמשלימים עם קיומנו כרגע, אבל יש להם תיקווה פנימית ואמונה שמתי שהוא נהיה חלשים ונובס. בינתיים אפשר לקחת כל מה שהיהודים נותנים ולבנות עוצמה כדי להפעילה ביום פקודה, בה יהיה לערבים מספיק כוח והיהודים יהיו מספיק חלשים. הם חוששים לפעול נגדנו, כי זה מסוכן מדי כרגע.
3. מי שלא משלימים עם קיומנו, אבל חוששים להתעמת ישירות. מרגישים מחוייבות לפעול כבר היום, אבל חוששים ללכת עד הסוף. מסייעים בתעמולה, חינוך למאבק, כספים, סיוע כזה או אחר למחבלים ולתנועות הטרור. מעריכים שהתבוסה היהודית קרובה מאד.
4. מי שלא משלימים עם קיומנו, ורתומים למלחמה בנו במאה אחוז כבר היום, כולל בפעילות טרור מסוגים שונים (מאבנים ומכות ליהודים ועד רצח) וסיוע ישיר למחבלים בצורות שונות.
אחוז האנשים בקבוצה הראשונה להערכתי הלא-מוסמכת כלל הוא לא יותר מ- 10-30 אחוז.
השאר מתפלגים באופן די שווה בין כל השאר, עם תנודות בין הקבוצות, בעיקר לצד האלים והאנטי-יהודי יותר.
אגב, ערבים שעוסקים במקצועות הרפואה למשל, יש בכל הקבוצות.
ערבים שיעזרו לך במקרה שתצטרך עזרה, ואולי יחייכו אליך בנסיבות מסויימות, גם כן יש בכל הקבוצות (קצת פחות בקבוצה האחרונה).
אבל זה לא מקהה את העוקץ הלאומני/דתי. אין קשר בין הדברים וחייבים להבין זאת. אותו אחד "נחמד" יכול להפוך עורו תוך שניה בנסיבות הרלבנטיות, כפי שהיה בתרפ"ט (בראש המתעללים עמדו ידידי המשפחות היהודיות ואלו שנהנו משרותי היהודים).
כנראה פתרון קסם אין, אבל התפישה צריכה להיות על בסיס "יתנו – יקבלו".
לבצע אבחנה חדה ככל האפשר – מי שנמנה עם הקבוצה הראשונה, יקבל וייהנה מכל טוב מדינת היהודים.
מי שנמצא בקבוצות האחרות – ככל שאתה בקבוצה יותר רעה ליהודים, תקבל מקלות חמורים יותר ופחות גזרים באופן משמעותי. כמובן, כולל היבט סביבתי/קבוצתי בכל צעד ושעל, בגזרים ובמקלות, כי היכולת של החמולות להטות את הכף להתנהלות טובה יותר, היא דרמטית.