[בתמונה: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶת-מִי אַעֲלֶה-לָּךְ; וַיֹּאמֶר, אֶת-שְׁמוּאֵל הַעֲלִי-לִי. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת-שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל. — ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוקים י"א-י"ב ציור מעשה ידי ויליאם בלייק משנת 1783. התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך ארבעה באתר, העוסק בכישוף ובהשלכותיו. המאמרים האחרים:

• אבי הראל: מכשפה לא תחיה?
• יאיר רגב: הרב ברלנד, קבלה מעשית ומעשי כישוף.
• אבי הראל: מכשפה לא תחיה – ההיבט הקבלי.

*  *  *

בפרשת קדושים מופיע האיסור לפנות אל אובות וידעונים כדלקמן: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"[1].

הצירוף אובות וידעונים נפוץ במקרא, לרוב בשתי מילים אלה יחד. המושג אוב, מופיע במקרא לעיתים גם בנפרד, לפי האמור בפסוקים הבאים: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו, בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ, וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ; וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר. וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קסומי- (קָסֳמִי) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ", " וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי, וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ; וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ, קוֹלֵךְ, וּמֵעָפָר, אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף"[2].

[בתמונה: בעלת האוב מעין דור ציור מאת דמיטרי מרטינוב. התמונה היא נחלת הכלל]

צמד המושגים כפי שמופיע בפרק י"ט בפרשתנו, מציין את בעלי המקצוע ששלטו במלאכת אוב, שמשמעותה – הטכניקה של הדרישה אל המתים על ידי העלאתם, כפי שמופיע סיפור שאול ובעלת האוב [3].

על פי האמור בפרשתנו, איסור הפנייה אל האובות והידעונים פירושו איסור שכירת שירותיהם של אלה הדורשים אל המתים. עיון מעמיק בצמד המילים אוב וידעוני מעלה כי שהפירוש הראוי הוא ציון רוחות המתים עצמם [4]. לכן, פנייה אל האובות והידעונים יכולה גם להתפרש כפנייה אל רוחות המתים באופן ישיר, כדברי הנביא הבאים: "וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם, דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, הַמְצַפְצְפִים, וְהַמַּהְגִּים:  הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ, בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים" [5]. הפסוק מעמיד את הדרישה באוב בניגוד לדרישת האל, ולפי פשט הדברים הכוונה לדרישה אל רוחות המתים עצמן, ולא פנייה אל בעל מקצוע בתחום.

האובות והידעונים המצפצפים בדברי ישעיהו, הם רוחות המתים, שהקדמונים האמינו שהן משמיעות קול כאשר מעלים אותן. בפסוק נוסף בישעיהו, האובות והידעונים מוזכרים בנשימה אחת עם האלילים, כלומר עם הכוחות עצמם, כלומר אין הכוונה כאן לבעלי המקצוע בתחום, כדלקמן: "וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ, וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ; וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים, וְאֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים" [6]. בהתאם לרוח פרשנית זו, המילה ידעונים  מוסבת לא על אנשים שעוסקים בהעלאת רוחות המתים, אלא על התכונות של רוחות אלה. אחת מהתכונות הללו, לפי מושג אחרון זה, הוא היכולת לדעת את העתיד לקרות, לאלה הפונים לשאול בעצתן. אם כך, כיצד עלינו להבין את הסרת האובות והידעונים, הן על ידי שאול והן על ידי יאשיהו? נתעכב לרגע על מעשיו של יאשיהו. לפי המסופר בספר מלכים, יאשיהו הוציא מארץ יהודה וירושלים את בעלי האוב, כדלקמן: "וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים, אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ:  לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְהוָה" [7].

לפי פשט הדברים יאשיהו פינה את אנשי המקצוע שעסקו בהעלאת רוחות המתים, אולם לפי המשך הפסוק, בו נזכרים אמצעי פולחן מובהקים כתרפים או גילולים, אפשר לשער כי גם האובות והידעונים הינם אמצעים כלשהם להעלאת רוחות המתים, ואין מדובר באנשים העושים זאת. סיוע נוסף להשערה זו, אנו מוצאים בסיפור בעלת של האוב ושאול, כאשר שאול מבקש מבעלת האוב את הבקשה הבאה:" וַיֹּאמֶר קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלָיִךְ [8], כלומר על פי בקשת שאול, יש לנו כאן עניין עם אמצעי טכני כלשהוא להעלאת רוח המת.

[בתמונה: שאול ובעלת האוב, תחריט מעשה ידי גוסטב דורה. התמונה היא נחלת הכלל]

יש מפרשים שפרשו את המילה אוב, כמציינת נאד מים או יין, נאד אשר שימש להשקאתן של רוחות המתים, כדי לחיותן ולגרום להן לעלות מעולם הרוחות:" הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ; כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים, יִבָּקֵעַ" [9].

במקורות החוץ מקראיים של המזרח הקדום, בממלכות שומר, אכד חת ואוגרית, המילה אוב משמעותה זהה – בור באדמה שדרכו התקשרו עם רוחות המתים בשאול. לפי המתואר במקורות שונים של המזרח הקדום, התהליך החל בבחירת הזמן המתאים להעלאת רוח המת, בדרך כלל זה היה בשעות הבוקר המוקדמות קודם זריחת השמש או בשעת לילה מאוחרת. לאחר מכן היה צריך לאתר מקום מתאים לטקס, ולחפירת הבור שדרכו התקשרו עם המתים. בסיפורי בלעם יש הד לדבר, כאשר מתואר כי הוא חיפש מקום מתאים לנבואותיו: "וַיֹּאמֶר בָּלָק, אֶל בִּלְעָם, לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ, אֶל מָקוֹם אַחֵר; אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים, וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם. וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם, רֹאשׁ הַפְּעוֹר, הַנִּשְׁקָף עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק, בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת; וְהָכֵן לִי בָּזֶה, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִם" [10]. יתכן שהמושג בעל אוב כוונתו לפי דברנו אלה, בעל הבור, כלומר, אדם שחפר בור כדי לתקשר עם המתים, ובור זה, כדי שיוכלו להשתמש בו פעמים נוספות, כוסה מעיני כל, ובשעת הצורך אותו אדם השתמש בו שוב לצרכיו.

נחזור למקורות החוץ מקראיים. לאחר שמקום ראוי נבחר, ונחפר בו הבור האמור, הורידו לתוכו לפי המסופר קורבנות שונים, או ערכו אותם על שפת הבור כדי למשוך את רוחות המתים למעלה. הקורבנות שהוקרבו היו עשויים מלחם, גבינה, חמאה וחלב, יין, מים, דבש ולעיתים אף שמן זית. על פי הספרות החיצונית, הנסך האהוב ככול הנראה על רוחות המתים, היה דם הקורבן. לפי המסופר בתעודות מהמזרח הקדום, נהגו לשחוט קורבן מעל הבור או בתוכו, כך שדם הקורבן יתנקז ישירות פנימה. במקרים אחרים, נהגו לאסוף את דם הקורבן בכלי, ולהציבו בשפת הבור כדי להעלות את רוח המת. בנוסף מסופר שם כי נהגו גם להוריד לבור חפצים שונים, כדוגמת בגדים או כלים ממתכת – בעיקר מכסף, חפצים שהייתה להם משמעות סמלית, כמו אוזן עשויה מכסף טהור. כאמור, כל האמצעים הללו נועדו לגרום לרוחות המתים להגיח מהשאול, כדי שהאדם הנזקק להן, יוכל להתייעץ עמם ולקבל מענה לשאלותיו, על העתיד לקרות.

לאחר הריטואל של שאלת הרוח, היה נהוג לכסות את הבור, זאת כדי למנוע מרוחות המתים לצאת משם ולהציק לעוברי אורח. תעתיק לריטואל של העלאת רוחות המת אנו מוצאים גם במקורות יווניים, ובמיוחד באודיסיאה [11].

על פי המסופר שם,  קירקה [12] (ראו תמונה משמאל), אשר ניחנה בראייה נבואית, מגלה לאודיסאוס שיהא עליו להיוועץ בטֵיירֶסִיאַס, [13] הנביא העיוור מתבאי, לפני שיוכל לשוב לביתו. אלא שטיירסיאס מת זה מכבר, ועל-כן נאלץ אודיסאוס לרדת אל השְׁאוֹל ולמצוא את רוחו של הנביא, להן קטע קצר מהאודיסאה המתאר את הריטואל עליו דיברנו:

[בתמונה משמאל: קירקה מציעה את הגביע לאודיסאוס; ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס, 1891. התמונה היא נחלת הכלל]

"... שָׁמָּה תִּכְרֶה לְךָ שׁוּחָה, כַּאֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, הַגִּבּוֹר,

אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ הַבּוֹר תַּחְפְּרֶנּוּ.

נֶסֶךְ תִּסֹּךְ עַל סְבִיבוֹ לַמֵּתִים, לָרְפָאִים כֻּלָּמוֹ,

תְּחִלָּה תַּעֲרֹבֶת שֶׁל דְּבַשׁ, שֵׁנִית – הַיַּיִן הַמָּתוֹק,

שְׁלִישִׁית תִּצֹּק הַמַּיִם, וְזָרִיתָ סֹלֶת שְׂעוֹרִים,

תַּעְתִּיר עַל כָּל קְהַל הָרְפָאִים חִדְלֵי הָאוֹנִים"[14].

[בתמונה: בעלת האוב, שמן על קנווס, ציור משנת 1843 של וושינגטון אליסטון (Washington Allston)]

אחרית דבר

בפרשת קדושים קיים האיסור לפנות אל האובות והידעונים. הצירוף האמור פורש בדרך כלל כמציין את בעלי המקצוע, שידעו להעלות את רוחות המתים מהשאול. ברם, בעיון נוסף מילים אלה מציינות ככול הנראה הן את רוחות המתים, והן את האמצעי הטכני שבאמצעותו נוצר הקשר בין החיים למתים.

על פי תעודות ספרותיות מהמזרח הקדום, אוב משמעותו בור, או חור באדמה שבאמצעותו התקשרו עם המתים בעולם השאול, תקשור שנעשה בדרך כלל על ידי הקרבת קורבן בבור עצמו או סמוך לפתחו, כך שדם הקורבן יגרה את רוח המת לעלות מהשאול למעלה.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] ויקרא, פרק י"ט, פסוק ל"א.

[2] שמואל א', פרק כ"ח, פסוקים: ז' – ח' ; ישעיה, פרק כ"ט, פסוק ד', בהתאמה.

[3] על בעלת האוב ראה - אבי הראל, מכשפה לא תחיה, ייצור ידע, פברואר 2020.

[4] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים: 139 – 140.

[5] ישעיה, פרק ח', פסוק י"ט.

[6] שם, פרק י"ט, פסוק ג'.

[7] מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק כ"ד.

[8] שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ח'.

[9] איוב, פרק ל"ב, פסוק י"ט.

[10] במדבר, פרק כ"ג, פסוקים: כ"ז – כ"ט.

[11] האוֹדִיסֵיאָה ( Ὀδύσσεια) היא אחת משתי היצירות האפיות היווניות הגדולות אשר מיוחסות להומרוס, לצד האיליאדה. השירה, המחולקת לעשרים וארבעה ספרים, או שירים, מתארת את מסעותיו של אודיסאוס, מלך איתקה, בשובו ממלחמת טרויה. חוברה במאה התשיעית/ שמינית לפני הספירה.

[12] קירקה  ( Κίρκη) היא אלה-קוסמת במיתולוגיה היוונית, המתמחה ברקיחת סמים ומשחות.

[13] טירסיאס ( Τειρεσίας)  הוא נביא עיוור במיתולוגיה היוונית, נביאה של תבאי, שחי כאישה במשך מספר שנים.

[14] אודיסיאה, פרק עשירי, 516 – 521, , אודיסיאה / הומרוס / שאול טשרניחובסקי - פרויקט בן־יהודה