[בתמונה: כוחות ביטחון ורכבי הצלה בפתח בית הספר היסודי בטקסס שם אירע רצח ההמונים... התמונה היא צילום מסך]

[לאוסף המאמרים על רצח מרובה קורבנות, לחצו כאן]

ד"ר סוזי בן ברוך שרתה במשטרת ישראל 35 שנים בתפקידי חקירות ומודיעין, קהילה ומשמר אזרחי ועבריינות נוער. שימשה כקצינת נוער ארצית במשטרת ישראל. מרצה בנושאי משטרה וחברה. מאחוריה כארבעים שנות ניסיון בעבודה עם נוער. בכתיבתה היא מסתייעת בניסיונה הרב בשטח, כמובילה וכשותפה לשינויים הרבים שנעשו בתקופת שירותה.

*  *  *

עוד מקרה ירי מזוויע [1], ארע לפני מספר ימים בבית ספר יסודי בארה"ב. תופעת הירי במוסדות חינוך מדירה שינה מעיני חברות רבות ובקרב אנשי מקצוע; ולו רק בשל העובדה, שקיים קושי למקד את המניעים לאירועים נוראיים של הרג המוני של חפים מפשע, הרג המסתיים, לרוב, גם בהתאבדות הפוגע.

למרות המחקרים הרבים סביב סוגיה זו, טרם נמצא פרופיל סטריוטיפי  לרוצח הבית ספרי, בשל המשתנים הרבים והמנוגדים של הרוצחים, שנבדקו לאורך השנים. גם כלי ניבוי לאירוע פוטנציאלי טרם נבנה, מה שהופך את יכולת המניעה של אירוע כזה לבלתי אפשרית כמעט (Warnick et al., 2011).

מחקר המרכז הלאומי לחינוך בארה"ב (national center of education – NCES, 2008) מצביע על מגמת ירידה בשיעור מעורבותם של נערים בגילים 18-12 בסוגי פשיעה כגון: גניבה, אלימות, אלימות בית ספרית ובכלל. זאת לעומת נתונים המצביעים על עליה בשיעורי ירי בית ספרי, מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. במבט היסטורי לאחור...

מסתבר ש:

• בשנות ה-70 אירעו 4 מקרי ירי בבית הספר;
• בשנות ה-80 - 9 מקרים,
• בשנות ה-90 - 30 מקרים (מתוכם ארבעה באוניברסיטאות ובקולג'ים),
• בעשור הראשון של המילניום אירעו 49 מקרים (מתוכם 17 באוניברסיטאות ובקולג'ים).
• בשנים 2010-2010 (במשך שנה אחת בלבד!) אירעו 16 מקרים, מהם 4 באוניברסיטאות ובקולג'ים.

[הגרדיאן מבכה את מותם של 21 בני אדם במתקפת אמוק של חמוש בבית ספר יסודי בטקסס, במאי 2022. לכתבה, לחצט כאן]

סקר תלמידים בארה"ב הצביע על תחושת חוסר בטחון של תלמידים בבית ספרם (40%). בית הספר - שאמור להיות מקום מבטחים, ואי של שפיות - הפך למקום של לטירוף ואי בטחון, תחושה העלולה להשפיע על מכלול תחושות התלמיד בביה"ס; ומחייבת טיפול.

אירועים מסוג זה מדבקים; וגם באירופה אירעו מקרים דומים:

• בשנת 2009, בגרמניה, ירה טים קרטסשמר בתלמידים ובמורים והתאבד.
• באפריל 2002, רצח סטודנט (בן 19) 17 סטודנטים והתאבד.
• במרץ 2000 בבוואריה, רצח תלמיד בן 16 מורה והתאבד.

היפוך מגמה 

מאז שנת 1982, עדים אנו להיפוך מגמה באשר לרוצחים במוסדות חינוך: אם עד 1982 הרוצח הבית ספרי היה נער שחור עם רובה, הפוגע במטרה ספציפית לאחר אירוע ספציפי; אזי מאז 1982, זירת אירועים אלה עברה גם לפרברים ולאזורים כפריים. הרוצח/ים - לבנים, נושאי רובים אוטומטיים או חצי אוטומטיים - יורים לכל עבר, ללא הבחנה, ופוגעים בקורבנות אקראיים נוספים (Kallish & Kimmel, 2010; Warnick, Johnson, & Racha, 2010).

[בתמונה: מראה מלמעלה של בית הספר היסודי שם אירע רצח ההמונים בטקסס במאי 2022. התמונה היא צלום מסך]

מאפיינים ייחודים של נערים רוצחים בבית ספר

הנחה המקובלת היום היא, שקבוצת רוצחי הילדים בבית ספר אינה בעלת מאפיינים ייחודיים של קבוצה אחת; אלא מספר קבוצות בעלות מאפיינים שונים. לנגמן,(2009) ערך מחקר על 10 יורים בית ספריים - אשר פעלו בין השנים 1997 עד 2007 - הוא בדק מאפיינים בעלי כושר ניבוי לילדים פוטנציאליים להיות הרוצח הבית ספרי הנוסף. מממצאי המחקר עולים שלושה טיפוסים של רוצח בית ספרי: טראומטי, פסיכוטי ופסיכופט:

1. רוצחים טראומטיים

מאפיינים משותפים: הגיעו מבית הרוס, סבלו בילדותם התעללות פיזית, מינית או רגשית, הוריהם אלימים, נגועי סמים או אלכוהוליסטים, לפחות אחד ההורים בעל עבר פלילי, בשניים מהמקרים היו אבות נושאי נשק שהתעמתו והשתמשו בירי אל שוטרים. מדובר בנערים אשר כשעלה רעיון ההרג הבית ספרי בליבם, זכו לתמיכת חבר קרוב ואף לעידודו. היוזמה לבצוע באה גם ממקור נוסף. לדוגמה: ג'פרי וויס בן 16 ממינסוטה (ראו תמונה למטה), גדל עם אביו עד גיל 3 ואז עבר לחזקת אימו האלכוהוליסטית, אשר התעללה בו פיזית ונפשית. גם הגברים עימם התרועעה האם התעללו בו; ובין השאר, כלאו אותו במשך שעות בארון. כשהיה בן 6, התאבד אביו במהלך קרב יריות עם המשטרה. לאימו נגרם נזק מוחי קשה בתאונת דרכים; והיא אושפזה לכל חייה. ג'פרי נותר לבדו והועבר למשפחה אומנת. בגיל העשרה ניסה להתאבד. כשעלה בו הרעיון לבצע ירי בבית הספר, זכה לעידוד אגרסיבי של בן דודו. את מסע הרצח התחיל ברצח סבו וחברתו של הסב, אח"כ נסע לבית הספר ורצח מורה ומאבטח לא חמוש וחמישה תלמידים, פצע חמישה תלמידים נוספים והתאבד.

[בתמונה: ג'פרי וייס. התמונה מובאת בשימוש הוגן]

2. רוצחים פסיכוטיים

הם באו ממשפחות נורמטיביות ללא היסטוריה של התעללות כלשהי. חמישה מתוך 10 הנחקרים היו יורים, שהשתייכו לקבוצה זו. כל החמישה היו הצעירים במשפחה. יש במשפחתם לפחות אח אחד מוצלח מאד. הם פחות מוכשרים מאחיהם הבוגרים. הראו סימפטומים של סכיזופרניה ואף סכיזודיפאלית (פארנויה, הזיות...). בנוסף לכך, חלקם (שניים מתוך ה-10) זוהו כנרקסיסטים חסרי מצפון, הסובלים מאישיות אנטי סוציאלית.

לדוגמה - אריק הריס, בן ה-18 אשר ביצע את הרצח ביחד עם חברו דילן קלבולד: אריק גדל בבית מתפקד, משפחה נורמטיבית. נודע כשקרן, נהנה להונות אחרים, נתפס בגניבה, כתב בעיתון שהוא דוחה ערכים מסורתיים כי בעיניו הם שייכים לעולם אחר שאינו שייך אליו. בנה פצצות בביתו... כשעשוע, הביא רובה לבית הספר, בספר השנה של תלמידי המחזור שלו בבית הספר בקולומביין, כתב שהוא אלוהים, פנטז על ריטושם של אנשים; ונהנה לראות את פניהם מפוחדים וסובלים-מה שבא לידי ביטוי כאשר רדף אחרי התלמידים בבית הספר ונהנה לראותם מבועתים מפניו. אלה מאפיינים הקשורים לאישיות פסיכוטית (פסיכוטי - מצב נפשי שמתאפיין במחשבות שווא, הזיות, נתק מהמציאות).

[התמונות מובאות בשימוש הוגן]

 3. רוצחים בית ספריים פסיכופטים

להבדיל מהטראומטיים, הפסיכופטים (אנשים שאובחנו בתת הפרעה להפרעת אישיות אנטי סוציאלית המאופיינת בחוסר אמפתיה קיצוני) גדלו בבתים נורמטיביים ללא היסטוריה התעללותית. חלקם זוהה כנערים נרקיסיסטים, חסרי מצפון, בעלי אישיות אנטי-סוציאליסטית. אחרים (5 מהם) גדלו בבתים אשר, לפחות בשני הדורות האחרונים, הנשק היווה חלק אינטגראלי מההוויה המשפחתית. בד"כ, הם המתכננים וגוררים עימם שותפים לבצוע הרצח.

אנדרו גולדן בן 11 ביחד עם מיטשל ג'ונסון בארקנזס רצחו ארבעה תלמידים ומורה. אנדרו נהג להסתובב עם סכין קשורה לרגלו. הוא אופיין בהתנהגויות המקושרות עם הפרעת אישיות פסיכופאתית כגון: התעללות בבעלי חיים; תוקפנות כלפי נערות; בעיות התנהגותיות; אי הבעת חרטה להתנהגותו; אי שליטה בכעסים; חיפוש אחר ריגושים, ללא אמפטיה; ותחושת עליונות, כאילו כללי בית הספר לא חלים עליו. הנרצחת הראשונה הייתה הילדה שסירבה להצעת חברות מצידו (נארקסיזם) וגולת הכותרת: עצם ביצוע הרצח בבית ספרו. הוריו אהבו אותו וראו בו מלאך ולא האמינו שהוא מסוגל להרע למישהו.

.

מחקרים נוספים מצביעים על חלוקות נוספות ודגשים אחרים; אך המשותף למרביתם הוא, שנערים ממין זכר הם הרוצחים בביה"ס (Kimmel, 2010). הם בעלי גישה קלה לנשק, 71% מהם חוו מסכת התעללויות בית ספריות, שבאו לידי ביטוי במכות, באיומים בהצקות ובהטרדות; ואף בפציעות על ידי קבוצת השווים, לפני יציאתם של הרוצחים למסע המטורף (Reuter-Rice, 2008). ילדים, נערים וצעירים (חלקם 'תקועים' בגיל ההתבגרות) אלה בוחרים בשימוש בפצצות ובירי ככלי לפתרון הסכסוך עם קבוצת השווים, מה שמביא לפגיעה בקורבנות רבים ללא הבחנה. זו דרכם לבטא את זעמם, אכזבתם, תסכולם ואף נקמתם באלה שפגעו בהם (Lebrun, 2009).

על פי אדלר (2009) לכל אדם יש צורך לעבור מנקודת נחיתות (סובייקטיבית או אובייקטיבית) למצב של יתרון, וזאת באמצעות מציאת דרך, על פי בחירתו. ניתן, לדעתו, לראות את בחירת הדרך של ירי בבית הספר כביטויו הקיצוני ביותר של צורך זה – מעבר מדמות רמוסה, נחותה ומבוזה בקרב קבוצת השווים, לדמות בעלת יכולות אלוהיות, המונצחת לעד. בהתאם לחמשת שלבי הרוע של גולדברג (בתוך: המנחם, 2010).

דו"ח המרכז לבקרת ולמניעת מחלות (Center for Disease Control CDC, 2006) מציין, שלפחות 50% מהרוצחים הדליפו רמזים על כוונתם. רובם מתכננים את הרצח, ומספקים רמזים מוקדמים לתכנון זה (Vossekuil, Fein et al., 2002), בדומה לשני הנערים שרצחו בבית ספר קולומבין .רצח זה תוכנן שנה שלמה עם רמזים רבים לסביבה שלא קלטה...

בישראל של שנות ה-2000, מצאו חוקרים קשר חיובי בין התעללות של חברים (קבוצת השווים) לקורבנות ולהתאבדויות (קרני,2000):

• לפני חמש שנים הביא נער אקדח של אביו (ללא ידיעתו של אביו) לביה"ס כי רצה לחסל חשבון עם המתעלל הבית ספרי.
• בשנת 2012 התאבד דוידאל מזרחי, נער בן 14 כתוצאה מהתעללות של חבריו בפייסבוק.

דוידאל מזרחי לא פגע בפוגעיו אלא רק בעצמו; אך יש אחרים, כאלה שהביאו נשק לביה"ס ולא הספיקו להשתמש בו כי היה מישהו שדיווח ושוטרים עצרו אותם רגע לפני.

.

לאחרונה תופס הפייסבוק תאוצה מדאיגה, כשחקן מפתח להתעללויות. מדובר בתרבות חברתית חדשה המאיצה את הפיכת החבר לקרבן תוך דקות, ללא שלבי ביניים. זה נעשה מהר מאד ללא יכולת לעצור את התנופה. ההפתעה מביאה למסקנת קיצון; ויותר ויותר מקרים של ניסיונות אובדניים מתגלים, לאחרונה, על רקע זה, בישראל.

מחקר בראשותו של יוסי הראל מדווח על ירידה בכמות ההצקות וההטרדות, זאת לצד נתוני המשטרה המצביעים על מגמה דומה במקרי אלימות מדווחים, להוציא רשתות חברתיות. לציין, שאין גורם ממוסד, העוקב אחר התפתחויות ברשתות החברתיות. באשר לכלי נשק - המגמה בישראל - באשר לנשק החוקי - מגבילה ומקפידה מאד, יחסית לארה"ב ומדינות אחרות. המחקרים מצביעים על כך שהקפדה מתמדת על שני מרכיבים אלה - מעקב הדוק אחר הרשתות החברתיות וזמינות הנשק - יכולה להקטין את כמות הרציחות. 

[הכרזה: ייצור ידע]

הגורמים לרצח במוסד לימודי

אלה גורמים, המונעים מתוך קשר מסוים עם ביה"ס; גורמים חברתיים; וגורמים משפחתיים:

גורמים בית ספריים:

מחקרים מצביעים על קשר חיובי בין קורבנות של אלימות בית ספרית, זמינות קלה לכלי נשק ומאפיינים בית ספריים נוספים, שמעצימים תלמידים מסוימים, על חשבון השפלה ופגיעה במי שראו ברצח כלי להפסקת ההשפלה (Kimmel, 2008, 2010).

[בתמונה משמאל: הגורמים לרצח במוסד לימודי - גורמים בית ספריים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

שיעורי הבריונות הבית ספרית גבוהים בארץ, ובמדינות רבות בעולם. המועצה הלאומית למניעת אלימות בארה"ב [2] מצביעה על כך שבקרב בני נוער (12-17), 35% מהנשאלים דווחו על מעובות בקטטות בשנה האחרונה; ו-55% דווחו על היותם עדים לבריונות בסביבת בית הספר. המשמעות היא, שביה"ס - שאמור להיות אי של שפיות וביטחון, ומקנה ערכים - למעשה, איננו כזה. יחד עם זאת, מתי-מעט נוטלים נשק ומבצעים ירי המוני מטורף. מסתבר שהמרכיב הדומיננטי הינו האקלים הבית ספרי:

• נמצא קשר בין מאפייני בית הספר - המעצים אוכלוסיית תלמידים מסוימת, ויוצר ריבוד בית ספרי של העדפת אוכלוסייה מיוחדת (ילדי תורמים לבית הספר, ספורטאים) ונותן פרסים להם בלבד - יוצר תחושה של משחק מכור.
• קשר חלש בין מורים לתלמידים וחוסר רגישות לצרכיהם;
• דינמיקה של חוסר כבוד, הטרדות ובריונות (O`Toole, 2000) וסובלנות לאיומים ובריונות (Larkin, 2009).

כך היה בקולומביין (הרצח שביצעו אריק הריס ודילן קלבולד; ראו למעלה): אחד הנערים ניסה לפנות למורה ולספר לו אווירת הטרור השוררת בבית-הספר, על ההתעללות של "המועדפים הספורטאים" בחבריו, נענה בהתעלמות ובהמשך עצימת העיניים של הסגל (Larkin, 2009).

[בתמונה: הספרייה שנבנתה לאחר הרצח כגלעד לזכר קורבנות הטבח בתיכון קולומביין, שרובו התרחש בספרייה הישנה של בית הספר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי גורם לא ידוע. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

גורמים חברתיים - קבוצת השווים

71% מהרוצחים היו נתונים להטרדות בריוניות ולמסכת התעללות על ידי 'קבוצת השווים': הכוונה לאיומים, מכות, הטרדות בריוניות (bullying) או פציעות, לפני שהגיבו בירי (Leary, Kowalski, Smith, & Phillips, 2003; Reuter-Rice, 2008).

[בתמונה: גורמים חברתיים לרצח במוסד לימודי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PanJoyCZ לאתר Pixabay]

הבריונות הינה תוקפנות, המכוונת להזיק ולפגוע. היא חוזרת על עצמה לאורך זמן, וקיים בה חוסר באיזון הכוחות בין התוקף (החזק) לקרבן (החלש) (Nansel, Overpeck et al., 2001). לבריונות יש השלכות, הבאות לידי ביטוי ברגשי אשם, בדידות, דיכאון, דימוי עצמי שלילי (Gofin, Palti, & Gordon, 2002, איומים או ניסיונות אובדניים (Abecassis,; Kalish & Kimmel, 2010; Muscari, 2002), חרדה ונשיאת נשק להגנה עצמית, עד כדי רצח והתאבדות בסוף האירוע. (Kalish & Kimmel, 2010). בכך, הם מבטאים את זעמם, תסכולם ורצון הנקם של היורים (Lebrun, 2009). השילוב של בדידות וחוסר מעורבות או קשרים חברתיים הופכים את הקורבנות למטרות קבועות; ואת המתעללים לגיבורי היום. נערים בעלי קשרים חברתיים, זוכים לתמיכה חברתית ופחות סובלים מבריונות כלפיהם (Nansel et al., 2001).

(1996) Twemlow & Sacco, - מציינים ארבעה סוגים של קורבנות בריוניות:

1. הקורבן הכנוע (חלש פיזית, חסר ביטחון, מתבודד, לא מקובל, רואה בבריון מגן שלו, מקבל עליו את התקיפה ללא היסוס);
2. הקורבן המתגרה (לא מקובל, מביך את הבריונים, מתפרץ בתוקפנות, מנודה);
3. הקורבן המזוכיסטי (קשור לבריון סדיסטי, נעדר מבית הספר, לא מרוכז);
4. והקורבן המחלץ (רואה עצמו כמשקם את הבריון. לא מרוכז וטרוד).

 גורמים משפחתיים

לברון (Lebrun, 2009) טוען שלהורים יש חלק באשמה מכיוון שאינם מלמדים הילדים לתקשר ביעילות, מייצרים ילד בעל סגנון התקשרות עוין (Bowlby, 1980) על ידי כך שלא מעניקים אהבה, מזניחים, אלימים, לא מקנים להם אסטרטגיות התמודדות יעילות לפתרון בעיות, לא מסוגלים לדון עם ילדיהם בסוגיות שונות הצצות בחייהם   וכן, משתמשים תדיר בכלי נשק וצופים רבות בטלביזיה (Rom & Mikulincer, 2003).

אוטול (O`Toole, 2000) העלה כי משפחותיהם של חלק מרוצחי בית-הספר מאופיינים ביחסי הורה-ילד סוערים; נמצאו אינדיקציות נוספות כגון: אבדן של הורה ונישואין להורה חורג; אלימות בבית; קבלה של התנהגות פתולוגית והתייחסות סלחנית כלפיה; חוסר באינטימיות ביחסים בין ההורים לילד; השתלטות הנער על ההורים; חוסר אינדיקציה על התכנים של טלוויזיה ואינטרנט שצופה בהם הנער/ילד. ע"פ לברון (Lebrun, 2009), הנער לומד כי אינו יכול לבטוח באחר שיגן עליו, רואה את העולם כמסוכן אינו סומך על אחרים ואינו לומד לווסת את רגשותיו (Heide & Solomon, 2009; Silberstein, 1988). ילד זה מפתח 'מודל עבודה פנימי לא בטוח' המתאפיין בספקות, חרדות וציפייה להידחות. להוציא חריגים.

לסכום

בישראל של המאה ה- 21, יש לקחת בחשבון שככל שירבו מקרי התעללות, הצקות והטרדות במסגרת הבית ספרית המתחברת עם נטייה לאובדנות של הפוגע, הנפגע והצופה מהצד, (קרני,2000. המנחם, 2010), בשילוב מאפיינים אישיותיים המוזכרים לעיל, כל זאת בד בבד עם ריבוי כלי נשק זמינים, עלינו לקחת בחשבון, חס וחלילה, סכנת הגעתה של תופעה זו גם לישראל; ועלינו לזכור: הרוצחים משדרים רמזים קודם לכך... (בן ברוך,2013).

[לאוסף המאמרים על רצח מרובה קורבנות, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• אדלר, א' (2009). משמעות חיינו. תל-אביב: דביר.
• בן ברוך, ס' (2013). רומז לפני שרוצח. כתב עת המשרד לביטחון פנים. מספר 4
• המנחם, א' (2010). האם רצח ללא מניע? אתר אינטרנט.
• הולמס והולמס ,1998 בתוך האם רצח ללא מניע? אמיתי המנחם.
• קרני, 2000, בתוך האם רצח ללא מניע? אמיתי המנחם.
• Bowlby, J. (1980). Attachment and loss. Vol, 3: Loss, sadness and depression. New York: Basic Books.
• Gofin, R., Palty, H., & Gordon, L. (2002). Bullying in Jerusalem schools: Victims and perpetrators. Public Health, 116, 173-178.
• Heide, K. M., & Solomon, E. P. (2009). Female juvenile murderers:
• Biological and psychological dynamics leading to homicide. International Journal of Law and Psychiatry, 32, 244-252.
• Kalish, R., & Kimmel, M. (2010). Suicide by mass murder: Masculinity, aggrieved entitlement, and rampage school shootings. Health Sociology Review, 19, 451-465.
• Kimmel, M. (2008b). Profiling school shooters and shooters` schools: The cultural contexts of aggrieved entitlement and restorative masculinity. In B. Agger., & Luke (Eds.), There is a gunman on campus: tragedy and terror at Virginia Tech. (pp. 65-78). Rowman and Littlefield: Lanham.         
• Langman, P. (2009). Rampage school shooters: A typology. Aggression and violent behavior, 14, 79-86.
• Larkin, R. W. (2009). The columbine legacy: Rampage shootings as political acts. American Behavioral Scientist, 52, 1309-1326.
• Leary, M., Kowalski, R., Smith, L., & Phillips, S. (2003). Teasing, rejection, and Violence: Case studies of the school shootings. Aggressive behavior, 29, 202-214.
• Lebrun, M. (2009). Books, blackboards and bullets: School shootings and violence in America. Lanham, Maryland: Rouman and little Field Education.
• Muscari, M. (2002). Sticks and stones: the NP`s role with bullies and victims. Journal of Pediatric Health Care, 16, 22-28.
• Nansel, T., Overpeck, M. et al., (2001). Bullying behaviors among U. S. youth: Prevalence and association with psychosocial adjustment. Journal of the American medical association, 283, 2094-2100.  
• O`Toole, M. (2000). The school shooter: A treat assessment perspective. Quantico, VA: Critical incident response group. National Center for the Analysis of Violent Crime. FBI Academy.
• Reuter-Rice, K. (2008). Male adolescent bulling and the school shooter. The Journal of School Nursing, 24, 350-359.
• Rom, E., & Mikulincer, M. (2003). Attachment theory and group processes: The association between attachment style and group-related representations, goals, memories and functioning. Journal of Personality and Social Psychology, 85, 1220-1235.
• Silberstein, J. A. (1998). Matricide: A paradigmatic case in family violence. Internal Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology, 42, 210-223.
• Twemlow, S., 7 Sacco, F. C.1996). A clinical and interactionist perspective on the bully-victim-bystander relationship. Bulletin of the Menninger Clinic, 60, 296-314.
• Vossekuil, B., Fein, R. et al. (2002). The final report and findings of the Safe School Initiative: Implications for the prevention of school attacks in the United States (U.S. Department of Education, Office of Elementary and Secondary Education, Safe and Drug-Free Schools Program and U.S. Secret Service, National Threat Assessment Center). Washington, Dc: ED Pub, Education Publication Center, U.S. Department of Education.
• Warnick, B. R., Johnson, B. A., & Rocha, S. (2011). Tragedy and the meaning of school shootings. Educational Theory, 60, 371-390. 

[1] נרצחו 22 ילדים. שנת 2013.

National Crime Prevention Council,2002 - NCPC  [2]